איי. אי. ג'י. ביטוח זהב בע"מ ואח' נ' טליאס

פסק דין

תאונת דרכים שאירעה בעכו ביום 25/9/2009 בין התובעת 2 (התובעת) לבין הנתבע 1 שנהג במונית (הנתבע). התובעת שיצאה ממעגל תנועה עצרה כדי לאפשר מעבר לרכב שיצא מחניה, והמונית שהגיעה אחריה ממעגל התנועה פגעה בה מאחור. לטענת הנתבע התובעת נסעה אחורנית וכך קיצרה את מרחק הפגיעה. בנוסף טוען הוא שבתאונה לא נגרם כל נזק לרכב התובעת. אפתח ואומר כי שוכנעתי שהאחריות לתאונה מוטלת בעיקרה על הנתבע, אם כי גם התובעת תרמה לקרות התאונה.

התובעת העידה כי חלפה את מעגל התנועה ובמרחק של כשני בתים מהכיכר עצרה בשל רכב גדול שביקש לצאת מחנייה. התובעת ציינה כי הרכב לא חסם אמנם את מסלולה אולם מטעמי זהירות עצרה והניחה לו לצאת. על-פי עדותה היא זוכרת בוודאות שעמדה מפני ש"הידיים שלי לא היו על ההגה כי רציתי לרשום על פתק את מספר הרכב [שיצא מהחניה] כי הוא לא אותת". או-אז הגיעה המונית ופגעה ברכבה מאחור. אחרי התאונה יצאו הנהגים מן הרכבים והנתבע בחן את רכבה, טען שלא נגרם כל נזק, החזר פלסטיק שהתעקם למקומו ואף לקח סמרטוט וניקה את מקום הפגיעה. התובעת טוענת כי ביקשה להחליף פרטים אך הנתבע סרב ונסע מן המקום כשהיא מספיקה לרשום את מספר המונית. התובעת המשיכה בנסיעה לנהריה אולם אז החלה לחוש ברע ופונתה לבית-החולים. בהמשך פנתה למשטרה ממנה קיבלה את פרטיו של נהג אחר שעבד במונית (הנתבע המקורי). רק לאחר הגשת התביעה המקורית והכחשת הנהג האחר אותר הנתבע הנוכחי.

הנתבע מעיד כי יצא ממעגל התנועה ובסמוך לאחר היציאה הבחין בתובעת נוסעת לאחור כדי לפנות מקום לרכב שיצא מן החניה. לטענתו בשל הנסיעה לאחור והסמיכות לכיכר לא עלה בידו לבלום והוא התנגש בתובעת. הנתבע מתאר חילופי דברים דומים לאלו שתיארה התובעת. גם הוא העיד כי לאחר התאונה בחן את רכב ולא הבחין בנזק אולם לטענתו התובעת היא שניקתה את הפגוש בסמרטוט ואף הסכימה עימו כי לא נגרם נזק. הוא מודה שנסע מן המקום מבלי להחליף פרטים, אולם לטענתו הדבר היה בהסכמה לאחר שהצדדים לא הבחינו בנזק ומשום שהתובעת אמרה לו שהיא ממהרת לבית-החולים כדי לבקר את אימה המאושפזת. לטענת התובעת אימה כלל לא הייתה אותה עת בין החיים. אציין כי גרסת הנתבע ניתנה לראשונה זמן רב אחרי התאונה.

שני הנהגים מתארים נסיבות דומות ביסודן, ואף שבכל אחת מן הגרסאות נפלו סתירות מסוימות (כך, למשל, גרסת התובעת כי ביקשה לרשום את מספר הרכב שיצא מחנייה מפני שלא אותת אינה סבירה, ומנגד נסתרה טענת הנתבע כי התובעת מיהרה לבקר את אימה בבית-החולים), הנסיבות האובייקטיביות המוסכמות מצביעות כי בכל מקרה מוטלת האחריות העיקרית לתאונה על הנתבע. טעם הדבר: הנתבע הוא שיצא ממעגל התנועה ובהתאם לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, היה עליו להתאים את מהירותו לתנאי הדרך ולהאט במקום שהראות בו מוגבלת (תקנות 51 ו- 52). בין אם התובעת עמדה ובין אם נסעה לאחור נסיעה קצרה כדי לפנות מקום לרכב שיצא מהחניה, עדיין מוטלת על הנתבע החובה לצאת ממעגל התנועה במהירות שתאפשר לו לבלום במצב חירום ולמנוע תאונה. דבר זה לא נעשה, ומעיד על כך גם היקף הנזקים שנגרם לרכב התובעת המצביע על מהירות גבוהה יחסית של המונית. לעניין זה אציין כי אני דוחה את טענות הנתבע שבתאונה לא נגרם נזק לרכב התובעת. מדובר ברכב חדש שמד האוץ שלו הורה במועד התאונה על כ- 16,000 ק"מ בלבד. התובעת העידה שבזמן התאונה החזיר הנתבע חלק פלסטיק שהתעקם למקומו, ואילו יתר הפגיעות הנן פגיעות פנימיות שייתכן שלא אובחנו על ידי הנהגים בשטח. מכל מקום, התובעת העידה כי הפגיעות לרכב נגרמו בתאונה, ולא הובאה כל ראיה שתסתור זאת או שתעיד על נזק קודם. נתתי דעתי לעובדה שתלונת התובעת למשטרה והודעתה לחברת הביטוח הוגשו רק לאחר מספר ימים. התובעת הסבירה את הנסיבות שהביא לשיהוי זה, שנבע, בין השאר, מן העובדה שלא הוחלפו פרטים במקום האירוע, והסבריה היו סבירים בעיני.

האחריות לתאונה מוטלת אפוא בעיקרה על הנתבע, אך יחד-עם-זאת, נוכח הוראת תקנה 53 לתקנות התעבורה האוסרות בלימה אלא לשם מניעת תאונה, והואיל והתובעת העידה כי השתהתה במקום כדי לרשום את פרטי הרכב שיצא מן החנייה ומכאן שיצרה סיכון במיקום רגיש במיוחד, סמוך ליציאה ממעגל התנועה, אני סבור שיש ליחס להתנהלות של התובעת אחריות תורמת של כ-20% לתאונה. אשר-על-כן יופחת סכום זה מסכום הפיצוי לתובעים.

סוף דבר: אני מקבל את התביעה בניכוי אחריותה התורמת של התובעת. הנתבעים ישלמו תובעות סך של 11,942 ₪ (9,576 ₪ לנתבעת 1 ו-2,366 ₪ לנתבעת 2), צמוד מיום 27/4/2009 בתוספת האגרה ששולמה, שכ"ט עו"ד בשיעור 10% + מע"מ והוצאות בסך 350 ₪ לטובת תובעת 2.

ניתן היום, ו' סיוון תש"ע, 18 מאי 2010, בהעדר הצדדים.