אבני נ' דביר

פסק דין

בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים בין רכבה של התובעת לרכבו של נתבע 1 (להלן: "הנתבע").

לטענת התובעת, ביום 28/10/09 היא נסעה ברכב בכביש ראשי, בתוך מתחם "ביג" בבאר-שבע, תוך כדי נסיעה הרגישה חבטה ברכבה וראתה כי רכב שהגיח מצד ימין, מתוך חניה, פגע ברכבה.

לטענת הנתבע, רכבה של התובעת פגע בו.

בדיון שהתקיים ביום 6/09/2010 צורפה נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), המבטחת של הנתבע, כנתבעת נוספת, זאת בהסכמת הצדדים.

התובעת הציגה תמונות של אזור התאונה ושל הרכבים הפגועים. אין מחלוקת כי התובעת נסעה ישר ואילו הנתבע נסע בדרך שבצד ימין לכיוון נסיעתה של התובעת. אין גם מחלוקת כי בצומת בו ארעה התאונה אין תמרור "זכות קדימה". מהתמונות שהציגה הנתבעת עולה כי רכבה של הנתבעת נפגע בחזית, באזור של מספר הרישוי ורכבו של הנתבע נפגע בצד הרכב, באזור הגלגל השמאלי הקדמי.

המחלוקת בין הצדדים היא מי מהם צריך היה ליתן זכות קדימה לשני.

האם הנתבע יצא ממקום חניה לכביש והיה צריך ליתן זכות קדימה לנתבעת בהתאם לתקנה 64(ב) של תקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 הקובעת: "נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה - ... (2)   יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש".

או שהתקנה הנ"ל אינה חלה ואז צריכה הייתה התובעת ליתן זכות קדימה לנתבע בהתאם להוראות תקנה 64(א)(1) של התקנות הקובעת: "נתקרבו לצומת כמה כלי רכב מצדדים שונים, יתן נוהג רכב את זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין".

לאחר ששמעתי את עדויותיהם של התובעת והנתבע, עיינתי בתמונות האזור והרכבים, הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות.

אינני סבור שניתן לקבוע כי חלות הוראות תקנה 64(ב) הנ"ל. כאמור, מדובר במגרש חניה גדול בו יש תנועה רבה ודרכים רבות. אמנם, לכאורה נראה כי הדרך בה נסעה התובעת היא יותר מרכזית, אך אין בכך כדי להחיל את תקנה 64(ב). זאת ועוד, מעיון בתמונות עם אזורי הפגיעות ברכבים, ניתן להסיק כי הנתבע נכנס לצומת לפני התובעת והתובעת פגעה ברכבו של הנתבע (זאת בניגוד לתיאור בכתב התביעה). לכן, אף אם הייתה התובעת צודקת והיא הייתה בעלת זכות הקדימה, היא יכולה הייתה למנוע את התאונה לו הייתה נוהגת בזהירות המתאימה לאופי המקום.שני הצדדים לא נהגו בזהירות המתאימה לאופי המקום בו ארעה התאונה. אין זה משנה למי מהצדדים הייתה זכות הקדימה, לו היו הצדדים זהירים בצורה ההולמת את תנאי המקום, הייתה התאונה נמנעת. לכן אני סבור שראוי שכל צד ישא בנזקיו.

סוף דבר - התביעה נדחית.

התובעת תשלם את הוצאות הנתבע בסך 350 ₪. מאחר ונתבעת 2 ביקשה להצטרף להליך מיוזמתה, אינני פוסק הוצאות לטובתה.

המזכירות תשלח עותק לצדדים.

זכות לבקש רשות ערעור תוך 15 יום.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"א, 12 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.