פסק דין
בפניי תביעת התובע לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, עקב פגיעתו בתאונה מיום 24.06.02 או בסמוך למועד זה, שארעה בבית החולים "פלימן" בחיפה, במסגרת לימודיו המעשיים לקראת הכשרתו להיות אח מוסמך. התובע טוען, כי במסגרת לימודיו המעשיים כאמור, הוא הרים חולה כבד ונפגע בגבו.
אקדים ואציין, כי לאחר עיון בסיכומי הצדדים מצאתי לנכון להתייחס אך ורק לטענות שיובאו להלן, בעוד שלא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים שלא יזכו להתייחסות במסגרת פסק הדין.
במועדים הרלבנטיים לתאונה, התובע היה סטודנט שנה ג' בבית הספר לסיעוד על שם י. זיידה (להלן: "בית הספר") המסופח לבית החולים "בני ציון" שבחיפה. במסגרת הלימודים הסטודנטים נדרשים לעבור התמחות הכוללת עבודה ולימודים מעשיים בבתי חולים שונים. כחודש וחצי לפני התאונה התובע החל את לימודיו המעשיים בבית חולים פלימן, שהינו בי"ח סיעודי גריאטרי, שם התובע שופץ במאגר האחים והאחיות על ידי מרכזת ההדרכה, הגב' בטי לנדמן, כחלק מצוות מחלקה ד' (להלן: "המחלקה").
התובע טוען, כי שיפוצו למחלקה נעשה ללא כל תשאול ו/או בדיקה לכישוריו, ידיעותיו וניסיונו בטיפול בחולים, והוא נשלח ישירות לאותה מחלקה שם קיבל הוראות עבודה יומיומיות מאחות אחראית. התובע הגיע למחלקה באופן קבוע ומסודר בהתאם לסידור העבודה שנקבע לו ועשה עבודתו על הצד הטוב ביותר.
הנתבעים כפרו, ראשית כל, במועד התאונה הנטען, ובא כוחם חקר את התובע ארוכות לגבי מועד התאונה בניסיון לקעקע את גרסת התובע אודות התרחשות התאונה בביה"ח פלימן, אך ללא הועיל.
הנתבעים טענו, כי בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם התובע במסגרת ניהול תביעתו בבית משפט השלום בתל אביב - יפו, הוא הצהיר כי התאונה ארעה ביום 24.06.02, בעוד שבתצהיר עדותו הראשית שהוגש לבית המשפט כאן (מוצג ת/2) התובע שינה את גרסתו וטען, כי התאונה ארעה ביום 24.06.02 או בסמוך לכך. לטענת הנתבעים, שינוי זה נעשה לצורך התאמת טענות התובע לתיעוד הרפואי הקיים בעניינו ממנו ניתן לראות, כי לא ארעה התאונה הנטענת על ידי התובע ביום 24.06.02. הנתבעת טענה עוד, כי התובע מסר עדות שקר בבית המשפט וניסה לעשות מקצה שיפורים לגרסתו הקודמת לגבי מועד התרחשות התאונה.
במרכז הראיות עומדת עדותו של התובע. אקדים ואציין, כי מהימנה עליי עדותו של התובע במלואה. עדותו של התובע נתמכה בראיות הנתבעים עצמם כפי שאפרט להלן:
תביעתו של התובע הוגשה לראשונה בבית משפט השלום בתל אביב – יפו במסגרת ת.א 46258/03. תביעת התובע בבית משפט השלום בת"א נמחקה אחר שמיעת הראיות בתיק, וזאת עקב אי הגשת סיכומי הצדדים. בעקבות מחיקת תביעתו, התובע הגיש תלונה בלשכת עורכי הדין כנגד בא כוחו דאז. בית הדין המשמעתי המחוזי, מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין, הרשיע את עורך הדין שייצג את התובע דאז בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח ועוד. למותר לציין, כי הנתבעים לא חלקו על עובדות אלו.
ביום 03.09.07 הוגשה תביעת התובע לבית משפט השלום בחיפה. תביעה זו נמחקה והצדדים הופנו לבית משפט השלום בתל אביב להחייאת התביעה שם. בקשתם נדחתה, ועל כן, התובע שב והגיש תביעתו זו שבפניי.
במהלך עדותו של התובע התרשמתי מאמינותו וניכר היה כי המדובר בתובע שנפל קורבן לטיפול מקצועי רשלני בתביעתו על ידי עורך הדין שייצגו תחילה. לאורך כל עדותו של התובע, התובע שב והסביר כי ידוע לו כי קיימת בעיה עם מועד התאונה שננקב על ידו במהלך ניהול התביעה בבית משפט השלום בתל אביב, אך הוסיף וציין, כי מבחינתו אין כל ספק כי התאונה הנטענת על ידו כן ארעה, רק שאינו מצליח להיזכר בתאריך המדויק (ראו: עמ' 13 לפרוטוקול, ורות 6-8). זו היא גם התרשמותי ממהלך עדותו של התובע. מדובר בתאונה משנת 2002. תצהיר עדות ראשית מטעם התובע שהוגש במסגרת ניהול התביעה בבית משפט השלום בתל אביב נעשה בשנת 2005. מוצג ת/2 שהוגש מטעם התובע במסגרת התביעה דנן נעשה בשנת 2010, והנתבעים מצפים מהתובע, בטווחי זמן כל כך אורכים, להיזכר במועד התאונה המדויק. לטעמי, אין הדבר סביר ובנסיבות, אין לזקוף את אי הדיוק במועד התאונה לחובת התובע.
