החלטה
בפניי בקשה להשבת תפוס, לפי סעיף 34 בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 [להלן: "הפקודה"]
ביום 9.5.2013 פשטו בלשי ימ"ר נגב על מקום בו נערכו לפי מידע מודיעיני מוקדם, משחקי הימורים אסורים. החיפוש נעשה לפי צו, ובמהלכו נתפסו מספר אנשים משחקים במשחקי קלפים. המבקש, היה בין אלו שעוכבו במקום ובחזקתו נמצא סכום כסף גדול, של 22,800 ₪ [להלן: "התפוס"]. סכום הכסף נתפס, המבקש נחקר בחשד לניהול מקום הימורים ומשחקים אסור, ושוחרר באותו יום.
החקירה טרם הסתיימה, ותיק החקירה כלל לא הועבר עדיין לרשות התביעה, אולם המבקש עותר כעת להשבת התפוס. לטענתו, מהנסיבות עולה שאין כל יסוד להגשת כתב אישום כנגדו כיוון שכלל לא היה מעורב באירוע.
המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, טרם הסתיימה החקירה, המבקש עודנו חשוד ויש ראיות לכאורה כי הכספים שימשו לביצוע העבירה ולא מן הנמנע שיוגש כתב אישום עם בקשה לחילוט הכספים.
שמעתי הצדדים וסבורני כי דין הבקשה, בשלב זה של החקירה, להידחות. להלן נימוקיי:
המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים בידי המשטרה מצוי בסעיף 32(א) בפקודה, הקובע בהאי לישנא:
"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה."
עולות מלשון הפקודה חמש חלופות העשויות להוות מקור סמכות לתפיסת חפץ והן מבוססות על חשד סביר כי התקיים אחד מאלה: (1) באותו חפץ נעברה עבירה; (2) עומדים לעבור עבירה; (3) החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה; (4) החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה; או (5) החפץ ניתן כאמצעי לביצועה של העבירה. לכל אחת מהחלופות תכלית משלה שבחינתה הכרחית לשם הכרעה בשאלת התנאים להשבת החפץ בתקופת הביניים עד להכרעה בהליך עצמו.
נכון הוא כי המבקש לא נעצר וחירותו האישית לא נפגעה משמעותית בתיק זה, אולם זכותו הקניינית מקבלת, בעצמה, ביטוי מיוחד בהליך זה ביחס לכסף שנתפס בחזקתו. שיקולי האיזון הנוגעים לזכותו הקניינית של המבקש שונים משיקולים הנוגעים לחירותו האישית ופחותים מהם.
לעומת סמכות התפיסה, עילות החזקה בחפץ שונות. יש לזכור שטרם הוכרע האם הכספים אכן שימשו את הנאשם בביצוע העבירה או אם מקורם בביצוע העבירה של ניהול מקום הימורים או שכר הימורים. והרי אנו נמצאים בשלב מוקדם ביותר של החקירה.
המבחן הוא מבחן העילה והשאלה האם ניתן להשיג את תכלית התפיסה באמצעים דראסטיים פחותים (ומידתיים יותר), אשר יגשימו את תכלית התפיסה.
נפסק כי לא הרי קיומה של עילה לתפיסת חפץ, בהכרח כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה [בש"פ 6689/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 646], וכי על בית המשפט לבדוק ולמצוא לא אך אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש [רע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312].
הדרך להכרעה הינה דו שלבית: ראשית על בית המשפט לבחון האם המשך החזקת התפוס בידי המדינה משרת תכלית המשתלבת עם מקור הסמכות לתפיסה, ולאחר מכן (בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית) – האם ניתן לשחרר את החפץ באופן ובתנאים שישיגו במשולב ובאורח מידתי ומאוזן את תכלית התפיסה מחד ואת מימוש זכות הקניין של הפרט מנגד [בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)].
המבקש נתפס כאמור במקום המנוהל לכאורה כמקום הימורים. לדבריו (בבית המשפט) הוא מחזיק בחנות מתחת למקום בו נוהל מקום ההימורים והגיע למקום רק כדי להתפנות.
אלא שעולה מתיק החקירה אחרת: המבקש הוא אחיו של המחזיק במקום ועוד קיים גם מזכר של השוטר ישראל טפר המתייחס בשוליו לדברים שאמר לו המבקש עצמו ואשר גם בהם יש לכאורה כדי לקשור את המבקש למקום. ניתן למצוא קשר נוסף של המבקש למקום, גם במסגרת הודעות של אחרים בתיק החקירה. המבקש גם שמר בחקירתו על זכות השתיקה באופן תמוהה ולא מוסבר.
תכלית התפיסה היא לשם הצגת הכספים כראיה ולשם חילוטם. החקירה עדיין בראשיתה ולא מן הנמנע שמדובר בכספים שמקורם בביצוע העבירה או ששימשו את ביצוע העבירה. כמובן שיש עדיין צורך לחקור גם בהקשר זה. תכלית זו של התפיסה עודנה קיימת גם כיום.
באשר לבחינה האם לא ניתן לשחרר את התפוס ל"חלופת תפיסה", הרי שהתשובה לכך היא בשלילה מוחלטת. מדובר בכסף מזומן שהמבקש עותר לעשות בו שימוש וברור כי מצב זה יסכל את תכלית התפיסה.
מכאן, שאין כל מקום להיעתר לבקשה.
עם זאת, סבורני כי הסעד הנכון, בשים לב לזכותו הקניינית של המבקש ולחזקת החפות העומדת לו בשלב זה, הוא לתחום את החקירה ולזרז את רשויות החקירה והתביעה בתהליך קבלת ההחלטות על ידן בשאלה האם יש מקום להעמיד את המבקש לדין, ואם כן – באיזו עבירה, כמו גם שיש לבחון ולחקור את הקשר של הכספים שנתפסו לעבירה שלכאורה בוצעה.