אגניו נ' גת" ואח'

החלטה

התובע, יליד 1939, הגיש תביעה זו לפיצוי כספי לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח – 1968 (להלן: "פקנ"ז"). כעולה מכתב התביעה התובע נפגע ביום 11.5.09, בעת שרכבו היה בתיקון במוסך.
הרכב הורם באמצעות מגבה (ליפט). התובע נבהל וניסה לצאת מהרכב, אז נפל מגובה של כחצי מטר ונחבל בגופו. התובע תבע איפוא את הנתבעת 1 (באשר לבירור זהותה ר' בהמשך), המוסך בו קרתה התאונה, ואת הנתבעת 2 היא המבטחת בביטוח חבות את הנתבעת 1.

הנתבעות בכתב הגנתן, טענו טענה מקדמית לסילוק התביעה כנגדן על הסף, לפיה מדובר בתאונת דרכים, ולכן היה על התובע להגיש את תביעתו כנגד המבטחת של הרכב, בהתאם לעקרון ייחוד העילה הקבוע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "פלת"ד").

שני הצדדים הסכימו, כי ההכרעה בדבר סיווג התאונה – אם מדובר בתאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד או באירוע שאיננו בגדר תאונת דרכים, וניתן לתבוע בגינו על פי הפקנ"ז – תעשה על פי תצהיר נסיבות שהגיש התובע וסיכומים קצרים בכתב.

התובע בתצהיר מיום 16.1.14, תיאר את התאונה כדלקמן:
"1. ביום 11.5.09 הגעתי למוסך אוטו גת שבקריית גת כדי לבצע תיקון ברכב שלי.
2. כשהגעתי למוסך, ניגשתי אל הבעלים של המוסך, מיכאל, הסברתי לו מה הבעיה ברכב. מיכאל בדק את הרכב ואמר לי שאני צריך להעלות את הרכב על הליפט כדי לבדוק את הרכב מלמטה.
3. נכנסתי לרכב. הסעתי אותו לליפט שבתוך המוסך. כיביתי את המנוע, ואז מיכאל הרים את הרכב עם הליפט. באותו הזמן שמיכאל הרים את הרכב עם הליפט, אני נבהלתי וניסיתי לרדת מהרכב, אבל בגלל שהרכב היה כבר בגובה של בערך חצי מטר, אני נפלתי ושברתי את היד".

התובע בסיכומים מטעמו לשאלת סיווג התאונה, טען כי אין המדובר בתאונת דרכים. מדובר ברכב אשר מנועו כובה ועובד המוסך הרים אותו על גבי מגבה, כאשר התובע בתוכו, היינו הרכב לא שימש למטרות תחבורה.
התובע ציין כי נטל ההוכחה לשכנע כי מדובר בתאונת דרכים עומד לפתחו של הטוען לקיומה של תאונת דרכים.
התובע טען כי אין מדובר ב"ירידה מרכב" המהווה שימוש נלווה לנסיעה בו, ולכן אין מדובר בתאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד. השימוש ברכב לא היה למטרות תחבורה. התובע שנמצא בתוך הרכב עת הרמתו על הליפט למטרת תיקונו, ניסה לרדת מהרכב מאחר שנבהל מהתזוזה וחשש לשלומו, וללא כל קשר לנסיעה בפועל.
התובע הוסיף וציין כי על פי מבחן הסיכון, אין מדובר בסיכון אינהרנטי למטרות התחבורתיות של הרכב, אלא הרכב שימש רק זירה לאירוע.
עוד נטען, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין המטרה התחבורתית לנזק שנגרם, כיוון שהרכב חנה כשהוא מוגבה על זרועות הליפט ומנועו דומם. נפילה שנגרמה כתוצאה מהרמת רכב על ליפט במוסך, איננה חלק מהסיכון הרגיל שנלווה לשימוש תחבורתי ברכב.

הנתבעת בסיכומיה בשאלת סיווג התאונה, הדגישה כי מדובר היה כאן בירידה מן הרכב מיד לאחר נסיעה קצרה ברכב עד למקום בו עמד על גבי הליפט. מדובר איפוא בשימוש ברכב מנועי מכוח החלופה של "ירידה מהרכב". כפי שעלה מהתצהיר, התובע הסיע את הרכב לליפט, כיבה את המנוע ובטרם הספיק לרדת מהרכב, החל הרכב להתרומם. ירידתו של התובע מן הרכב, מיד בסמוך לתום הנסיעה, מהווה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
הנתבעת טענה, כי בהתאם להלכה הפסוקה אם מטרת הכניסה או היציאה מהרכב היא מטרה תעבורתית, כי אז גם הכניסה והיציאה מהוות חלק מהשימוש ברכב המנועי, כפי שהיה בענייננו. אין נפקא מינא שהיציאה באה עקב בהלה של התובע. המבחן הוא אובייקטיבי אם מדובר בירידה מהרכב כחלק מהסיכון התחבורתי הכרוך בו.
עוד נטען, כי העובדה שהתאונה ארעה בתוך מוסך, איננה שוללת את תחולת חוק הפלת"ד, שכן נסיעה ברכב או תנועה שלו, מחזירה את הסיכון התחבורתי גם אם היא מתרחשת במוסך.

סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". המשך הסעיף מביא שלוש חזקות חלוטות שנקבעו כתאונת דרכים וחזקה ממעטת אחת, אולם חזקות אלו אינן מסייעות בענייננו.
שימוש ברכב מנועי מוגדר בחוק: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו ... ... וכן התנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ...".
נמצא איפוא כי ראשית יש לבחון אם מדובר בשימוש למטרות תחבורה. שימוש ברכב מנועי מוגדר אמנם ככולל בחובו גם ירידה מן הרכב. ואולם, אם יקבע, שהשימוש לא היה למטרות תחבורה, הרי שגם הריבוי של הירידה מן הרכב כחלק מהגדרת שימוש ברכב מנועי, לא תסייע להגדיר את האירוע כתאונת דרכים.