עדותו של התובע, נתמכה בעדויותיהן של העדות שהעידו מטעם הנתבעים שאישרו כי נודע להן על האירוע נשוא התביעה. ממכלול עדויותיהן ניתן היה להתרשם בקלות, כי לכל הפחות, הן שמעו על התאונה מפי התובע וחלקן אף ערכו תחקיר אודות נסיבות התאונה הנטענת על ידי התובע. והראיה לכך, לאורך כל עדויותיהן, הן התייחסו לאירוע התאונה כדבר המובן מאליו. אלא מאי? הנתבעים ביקשו לנצל את העובדה כי אף אחד לא זכר את מועד התאונה כדבר הפועל לרעת התובע, ולא היא.
ראו למשל: עדותה של הגב' זהבה מנדלוביץ (סעיף 6 למוצג נ/7): "זכור לי כי מספר ימים לאחר האירוע הנטען (למיטב זכרוני היה זה ביום ששי) פנה אלי התובע וסיפר לי, שכואב לו הגב, היות ויומיים קודם הרים חולה". אמנם, בהמשך הסעיף, הגב' זהבה מנדלוביץ הצהירה כי: "ערכתי בירור במקום והתברר שלא היו דברים מעולם" אך, אתייחס לסיפא של הסעיף בהמשך. וראו עוד, עדותה של הגב' רחל כהן (סעיף 7 למוצג נ/6):" זכור לי, שכשנודע לי על האירוע, ערכתי בירור, שהעלה כי התובע התלונן שכואב לו הגב, רק לאחר יומיים מקרות האירוע הנטען". אמנם, הגב' כהן הוסיפה בהצהרתה כי: "וכי ביום הנטען, לא היה כל אירוע במהלכו ניתפס גבו של התובע", אך עם הסיפא של סעיף זה אתמודד בהמשך. ראו עדותה של הגב' סימה בוקאי: "במועד האירוע אני לא הייתי, הייתי חולה עם תעודת מחלה. אני לא מתייחסת לתאריכים" (ראו: עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 16-17). אם מועד האירוע (להבדיל מעצם קרות האירוע) אינו ידוע לנתבעים ו/או למי מעדי הנתבעים, אזי כיצד ידעה הגב' סימה כי במועד האירוע היא הייתה בחופש מחלה? ולאיזה מועד היא מתייחסת? ליום 24.06.02, ליום 26.06.02 או ליום רביעי שהיה שבוע לפני (19.06.02)?! ועוד, הגב' סימה בוקאי גם היא שמעה על האירוע (ראו: עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 22-29) ומשום מה לא מצאה לנכון לציין זאת בתצהיר עדותה הראשית.
מהמקובץ לעיל, ברי כי עדי ההגנה ידעו על האירוע הנטען יומיים לאחר האירוע, וזאת ללא קשר לתאריך האירוע, כך שכל ניסיונותיהם של הנתבעים לפקפק באירוע אך ורק מעצם אי הדיוק בתאריך האירוע, דינם להיכשל.
הנתבעים הוסיפו וטענו, כי בתיעוד הרפואי הקיים בעניינו של התובע, והסמוך למועד התאונה, אין כל זכר לפגיעה בעבודה כלשהי. הנתבעים טענו, כי בזמן אמת, ביום 24.06.02, כאשר התובע לא חשב על הגשת תביעה, אלא רק על הכאבים בגבו, הוא התלונן בפני רופאו (ד"ר איצקוביץ) על כאבים בגב שהופיעו לפני ארבעה ימים ולא טען כי כאבים אלה החלו לאחר שהרים חולה. בעיניי, טענה זו דווקא מחזקת את אמינותו של התובע. הרי, אין חולק כי התובע כן סיפר לאחיות במחלקה ו/או למי מטעם בית הספר יומיים לאחר האירוע כי נפגע בגבו בעקבות הרמת חולה. מועד מסירת הדברים על ידי התובע לאחיות במחלקה ו/או למי מטעם בית הספר היה לפני פנייתו לקבלת טיפול אצל ד"ר איצקוביץ, שכן עדי ההגנה אישרו כי ביום ו' שחררו את התובע הביתה והמליצו לו לפנות לרופא. התובע פנה לרופא לראשונה ביום 24.06.02 והתלונן בפני ד"ר איצקוביץ על כאבי גב שהופיעו מזה ארבעה ימים. התובע לא חשב על הגשת תביעה דאז וזאת כטענת הנתבעים עצמם. מכאן, ברי כי בעת שסיפר לאחיות ו/או למי מטעם בית הספר על התאונה, גם אז התובע לא חשב על תביעה כלשהי. המסקנה המתבקשת מכך הינה, כי כשהתובע סיפר לאחיות ו/או למי מטעם בית הספר על התאונה, אזי הוא סיפר את האמת ותו לא. ונניח שהתובע סיפר לאחיות ו/או למי מטעם בית הספר על התאונה לאחר שהיה אצל ד"ר איצקוביץ, עדיין, אין בכך כדי לפעול לרעתו ואף נהפוך הוא. אם התובע חשב על תביעה בזמן שסיפר לאחיות ו/או למי מטעם בית הספר, אזי חזקה עליו שהיה דואג שיהיה על כך רישום בתיעוד הרפואי שנערך לאחר 24.06.02 והתובע לא עשה כן. הדבר מלמד אך ורק על אמינותו של התובע.
