איוב נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה לעררים לקביעת דרגת אי כושר בענף נכות כללית מיום 9.7.13, שקבעה כי המערער איבד 60% מכושרו להשתכר לתקופה 1.1.11 עד 1.5.13.

2.נימוקי הערעור בתמצית:

א.הוועדה התעלמה ממסמכים רפואיים שונים המצביעים על הקושי של המערער בתפקוד, ולא טרחה להתייחס אליהם בהחלטתה;

ב.הוועדה התעלמה מכתב הערר של המערער וממכתביו השונים;

ג.הוועדה לא אפשרה למערער להשלים את טיעוניו בפניה, לא רשמה בפרוטוקול את כל טענותיו, והזמן שהקדישה למערער ולבדיקתה אין די בו כדי לקבל החלטה מושכלת;

ד.החלטת הוועדה אינה מבוססת על קריטריונים מקצועיים או ראויים ואין הסבר סביר להחלטתה בדבר שיעור אי הכושר. כך למשל היה על הוועדה לקחת בכלל חשבון את הירידה בשיעור ההכנסות של המערער בתקופה הרלוונטית ביחס לתקופה שקדמה לה, היזקקותו לכסא גלגלים, הצורך בעזרה בניהול העסק ואת הצורך של המערער לעזרה בביתו;

ה.הוועדה התייחסה בהחלטתה לשיעור אי הכושר שקבעה הוועדה הרפואית לגבי התקופה 1.1.11 עד 1.5.13 (העומד על 77%) בעוד היה עליה להתייחס לשיעור הנכות הרלוונטי בעת בדיקתה.

3.מנגד טען המשיב כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה, שכן המערער עצמו מציין כי המשיך להחזיק בעסק והמשיך לעבוד גם אם במידה פחותה. לפיכך, החלטת הוועדה מנומקת וסבירה ועולה בקנה אחד עם הממצאים שבפניה.

4.אקדים ואציין כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לדחות הערעור, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

5.עיון בפרוטוקול מעלה, כי הועדה התכנסה ביום 9.7.13, הקשיבה ורשמה את תלונות המערערת בפניה. בין השאר הסביר המערער לוועדה כי הוא סובל מבעיית מפרקים ומנכות ניכרת בעמוד השדרה המלווה בקושי בהליכה ונפיחויות בגפיים – ליקויים המשפיעים על התפקוד היומיומי וגורמים לנדודי שינה. עוד הסביר המערער לוועדה כי בעסק אותו הוא מפעיל, למתן שירותי הנהלת חשבונות ויעוץ מס, יש קשיים כלכליים וכי מספר הלקוחות ירד מ- 70 לכ- 40. בנוסף, הסביר המערער לוועדה כי הוא סובל מיובש בעיניים וחייב להמתין פרק זמן ארוך אחרי מתן טיפות מדי יום, סובל מהפסקות נשימה, ומתקשה לעמוד בלוחות הזמנים.

הוועדה ציינה כי הועמדו בפניה מסמכים רפואיים שונים, וכן תיק הנכות והמידע הסוציאלי.

באשר לליקויים הרפואיים הוועדה ציינה כי המערער בן 45 שנים, אובחן כסובל ממחלת פרקים וספונדיוליטיס, לחץ דם, הרחבה קלה של שורש האורטה ודום נשימה בשינה.

בגוף ההחלטה ציינה הוועדה:

"לאחר בחינת ההגבלות הנובעות מהליקויים ובהתייחס לתוכן עיסוקו של התובע הוועדה בדיעה שהתובע מסוגל לעבוד בהיקף של יום עבודה מלא. יחד עם זאת בשים לב לעובדה שקיימת ירידת מה בהיקף העבודה של התובע כאשר נטען שהפחתה זו נובעת ממצבו הרפואי הרי שיש בכך משום הכרה בכך שהיקף עבודתו של התובע הצטצמם. התובע בעצמו מוסר כי הוא עובד באופן חלקי. לאור האמור לעיל הוועדה רואה בדרגת אי כושר חלקית של התובע כמשקפת את כוטשר עבודתו הן מהיבט ההשלכות של הליקויים והן בהיבט בהמשך עבודתו בעסק שברשותו. לאור האמור הערעור נדחה".

6.על-פי הוראות סעיף 213 לחוק הערעור לפני בית הדין הינו "בשאלה משפטית בלבד". לפיכך מוטל על בית הדין לבחון אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה מחייבת.

7.לא מצאתי, כי הוועדה מנעה מהערער להביא את מלוא טענותיו. טענותיו של המערער פורטו בסעיף ג' לפרוטוקול, והן דומות במהותן לטענות שהועלו בערר וכן בערעור זה בדבר הקושי הגופני לבצע את העבודה בהיקף מלא והצורך בקבלת עזרה בביצוע העבודה כמו גם בבית. מוטל על הוועדה לרשום את תמצית הדברים, וכך עשתה.

8.טענות הערעור ככל שהן מתייחסות להתייחסות הוועדה למסמכים הרפואיים השונים דינן דחייה. מוטל על הוועדה לבחון את הכושר לעבוד ואת היקף הפגיעה בכושר זה, וכך עשתה. המסמכים הרפואיים השונים אליהם מפנה המערער בערעור מצביעים אכן על ליקוייו הגופניים ועל הקושי בביצוע מטלות שונות, אך לא מצאתי בין המסמכים הרפואיים לבין קביעת הוועדה משום סתירה מהותית המצדיקה את התערבותו של בית הדין. בין המסמכים האמורים אין מסמך מהותי המחייב התייחסותה המובחנת של הוועדה אליו. גם המסמכים המצביעים לכאורה על היזקקותו של המערער לכסא גלגלים בחלק או בכל התקופה הרלוונטית אין בהם כדי להוביל בהכרח למסקנה כי המערער איבד לחלוטין את יכולתו להשתכר, במיוחד שעה שהוועדה אינה חולקת על כך כי אכן קיים קושי בתפקוד שהוביל לכך כי יכולת העבודה נפגעה במידה העולה כדי 60%.

9.אין פגם בכך שהוועדה מסתמכת על שיעור הנכות הרפואית כפי שנקבע על-ידי הוועדה הרפואית בהתייחס לתקופה הרלוונטית ולא במועד בדיקתה. בסמוך לאחר בדיקתה התכנסה ועדה נוספת לצורך דיון בשאלת אי הכושר בתקופה שלאחר 1.5.13. הוועדה נשוא הערעור ערכה את בדיקתה בהתאם לחובתה על-פי דין בעניין זה.

10.אין לומר כי הוועדה לא התייחסה לירידה בהיקף עבודתו או הכנסותיו של המערער. גוף החלטתה של הוועדה מצביע במפורש על כך כי אותה ירידה בהיקף הלקוחות (שיש בה מטבע הדברים כדי להשליך על היקף הכנסותיו של המערער) היא שהובילה את הוועדה לקבוע כי המערער אכן איבד חלק מכושרו להשתכר.