איוונוב נ' ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לתשלום פיצויים בשל טענות לרשלנות בהתנהלות הנתבעות.

מטעם התובע העיד התובע בעצמו, מטעם הנתבעות העידה הגב' בלום, והתובע ויתר על חקירת המצהירים הנוספים, רפ"ק גרוס, ופקד זיכרמן.

ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה ופסק דיני זה ניתן לאחר שמיעת התיק לגופו.

מבוא:

אין מחלוקת כי כנגד התובע הוגש כתב אישום בשל נהיגה בשכרות, וכי ביהמ"ש השלום בהכרעת דין מיום 18.9.11 הרשיע את התובע בעבירות המיוחסות לו של נהיגה בשכרות. ביהמ"ש השלום גזר את דינו של התובע ביום 30.11.11, וקבע בין היתר, כי הוא פוסל את התובע מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע נדרש להפקיד את רישיונו וזאת עד לסיום ההליכים. עוד אין מחלוקת, כי ביום 23.11.10 ניתנה החלטה המסייגת את ההחלטה להפקדת הרישיון, באופן כזה שהחלטת הפסילה עד לתום ההליכים, לא תחול על נהיגה במגלזה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע הגיש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום, וכי ביהמ"ש המחוזי בפסק דינו מיום 22.3.12 זיכה את התובע מכל העבירות שיוחסו לו, בכללם נהיגה בשכרות.

אין מחלוקת כי התובע פנה למשרד הרישוי על מנת לקבל את רישיונו ונדרש לעבור מבחן עיוני כתנאי לקבלת הרישיון, ואין מחלוקת כי ערעור על החלטה זו של משרד הרישוי נדחתה.

טענות התובע:

התובע טוען, כי מתוך פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בעפ"ת 23081-01-12 עולה בצורה ברורה, כי המדינה, היינו בענייננו, משטרת ישראל, התרשלנה רשלנות חמורה לטענתו, כאשר לא בחנה את העדים שיכולים היו לשפוך אור על האירוע, ואשר עדותם הייתה מזכה את התובע.

התובע טוען, כי המחדל של אי גביית עדות מעדים שהיו במקום, ואשר פנו לשוטרים בבקשה למסור את עדותם ונדחו, מצביעה על כך שהנתבעת 1, פעלה שלא כדין כאשר הגישה את כתב האישום וכל התנהלותה לוקה.

התובע טוען, כי ביהמ"ש המחוזי הצביע על מחדלי המשטרה, וכי מחדלים אלו מהווים רשלנות שיש לפצותו בגינה.

התובע טוען, כי הנתבעת 2,לא פעלה בהתאם למתחייב מהוראות התקנות. התובע טוען, כי התקנות קובעות, שאדם שלא נהג לא יקבל רישיון נהיגה אלא אם קיבל פטור, ובענייננו, הנושא כלל לא נבדק, המדינה לא שקלה האם יש לתת פטור לתובע, וכי החמירה עם התובע, כאשר התעלמה מכך שבמהלך השנה נהג במגלזה, ולכן התקנה האמורה לא חלה בענייננו.

לפיכך עותר התובע להורות על מתן פיצוי כמפורט בכתב התביעה.

טענות הנתבעות:

הנתבעות טוענות, כי לא התרשלו ופעלו בהתאם לדין ולחוק.

ביחס למשטרת ישראל נטען, כי הגשת כתב האישום היה סביר בהתחשב במכלול העובדות, במיוחד הודאת התובע בכך שנהג ללא רישיון, בכך שהתנצל על כך בפני השוטרים בהודעתו.

יתר על כן, לא הייתה מחלוקת באשר לשכרותו.

משטרת ישראל טוענת, כי העובדה שביהמ"ש השלום מצא לנכון להרשיע את התובע מצביעה על כך שהגשת כתב האישום היה סביר ומתוך שיקול דעת.