אגבאריה נ' עיריית רמת גן

החלטה

המבקש עתר בבקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח חניה משנת 1997. המבקש תמך את בקשתו בתצהיר, שנערך על דרך ההפניה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וטוענת כי צורף לתצהיר התומך בתגובה אישור המעיד על משלוח הודעת הקנס אשר מנע את התיישנות העבירה. המשיבה אף מפנה לתקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ג – 1974, ולחזקת המסירה הקבועה בה.

 לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, אני סבור כי דין הבקשה להתקבל.

הדין קובע כי בחלוף 3 שנים מתיישנת העבירה נשוא התיקים דנן, שהינה עבירה מסוג "חטא".

בהתאם להלכה הפסוקה, על המשיבה להראות כי פעלה לגביית הדו"חות באמצעות משלוח דואר רשום לכתובתו הרשומה של המבקש במהלך 3 השנים כאמור על מנת לעצור את מרוץ ההתיישנות (ראה בג"צ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עירית תל אביב, פ"ד נב(2) 542).

עיון בתצהיר שצורף לתגובה מלמד כי לשיטת המשיבה, היא שלחה הודעת תשלום קנס בגין הדו"ח בתאריך 12.2.98 (ראה סעיף 10 לתצהיר התומך בתגובה), קרי לפני 14 שנים תמימות.

אגב, עיון בנספח לתצהיר שמפרט את הפעולות שנעשו מגלה כי הפעולה האחרונה שהינה משלוח עיקול לצד ג' בוצע בשנת 2007, כך שבכל מקרה חלפו כחמש שנים מהפעולה האחרונה.

ממילא המשיבה לא טוענת כי שלחה דרישות לתשלום הדו"ח ב- 3 השנים שקדמו להגשת הבקשה, ולכן גם לא עומדת לזכותה חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44 א' כאמור.

בנסיבות אלו, אין לי אלא לאמץ את טענת המבקש שלא נסתרה ולפיה לא קיבל כל דרישת תשלום במהלך תקופת ההתיישנות.

ראיתי להוסיף, כי אין להלום מצב שבו רשות מקומית פועלת לגבייה מינהלית של קנס, שעה שאין בידיה ראיה ממשית לכך שהקנס עדיין בר תוקף (ראה ע"א (ת"א) 40535-01-11 עירית הרצליה נ' כרם).

המבקש לא עתר משום מה בבקשתו להכריז כי העונש בגין הדו"ח התיישן, אלא ביקש להישפט, אך מכח סמכותי הטבועה ונוכח העובדה כי אין ספק שלא ננקטה כל פעולה ב- 5 השנים האחרונות, אני קובע כי המשיבה לא רשאית לגבות את החוב בגין הדו"ח נשוא הבקשה בשל התיישנות העונש. כמובן שהמבקש רשאי להגיש בקשה נוספת – אם רצונו להישפט, אך נראה כי גם העבירה התיישנה ולכן לא נראה לי כי יש בכך טעם פרקטי.

המשיבה תישא בהוצאות המבקש בגין בקשה זו בסך 300 ש"ח, בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח לצדדים החלטה זו

ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ב, 21 מאי 2012, בהעדר הצדדים.