איילון בע"מ - חברה לבטוח ואח' נ' לוי ואח'

פסק דין

1. בפניי תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכבה של התובעת 2 כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 25.11.07 ברמת גן.

2. עפ"י הנטען בכתב התביעה רכב הנהוג בידי הנתבע 1 והמבוטח ע"י הנתבעת 2 נסע לאחור במטרה להיכנס לחניה ופגע ברכב התובעת 2 בחלקו הימני הקדמי.

3. התובעת 2 נחקרה ביום 13.11.11 בדיון שנערך בפני כב' השופט המנוח חאג' יחיא ז"ל.

בחקירתה טענה התובעת 2 כי נסעה ברחוב צר מאוד. הרכב המעורב עצר וחסם לה את הנתיב. היא האטה, עצרה וצפרה לו. הוא נסע לאחור ופגע בפינה הימנית הקדמית של רכב התובעת 2 עם הפינה האחורית השמאלית של רכבו.

4.בדיון שנערך בפניי ביום 3.11.13, נחקר הנתבע 1.

בחקירתו טען הנתבע 1 כי התכונן להיכנס לחניה מצד ימין, סובב את מבטו לאחור וראה את רכב התובעת 2, הבחין בהאטה במהירות נסיעתה והניח שהיא מתכוונת לתת לו להיכנס.

לאור הזמן שחלף ממועד התאונה, הנתבע 1 לא ידע להגיד האם התובעת 2 עצרה והעיד כי הרגיש "בום" בצד השמאלי אחורי אולם לא יודע לומר מי פגע במי.

5. לאחר ששמעתי את העדויות, סבורני כי האחריות לתאונה רובצת על הנתבע 1 במלואה, מהטעמים שיובהרו להלן:

ראשית – בחינת העדויות האחת אל מול השנייה מלמדת כי לא היה בעדות הנתבע 1 כדי לסתור או להחליש את עדות התובעת 2. התובעת 2 הציגה גרסה סדורה לפיה האטה נסיעתה, עצרה וצפרה לנתבע 1 בעוד שהנתבע 1 העיד כי לאור חלוף הזמן אינו זוכר האם היא עצרה ולא ידע לומר מי פגע במי. לפיכך מתקבלת עדות התובעת 2 כפי שהיא.

שנית - תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, מטילה חובת זהירות מוגברת על הנוסע לאחור לנקוט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע סיכון או פגיעה, הטרדה או הפרעה.

במקרה שבפניי העיד הנתבע 1 כי נסע לאחור במטרה להיכנס לחניה, הבחין שהתובעת 2 מאיטה את נסיעתה והניח שהיא מתכוונת לתת לו להיכנס. התנהגות זו כשלעצמה אינה עומדת בחובת הזהירות המוטלת על נהג הנוסע לאחור, שכן אין הוא יכול להתבסס על הנחה שהרכב הנוסע אחריו יעצור, אלא היה עליו לעצור ולוודא כי אכן הדרך פתוחה בפניו לבצע את החניה בצורה בטוחה בייחוד כאשר מדובר ברחוב צר כנטען בעדות התובעת 2 שכאמור לא נסתרה.

6. להוכחת הנזק צירפו התובעות חוות דעת שמאי.

בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים כי העובדה שהרכב נבדק על ידי השמאי כתשעה חודשים לאחר התאונה מלמדת על ניתוק הקשר הסיבתי וכי בטופס ההודעה עצמו לא צוין על ידי נהגת הרכב שום נזק שנגרם לפנס.

7.מחוות דעת השמאי נראה כי אכן רכב התובעת 2 נבדק על ידי השמאי מספר חודשים לאחר התאונה, עובדה המעוררת חשש שמא הרכב נפגע בזמן כלשהו בין התאונה לבדיקה.

מנגד, שמאי הרכב לא נחקר על חוות דעתו ומשכך לא נסתרה, ואף לא הועלתה כל טענה בדבר אפשרות קיומה של תאונה נוספת, אלא רק טענה בדבר אי דיווח על פגיעה בפנס בטופס ההודעה.

בהיעדר סתירה לחוות דעת השמאי, איני רואה הצדקה לקבל הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי שכן באותה מידה ניתן להניח שבבדיקת הרכב על ידי השמאי הוא גילה נזקים שנגרמו עקב התאונה הנדונה אשר עין בלתי מקצועית לא זיהתה ולפיכך סבורני כי אין די בהעלאת הטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי באופן כללי כפי שהועלתה, ועל כן איני רואה הצדקה להפחתת רכיב הפנס מסכום התביעה.

8. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות סך של 8,832 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעות, שכר טרחת עו"ד בסך 1,500 ₪, אגרה ושכר עדים.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ד, 04 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.