אוליאל נ' בן לולו ואח'

פסק דין

1.בפניי תביעת התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 31.5.2013. התאונה ארעה כאשר רכב התובע חנה כחוק בצד הדרך, ברחוב העצמאות בעכו, ונפגע על ידי רכב הנתבע 3, בעקבות התנגשות בינו לבין רכב הנתבע 1.

2.לאמיתו של דבר, המחלוקת האמתית הנה בין נתבע 1 לנתבע 3. לטענת הנתבע 1, הוא ביצע פניית פרסה ברכב בו נהג, הכביש היה פנוי, וכאשר סיים לבצע את הפניה והיה בעצירה, הגיח רכב נתבע 3, פגע ברכב נתבע 1 והמשיך ופגע ברכב התובע. לטענת הנתבע 3, הנתבע 1 ביצע פניית פרסה מבלי להבחין ברכב הנתבע 3 שהגיע מהכיוון הנגדי, ותוך כדי כך פגע בו והדף אותו אל כיוון רכב התובע.

3.קיימתי דיון בפניי בו העידו התובע, הנתבע 1 והנתבע 3. לאחר ששמעתי את גרסאות הנהגים המעורבים בתאונה, את עדות התובע, עיינתי במסמכים שהוצגו לי וכן בתמונות, אני סבור כי דין התביעה להתקבל נגד הנתבע 1 ו- 2 ולהידחות נגד הנתבע 3. אפרט את הנימוקים למסקנתי זו.

4.אין מחלוקת כי המגע הפיזי היה בין רכב הנתבע 3 לבין רכב התובע. האם רכב נתבע 3 המשיך ופגע ברכב התובע לאחר שפגע ברכב הנתבע 1 או שנהדף על ידי רכב הנתבע 1?

5.נקודת המוצא לבחינת השאלה היא, כי הנתבע 1 ביקש לבצע פרסה באמצע הכביש. אמנם, פנייה שכזו מותרת במקום, אולם לפני מקום הפניה, במרחק קצר, מעגל תנועה שהנתבע 1 יכול היה להשתמש בו. אך אין זה העיקר. משביקש הנתבע 1 לבצע פניית פרסה באמצע הכביש, חלה עליו חובה מוגברת לנקוט משנה זהירות בביצוע הפניה. הנתבע תיאר כי הוא לא סיים את פניית הפרסה, חזר אחורה כדי להשלים את הפניה, או אז הגיע הנתבע 3 ופגע ברכבו כשהוא בעצירה, ורכבו היה "בחצי הנתיב הימני וחצי הנתיב השמאלי".

6.גרסתו של הנתבע 3 מוקשית בעיני, מאחר ומשמעותה כי רכבו חסם חלק מהכביש, שהנו ישר ויש בו שדה ראיה טוב, והנתבע 1 הגיע ופגע בו. יתרה מכך, הנתבע 3 תיאר כי הוא הגיע מכיוון ביתו, פנה ימינה לכיוון הכביש בו אירעה התאונה, 30-40 מ' לפני כן, כך שלא יכול היה לפתח מהירות גבוהה. בהקשר זה יצוין כי התובע העריך והסיק שהתאונה ארעה כפי שתיאר הנתבע 3. אמנם, התובע לא ראה את התרחשות התאונה ויש לייחס לדברים משקל מוגבל, אולם אין להתעלם מכך שהתובע ראה את מצב כלי הרכב ותנוחתם מיד לאחר קרות התאונה, לאחר ששמע קול פגיעה וחש למקום.

7.עיינתי בתמונה המתעדת את הנזק שנגרם לרכב הנתבע 3 (ראו תיעוד בעמ' 3 שורה 4 לפרוטוקול), ממנה עולה כי לרכב נתבע 3 נגרם נזק לכנף הקדמתי שמאלית, קרוב לפינת הרכב. זהו נתון משמעותי, המקשה על קבלת גרסת הנתבע 1. שהרי אם הנתבע 3 פגם ברכב הנתבע 1 היה ניתן לצפות לקיום נזק בחזית רכב הנתבע 3, ולא בצדו. זאת ועוד, הפגיעה של רכב הנתבע 3 ברכב התובע - בסופו של דבר- מלמד כי רכב הנתבע 3 נהדף, והדיפה זו יכולה להיגרם על ידי פגיעתו על ידי רכב נתבע 1.

8.המסקנה המסתברת יותר היא כי תוך כדי פניית הפרסה, פגע רכב הנתבע 1 ברכב הנתבע 3 והדפו לכיוון רכב התובע. משכך, האחריות לפיצוי התובע בגין נזקיו מוטלת על הנתבע 1 ועליו בלבד. אעיר, למעלה מהצריך, כי בעקבות התאונה, חקרה המשטרה בנסיבות התאונה ובסופו של דבר הוחלט להגיש כתב אישום נגד הנתבע 1. טרם ניתנה הכרעת דין בכתב האישום שהוגש.

9.אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה נגד נתבע 3 ללא צו להוצאות ולקבל את התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2 ולחייבם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, את הסך של 4,350 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.5.2014 וכן הוצאות בסך של 350 ש"ח. הסכומים שבפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ד' אדר ב תשע"ד, 06 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.