זאת ועוד, הגב' סימה בוקאי משום מה לא מצאה לנכון לציין בתצהיר עדותה הראשית את כל הסיפור של היותה בחופש ביום האירוע הנטען וכי הגיעה לבית החולים בעקבות שיחה טלפונית משהתבקשה ליתן הערכה לתובע. יום החופש הנטען נולד לראשונה אך ורק בזמן חקירתה הנגדית.
הנתבעים צירפו לסיכומיהם דף סידור עבודה של המחלקה לתקופה שבין 23.06.02 עד 29.06.02. דף זה לא צורף לתצהירה של הגב' סימה בוקאי ולא הוגש במועד הדיון וחרף זאת הנתבעים צירפו אותו לראשונה לסיכומיהם. רק מטעם זה בלבד, איני מתירה הגשתו כראיה מטעם הנתבעים בשלב זה. למעלה מן הצורך אציין, כי עיון בדף סידור העבודה שצורף כנספח 5 לסיכומי הנתבעים, מלמד על כך כי תחילה נרשמו שעות נוכחותה של הגב' בוקאי סימה בימים 24.06.02 ו- 25.06.02, ומשום מה שעות אלו נמחקו באופן ידני מהרישום! מכל מקום, דומה כי הגב' סימה דיברה על השבוע שלאחר שבוע התאונה. והראיה לכך, הגב' סימה לא ידעה אם התובע היה בחופש מחלה אם לאו ביום 26.06.02 (ראו: עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 1-5).
התובע הודרך על ידי הגב' סימה בוקאי, ששימשה אז כסגנית אחראית במחלקה [ראו: עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 26-27). הגב' סימה בוקאי אינה מדריכה קלינית בהכשרתה (ראו: עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 3-4). עדת ההגנה הגב' בטי לנגמן העידה כי התובע קיבל הדרכה ממדריכה קלינית בזמן ההתנסות (ראו: עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 18-20). טענה זו אין לה כל זכר בתצהיר עדותה הראשית של הגב' לנגמן (ראו: מוצג נ/4).
עדי ההגנה דיברו על פיזיותרפיסטית שהדריכה את התובע בהרמת חולים. משום מה, הנתבעים נמנעו מזימון הפיזיותרפיסטית הנטענת שהייתה מוכרת לנתבעים. לעניין זה ראו עדותה של הגב' בטי לנגמן (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 11-16): " אני מיניתי, באישור האחות הראשית, שתי פיזיותרפיסטיות, דליה וחנה, אחת מהן תמיד הייתה נוכחת שהיו התלמידים ... המתמחים היו מוכנים כי הם קיבלו זה בזמן שהיו תלמידים". אותן דליה ו/או חנה לא זומנו למתן עדות מטעם הנתבעים. הימנעות הנתבעים מזימונה של אותה פיזיותרפיסטית פועלת לרעתם. עדי הנתבעים לא נכחו בהדרכות הנטענות על ידיהם, ושלטענתם התובע השתתף בהן. חרף זאת, הנתבעים נמנעו לזמן ולו מדריך אחד המוסמך לבצע את ההדרכה לתובע למתן עדות. הגב' רינה מילר, ששימשה כמנהל בית הספר בו למד התובע, העידה כי: " התובע עבר או התנסה בפלימן עם מדריכה מטעם בית הספר, שקיבלה על זה שכר, שהיא מדריכה קלינית. אלה אנשים שעוברים הדרכה וקורס מסוים על מנת להיות מדריכים ... המדריכה הקלינית של התובע הייתה סימה בוקאי" (ראו: עמ' 32 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-11). בהמשך חקירתה הנגדית הגב' רינה מילר נשאלה: " הגב' בוקאי אמרה שהיא לא עברה הכשרה להיות מדריכה קלינית, ידוע לך?" ותשובתה הייתה: "לא" (ראו: עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 12-13). הגב' מילר ניסתה לשפר את עדותה והוסיפה בהמשך כי ההדרכה יכולה להינתן גם על ידי אחות, אם כי בהמשך היא שבה וציינה כי "רצוי שזה יהיה מדריך קליני" (ראו: עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 16-25).