אבן אור נ' רשות השידור

החלטה

1.בפניי בקשה לפטור את המבקש מתשלום אגרת בית משפט במסגרת ערעור שהגיש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט מ' קליין) מיום 14.1.10 (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין התקבלה תביעת המשיבה נגד המבקש בגין אי תשלום אגרה שנתית, והמבקש חוייב בתשלום סך 5,336 ₪ וכן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המשיבה בסך 1,800 ₪ בתוספת מע"מ.

2.לטענת המבקש, הנהלת בתי המשפט "היתה אמורה" להשיב לו אגרת ערעור ששילם בגין ע"א 3667/06 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, לאחר שזה נמחק ביום 15.3.07 עקב אי הפקדת עירבון במועד. לפיכך, נטען, כי תחת תשלום אגרה בערעור דנן, "מסכים" המבקש שזו תשולם מתוך הסכום המגיע לו בגין הערעור שנמחק לפני מספר שנים. עוד הוסיף המבקש וטען כי "לא יעלה על הדעת, כי מה שהחוק מאפשר לפרט (קרי-קיזוז), לא יעשה גם ע"י המדינה".

3. הפרקליטות מתנגדת לבקשה. לעמדתה, על המבקש לשלם בגין ערעורו החדש אגרה כדין, באשר לא הצביע על הוראה מפורשת או תקנה המאפשרות "העברת" אגרה ששולמה במסגרת הליך אחד להליך אחר, מה עוד שטענתו בדבר ההחזר המגיע לו מהנהלת בתי המשפט אינה נתמכת באסמכתא כלשהי. המבקש לא השיב להודעת הפרקליטות, אף שניתנה לו הזכות לעשות כן.

4.דין הבקשה להידחות.

חובת תשלום אגרת בית משפט קבועה בתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז- 2007 (להלן:"התקנות"). תקנה 2 לתקנות קובעת כי "בית המשפט לא ייזקק לכל הליך, אלא אם כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום אגרה".

המבקש דנן אינו עותר לפטור מאגרה מחמת היעדר יכולת כלכלית בהתאם לתקנה 14 לתקנות, אלא העלה טענת "קיזוז" כביכול, לפיה יש לקזז את סכום האגרה בו הוא מחויב כעת מסכום אשר לטענתו הנהלת בתי המשפט חבה לו מלפני כארבע שנים. דא עקא, שאין כל בסיס בדין לטענה זו, וכפי שצויין בצדק בתגובת הפרקליטות. זאת ועוד, אף אם היה בסיס משפטי לכך, הבקשה היתה נדחית, שכן המבקש כלל לא טרח לאמת את הטענה העובדתית בדבר החוב הכספי האמור, ולא צרף לבקשתו ולו בדל של מסמך רלוונטי כראיה לכך. כמו כן,בקשתו אינה נתמכת בתצהיר.

לגופו של ענין, אין בסיס משפטי לטענת הקיזוז שכן כאשר ערעור נדחה עקב אי הפקדת ערבון, כמו במקרה של המבקש, המערער איננו זכאי להשבת האגרה ששילם, שכן לא מדובר בהליך שנמחק על פי בקשתו.

5.אגרת הערעור תשולם עד ליום 28.12.10, שאם לא כן יימחק הערעור.

6.בבקשה מס' 2 עתר המבקש לפטור מעירבון או לחלופין להפקדת ערבות עצמית, בין היתר לנוכח עיסוקו בעריכת דין מזה 35 שנים.

אף דינה של בקשה להידחות. כידוע למבקש, הכלל הוא, כי על בעל דין המגיש ערעור מוטלת החובה להבטיח את הוצאות המשיב ולהעמיד לשם כך בטוחה אמינה וזמינה. העובדה שהמבקש עוסק בעריכת דין אין בה משום טעם להמרת חובת הפקדת העירבון בערבות עצמית.

7.יחד עם זאת, בשים לב לסכום פסק הדין נשוא הערעור, ולהיותו של הערעור מצומצם בהיקפו שכן מדובר במחלוקת משפטית ולא עובדתית, מצאתי לנכון להעמיד את סכום העירבון על סך 8,000 ₪ בלבד. סכום זה ישולם עד ליום 28.12.10, אחרת יידחה הערעור.

ניתנה היום, כ"ד כסלו תשע"א, 01 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם

ביהמ"ש המחוזי ת"א