איטח רייזל נ' סוכנות לביטוח

פסק דין

1.בתיק זה, הסמיכו הצדדים את בית הדין לפסוק ביניהם לפשרה בדן יחיד ביתרת הרכיבים שנותרו במחלוקת ביניהם מתביעת התובעת שבנדון, לפי סעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 (להלן - חוק בתי המשפט), החל בבית הדין מכח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה , התשכ"ט-1969 (להלן - חוק בית הדין), ללא נימוקים ועל יסוד החומר המצוי בתיק.

2.         גב' ענת איטח (להלן – התובעת ) הועסקה על ידי מר יואל כהן (להלן – הנתבע) במשרדו של הנתבע בחדרה החל מיום 1.7.00 בכפוף למחלוקת שבין הצדדים האם עבודת התובעת הסתיימה ביום 30.9.09 כטענת התובעת או שמא כטענת הנתבע ביום 3.8.09.

3.          ביום 18.1.10 הגישה התובעת את תביעתה שבנדון כנגד הנתבעת לתשלום:

פיצויי פיטורים בסך של 41,983 ₪.

דמי הודעה מוקדמת בסך של 4,892 ₪.

הזר הוצאות נסיעה בסך של 12,225 ₪.

4.        מעבר למחלוקת בעניין מועד סיום העבודה, חלוקים הצדדים ביניהם בנוגע לשאלה האם התובעת פוטרה או התפטרה מעבודה.

לטענת התובעת היא פוטרה על ידי הנתבע בסוף חודש אוגוסט 09', כאשר לטענתה החל מיום 19.7.09 ועד ליום 31.8.09 היא שהתה בחופשת מחלה עקב פגיעה בעבודה.

מנגד, לטענת הנתבע, התובעת עזבה ביוזמתה מתוך כעס את מקום העבודה ביום 3.8.09.

ודוק, אין חולק בין הצדדים כי במהלך כל חודש ספטמבר שולמה לתובעת תמורת חופשה.

כפועל יוצא ממחלוקת זו שבין הצדדים חלוקים הצדדים בשאלת זכאותה של התובעת לחלף הודעה מוקדמת.

כך, לטענת התובעת משפוטרה ללא הודעה מוקדמת היא זכאית לחלף הודעה מוקדמת ואין הנתבע יכול לחפוף את ימי החופשה בימי ההודעה המוקדמת.

מנגד, לטענת הנתבע, משהתובעת עזבה ביוזמתה את מקום העבודה אין היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת.

ודוק, אין חולק בין הצדדים כי ככל שהתובעת זכאית לחלף הודעה מוקדמת זכאית התובעת לסך של 4,892 ₪.

לציין עם זאת, כי בכל הנוגע לתשלום פיצויים פיטורים, הרי שלאחר הגשת התביעה וחרף מספר פניות מצד התובעת לפני הגשת התביעה, שוחררו לתובעת פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותה בחברת הביטוח והנתבע השלים לתובעת את יתרת זכאותה לפיצויי הפיטורים.

5. עוד חלוקים הצדדים בניהם בשאלת זכאותה של התובעת לדמי נסיעות.

כך לטענת התובעת, החל מחודש 6/03 חדל הנתבע משלשלם לה החזר הוצאות נסיעה ועל כן היא זכאית להחזר נסיעות בגין התקופה שהחל מחודש 6/03 ועד לתום תקופת עבודתה.

מנגד, לטענת הנתבע, כלל לא מגיע לתובעת תשלום הוצאות נסיעה, בהינתן שמקום מגוריה אינו מרוחק ממקום העבודה מרחק העולה על שתי תחנות אוטובוס.

עוד טוען הנתבע כי בתקופת העבודה לא טענה התובעת כנגד אי תשלום נסיעותיה.