פסק דין
לפני תביעת שיבוב שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 12/12/2011, בין רכב המבוטח על ידי התובעת לבין משאית בבעלות הנתבע 1.
הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות קרות התאונה. נהג התובעת העיד, כי נעמד בסמוך לרמזור אדום לצד המשאית, ובעוד שני כלי הרכב עומדים ברמזור אדום, לפתע המשאית נסעה לאחור ופגעה בחלק האחורי של רכבו. נהג התובעת אישר, כי המשאית הגיעה ראשונה לרמזור, הוא הגיע אחריה ונעמד לצידה מימינה. כאשר נשאל בנוגע למתווה השטח, השיב, כי מדובר בשיפוע, ויכול שהמשאית התדרדרה לאחור מעט.
אשתו של נהג התובעת שישבה לצידו העידה גם היא, כי הגיעו לרמזור כאשר המשאית כבר עמדה שם ולאחר שהגיעו המשאית נסעה לאחור ופגעה ברכבם. גם עדה זו שללה את האפשרות שהגיעו בנסיעה ופגעו במשאית.
הנהג במשאית, העיד, כי עמד ברמזור באמצע הנתיב, בצד הימני שלו מישהו נדחף ופגע לו במשאית מאחור. לדבריו, בעת התאונה היה בעצירה מוחלטת. כשהרגיש את המכה הזיז את המשאית קדימה. הנהג השיב בחקירה הנגדית, כי הוא חושב שמילא טופס לחברת הביטוח, אולם לא יודע היכן הוא. לדבריו, היה לו עד ברכב אולם הוא עובד ולא יכל להגיע להעיד.
דיון והכרעה
המדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו לפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.
במקרה דנן, נהג המשאית צילם את מצב כלי הרכב לאחר הארוע, ואת הפגיעות ברכב התובעת. נהג המשאית אמנם טען בעדותו, כי הזיז את המשאית טרם הצילום, אך כאשר עדי התובעת נחקרו הם נדרשו לאשר שזה היה מצב כלי הרכב בעת התאונה. מהתמונות ניכר כי לרכב התובעת היה די מקום לעמוד, הוא לא היה צריך להדחק לעבר המשאית ולא הייתה כל סיבה שיפגע במשאית.
מעבר לכך, צילום הפגיעה ברכב התובעת, מלמד על שריטה שמתחילה כשריטה קלה בכנף האחורית וממשיכה לעבר החלק האחורי, תוך שהיא הולכת ומחמירה, מה שמתיישב עם הדרדרות המשאית כלפי אחור כשהיא נמצאת בשיפוע ובאלכסון, ופחות מתיישב עם פגיעה על ידי רכב התובעת שהגיע בנסיעה וניסה להדחף במקום צר, שאז ניתן היה לצפות לפגיעה בחזית הרכב, או למצער למוקד פגיעה בכנף האחורית. ממילא אם חלקו הקדמי של הרכב הצליח להכנס אין סיבה שחלקו האחורי לא יוכל לעשות כן, אף שמדובר ברכב מסחרי.
מעבר לאמור, אני מאמינה לעדי התובעת, כי רכבם עמד בעת התאונה ונפגע על ידי המשאית שככל הנראה התדרדרה לאחור. בתמונות נראה, כי הכביש בשיפוע וכאשר נהג המשאית נשאל האם כאשר הוא עוזב את הברקס המשאית מתדרדרת לאחור השיב שאינו יודע, על אף שמדובר בנהג משאית מנוסה שאמור לדעת כיצד תתנהג המשאית.
יצויין, כי שני עדי התובעת שהם חסרי אינטרס בתביעה שכן אינם המבוטחים ולא אמורים לשאת בתשלום כלשהו בגין התאונה, העידו, כי רכבם עמד בעת התאונה, לעומת זאת, מטעם הנתבע לא התייצב עד נוסף ששהה ברכב, והיעדרות זו של העד פוגעת בגרסת הנתבע.
לפיכך אני קובעת כי נהג המשאית הוא זה האשם בתאונה.
התובעת טענה בכתב התביעה, הגישה חוות דעת שמאי ומסמכים שלא נסתרו, מהם עולה כי שילמה למבוטחת סכום של 2880 ₪. התובעת זכאית לקבל סכום זה בצירוף הצמדה מיום התשלום, כן זכאית התובעת לאגרה כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק ושכ"ט בסכום של 1,250 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, י"ד אדר ב תשע"ד, 16 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.