איוס נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב.

מקורה של הודעת איסור השימוש בעבירה של נהיגת רכב במצב שכרות (לכאורה) ע"י אדם העונה לשם שושן ברק.

מעשה שהיה כך היה –

המבקש אב לחייל צעיר המשרת בצה"ל בשרות קרבי.

ביום 5.8.11 ביקש בנו של המבקש את רכבו של אביו לצורך הגעה למסיבה בבסיס צהל.

המבקש הסכים למסור את הרכב לבנו תוך שהרשה רק לו לנהוג ברכב.

במהלך הבילוי המשותף, החליטו המבלים כי מר שושן ברק יהיה הנהג התורן ובמצב זה קיבל מר שושן את הסכמת בנו של המבקש לנהוג ברכב של אביו.

מהלך זה בוצע ללא ידיעתו וללא הסכמתו של המבקש.

אוחר יותר התברר כי מר שושן נהג ברכב כאשר הוא שיכור לכאורה.

בעקבות אירוע זה נתפס רכבו של המבקש למשך 30 יום.

המבקש נורמטיבי, עובד כמבקר בבנק ואינו יכול להמשיך בעבודתו בצורה סדירה ללא רכבו.

הלכה למעשה טוען המבקש להגנה שבסעיף 57 ב(ב) (1) או לחליפין (2) שבפקודת התעבורה.

המבקש הסביר כי בנו וחברו שושן חזרו לבסיסם כחיילים קרביים והוא נותר ללא רכבו וללא יכולת ממשית לעבוד.

המדינה מצידה התנגדה לבקשה וטענה כי על המבקש היה למנוע את ביצוע העבירה על ידי הנהג וכי לא עשה כל שביכולתו כדי למנוע אותה.

דיון והכרעה –

על פניו מתקיימת ההגנה הקבועה בחוק במקרה זה לבעלים המבקש.

בנו של המבקש חרג לכאורה מהוראות אביו (והלכה למעשה המדינה לא חלקה בטיעוניה על טענות המבקש בעניין זה).

עובדתית, נמסר הרכב על ידי בנו של המבקש לצד ג' ללא ידיעתו וללא הסכמתו של הבעלים.

לו היה בנו של המבקש נוהג ברכב לכאורה שיכור, אזי ניתן היה לבוא בטענות לאביו כי לא קיים כלפי מקבל הרכב חובת פיקוח מספיקה, אך כאשר מקבל הרכב מחליט על דעת עצמו למסור את הרכב לצד ג' ללא ידיעתו וללא הסכמתו של הבעלים, הרי שמתקיימת ההגנה שבסעיף 57 ב (ב) (1) שבפקודת התעבורה.