איגר נ' ארביב ואח'

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה לסילוק יד שהוגשה בסדר דין מקוצר.

המשיב, ביחד עם אחיו, הם בעלי מקרקעין המצויים באזור התעשייה בנתניה, הידועים כגוש 9086 חלקה 13 (להלן :"המקרקעין"). המבקש 1 הוא בעליו של עסק המוכר בשם "דודי פאר" ובעל מחצית החלקה הסמוכה למקרקעין. המבקשים 2-3 הם ילדיו של המבקש 1.

על פי האמור בכתב התביעה, התברר למשיב, כתוצאה מפניית מחלקת הפיקוח של עיריית נתניה, כי המבקשים ו/או עסקים בניהולם ו/או בשליטתם פלשו, הן בעצמם והן באמצעות מי מטעמם, למקרקעין ועושים בו שימוש למטרותיהם השונות, פעולות אשר אין בגינן היתר או רישיון וללא כל אישור או הסכמה של המשיב או של אחיו בעלי המקרקעין.

עיקר טענות המבקשים :

המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, נתמכת בתצהירו של המבקש-1, ובמסגרתה אף עתרו למחיקת כותרת התביעה.

כטענה מקדמית טענו המבקשים כי התביעה התיישנה ולמצער, קיים שיהוי ניכר בהגשתה. עוד טענו המבקשים כי התביעה הוגשה על ידי המשיב, בעלים של מחצית המקרקעין, אשר אינו יכול לטעון בשם אחיו, הבעלים הנוסף. המשיב מעולם לא פנה אל המבקשים והביע את רצונו כי יתפנו מהמקרקעין והמבקשים למדו על כך לראשונה מכתב התביעה.

לגוף העניין, טוענים המבקשים כי המבקש-1 אוחז במקרקעין למעלה משלושים שנה. במקום היה מבנה ישן מקדמת דנא והמבקש -1 השתמש במבנה וגידל במקום חיות בית וסוסים. במשך כל השנים החזיק המבקש-1 במקרקעין, דאג לאחזקת המקום, ניקה את העשבייה ושמר על המקרקעין מפני פולשים.

לימים, שדרג המבקש-1 את המבנה שהיה מט לנפול, החליף את הגג, טייח וריצף את המבנה, בנה מחיצות פנימיות וגלריה. לטענת המבקשים, השקיעו במקום כסף רב וכיום עומד בו מבנה לתפארת. מזה שנים ועד היום משמש המקום לעסק של המבקשים והמבקשים אף משלמים עבורו ארנונה.

בסמוך לשנת 2000 פנה של המבקש -1 אדם, שהציג עצמו כעו"ד של בעלת המקרקעין דאז הגב' איגר, אימו של המשיב, והציע לו להיפגש עימו על מנת לבחון רכישת המקרקעין השייך לבעלת המקרקעין. המבקש-1 נפגש עם אותו אדם מספר פעמים ואף אותו אדם עניין אותו ברכישת נכס אחר בבעלות הגב' איגר. לאחר שעניין הרכישה לא הסתייע, המשיך המבקש -1 להחזיק במבנה שעל המקרקעין בברכתה של בעלת המקרקעין, הגב' איגר.

לטענת המבקשים, לא רק שבעלת המקרקעין ידעה על קיומו של המבקש -1 במקרקעין אלא אף הסכימה לתפיסתו את המקום ומעולם לא קיבל כל פניה לפינויו.

טוענים המבקשים כי בנסיבות אלה הפכו לדיירים מוגנים על המבנה ולא ניתן לפנותם.

לחלופין, טוענים המבקשים כי הם ברי רשות בלתי הדירה במקרקעין, שכן לאורך השנים ידעו הבעלים של המקרקעין ו/או היו צריכים לדעת אודות אחזקתם של המבקשים במבנה. הבעלים נתנו את רשותם לאחזקת המבנה על ידי המבקשים, בין במפורש ובין בדרך של התנהגות, ונתנו להם רשות בלתי הדירה לשבת במקום. המשיב הפך לבעלים של המקרקעין רק בשנת 2005 מכח ירושה, ואילו המבקשים יושבים במקרקעין ברשות מפורשת של המורישים.

עוד מוסיפים וטוענים המבקשים כי בהיותם ברי רשות במקרקעין הם זכאים לפיצוי מאת המשיב על כל ההוצאות, ההשקעות, התשלומים וההשבחות שביצעו בנכס. בנסיבות העניין, ונוכח ציפייתם להמשיך ולהחזיק בנכס, ציפייה אשר גרמה להם להשקיע השקעות רבות, יש להתנות הפינוי בתנאים, מתן פרק זמן סביר להתארגנות ופיצוי על כל השקעותיהם.

דיון והכרעה :

הצדדים התייצבו לדיון בפני במהלכו נחקר המבקש-1 על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

מחיקת כותרת:

המבקשים טענו כי יש למחוק את כותרת התביעה על מנת לברר את זכויותיהם כברי רשות בלתי הדירה במקרקעין. דין הטענה להידחות.

תקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 קובעת כי ניתן להגיש תביעה לסילוק יד ממקרקעין שחוק הגנת הדייר לא חל עליהם ובלבד שהתביעה תתבסס על ראיה בכתב.

לצורך בחינת כשירותה של התביעה להתברר בסדר דין מקוצר יש לבחון את עילת התביעה. בענייננו, עילת התביעה הינה לסילוק ידם של המבקשים כפולשים למקרקעין בבעלות המשיב. זוהי העילה שאם תוכח כי אז יינתן פסק דין לסילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין. די בנסח הרישום שצורף לכתב התביעה כדי להוות ראשית ראיה בכתב לעילת התביעה לסילוק היד ולהכשיר את התביעה להתברר בסדר דין מקוצר. (ראה לעניין זה ברע (ת"א) 1329/02 הינדי חנה נ. מינהל מקרקעי ישראל, ע"א (ת"א) 624/89 עוזי רחמים נ. נג'טולה שלמה קוהן (פורסמו בנבו)).