אילה בן גביר ואח' נ' יחיאל אמסלם

פסק דין

לפני תביעה אישית כנגד קצין משטרה, אשר לטענת התובעים התעמר בהם בשל דעותיהם הפוליטיות, כלא את התובעת כליאת שווא, פתח בהליך סרק ואיים על התובע. נוכח הטענות הקשות שהועלו כנגד הנתבע אציין כבר בפתח הדברים כי טענות התובעים לא הוכחו, ודין התביעה על כל רכיביה להדחות.

התובע הוא פעיל של הימין הקיצוני, ומרבה להשתתף בפעולות מחאה שונות.

התובעת היא אשת התובע, וכמוהו היא פעילה פוליטית ומרבה להשתתף בעצרות והפגנות. במועדים הרלבנטיים לתביעה זו היו התובעים נשואים כחצי שנה, והתובעת היתה קטינה כבת 17.5 שנים.

ביום 14.2.05 התקיימה בכניסה לירושלים הפגנה כנגד החלטת הממשלה בדבר תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. הפגנה זו היתה הפגנה אחת מיני הפגנות רבות שהתקיימו באותה תקופה ועד לסיום ההתנתקות בחודשים אוגוסט וספטמבר 2005, והיא כללה כהפגנות אחרות חסימה של צירי תנועה (להלן: "ההפגנה").

הנתבע היה בשעתו קצין במשטרת ישראל ושימש בתפקיד ראש לשכת סיור מרחב ציון. הנתבע יחד עם כוח משטרה שכלל קצינים ושוטרים רבים, נכח בהפגנה.

התובעת השתתפה בהפגנה, אף כי מידת מעורבותה ומעשיה בזמן ההפגנה שנויים במחלוקת, ועוכבה לחקירה על ידי הנתבע.

לאחר העיכוב, התובעת ועשרות מפגינים נוספים נעצרו לחקירה.

התובע הגיש באותו לילה ערר על מעצרה של התובעת, אך הערר נדחה. בחלוף 24 שעות הובאו התובעת והמפגינים הנוספים בפני שופט להארכת מעצר, אך הצדדים הגיעו להסכמות בכל הנוגע לתנאי השחרור של העצורים ובתוכם התובעת.

לאחר הדיון החליפו התובע והנתבע דברים, אך תוכנם של חילופי הדברים שנוי אף הוא במחלוקת.

טענות התובעים:

התובעת טוענת כי לא היתה כל עילה לעיכובה בהפגנה. לדבריה כאשר הנתבע ראה אותה, הוא פנה אליה ואמר שהיא מעוכבת בשל צו הבאה שתלוי ועומד נגדה. התובעת טוענת כי על אף שהודיעה לנתבע כי צו ההבאה בוטל, הוא עמד על עיכובה בכל מקרה ומכאן שעיכובה היה שלא כדין.

התובעת טוענת כי הוכנסה לניידת שבה היו רק גברים בגירים בעוד שהיא היתה קטינה והיות ולדבריה הדבר מנוגד לדין, הרי שגם בשל כך על הנתבע לפצותה.

לאחר כחמש דקות התובעת אכן הועברה לניידת אחרת, והובלה לתחנת המשטרה ונעצרה.

לטענת התובעת במהלך העיכוב והמעצר הנתבע השתמש בביטויים קשים כלפיה, תוך איזכור בעלה, ואף אמר לה כי שניהם צריכים להיות מאחורי סורג ובריח. מכאן שכל מעצרה היה מעצר שווא, והינו נופל אף בגדרה של עוולת הנגישה, הרשלנות והפרת חובה חקוקה.

התובע טוען כי כאשר פגש את הנתבע הטיח בו הנתבע עלבונות ואיים עליו שילמדו אותו לקח.

טענות הנתבע:

הנתבע טוען כי כל מעשיו היו כדין ובסמכות ומכחיש כי הוא מנהל מסע נקמה אישי כנגד התובע. הנתבע טוען כי במהלך תקופת ההתנתקות פעילי ימין שונים, החלו בהסתה נגדו, ותביעה זו הינה חלק מאותן השמצות שנועדו להקשות עליו במילוי תפקידו.

לדברי הנתבע הוא עיכב את התובעת לחקירה בשל העובדה שהתובעת הנהיגה קבוצת בנות צעירות לחסימת כביש. הנתבע טוען כי מעולם לא אמר לה דבר בכל הנוגע לצו הבאה, ואף לא היה ער לכך שהיה נגדה צו הבאה. לטענתו הוא העביר את התובעת לידי שוטר אחר, והוא שהכניס אותה לניידת ולאחר מכן העביר אותה לניידת גדולה יותר. כך או כך הנתבע טוען כי לא הופרה כל הוראה חוקית כאשר התובעת הוכנסה לניידת שהיו בה גם גברים בגירים.

הנתבע טוען כי בבית המעצר התובעת הייתה תחת השגחה של שוטרים אחרים, וקצין אחר עצר אותה. לדבריו נמסר לו כי בעת המעצר התובעת קיללה אותו ואיימה על חייו.