אביעזר נ' אג'ג' ואח'

פסק דין

1. א. התובעת רכבה על קטנוע בכביש חד סטרי, מכיוון צפון לדרום, כאשר הנתיב הנגדי מופרד על ידי אי תנועה. באותה עת נהג הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") ברכב והגיע מהנתיב הנגדי והתכוון לפנות שמאלה.

לטענת התובעת, גלש הנתבע, בנסיעה איטית, לתוך הנתיב בו היא נסעה מבלי לתת לה זכות קדימה.

התובעת הבחינה ברכב הנתבע בהיותה במרחק 10- 15 מ'.

התובעת טוענת, שהיות ורכב הנתבע נכנס לנתיב שלה תוך נסיעה איטית וחסם לה כמעט את כל הנתיב, היא בלמה בחוזקה על מנת שלא להתנגש בו וכתוצאה מכך החליק הקטנוע, היא נפלה ממנו ונפצעה ובשל גובה הנזק שאירע לקטנוע- הושבת הקטנוע.

מאחר והתובעת סבורה, שהאחריות לגרם הנזק לקטנוע רובצת על הנתבע, הגישה היא תביעה זו לחייב את הנתבעים לשלם לה את נזקיה בסך של 12,830 ₪, הכולל בחובו: נזק לקטנוע בסך 8,648 ₪, שכ"ט שמאי 984 ₪, סך 198 ₪ עבור תמלול שיחה וסכום נוסף של 3,000 ₪ עבור עוגמת נפש.

ב. הנתבעים סבורים, שיש לדחות את תביעת התובעת ולהצדקת סברה זו, מעלים הם את הטענות העיקריות הבאות:

א) לא היה כל מגע בין שני כלי הרכב ואת הרשלנות בנהיגה יש לייחס לתובעת ולא לנתבע, שכן נהיגה רשלנית זו גרמה לנפילת הקטנוע.

עוד נטען, שהנתבע עצר לפני הפנייה שמאלה – זאת על מנת לאפשר מתן זכות קדימה לרכבים אשר באו מהנתיב הנגדי ובשלב זה ולפתע, הגיחה התובעת מהנתיב הנגדי, בלמה בחוזקה, איבדה את שיווי משקלה והחליקה על הכביש.

ב) הנזק הכבד בקטנוע ועצם העובדה, שהקטנוע נעצר לאחר כ-5 מטרים ממקום הנפילה, מעידים על מהירות נסיעתה הגבוהה של התובעת.

2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בכל חומר הראיות ולאחר ששקלתי את עובדות המקרה, אני קובע, שלאור העובדה המוסכמת על הצדדים, שהנזק בקטנוע נגרם מבלי שיהיה מגע בין שני הרכבים, יש להכריע בשתי שאלות עיקריות העולות לדיון בהליך שלפניי.

השאלה הראשונה היא, השאלה העובדתית ולפיה יש לקבוע, האם נסיבות התאונה התרחשו בהתאם לתיאור שניתן על ידי התובעת לרבות, מהי הסיבה לאותה החלקה אשר גרמה לנזק והשאלה השנייה היא, האם הוכח הקשר הסיבתי בין נהיגתו של הנתבע ובין החלקת הקטנוע.

3. א. א) אני סבור, שנסיבות המקרה – כפי שתוארו בפני- יחד עם ציון מיקום הרכבים זה מזה בעת קרות הנזק לקטנוע, אינן מצביעות על אחריות בלבדית של הנתבע, אלא נסיבות המקרה מצביעות על כך, שהתובעת נהגה בקטנוע במהירות בלתי סבירה בנסיבות המקרה ואותה בלימת חירום שביצעה התובעת, היא זו אשר גרמה להחלקת הקטנוע ולגרימת הנזק ולכן, את מירב האחריות בנדון דנן יש להשית על התובעת ואילו על הנתבע יש להטיל תרומת רשלנות בלבד – זאת מעצם הנהיגה הלא זהירה בעת שהגיע אל קו העצירה וניסה לבצע הפניה שמאלה – לאחר שקודם לכן נתן זכות קדימה לרכבים אחרים.

ב) הנתבע נתן זכות קדימה לרכבים אחרים – אך לא נתן זכות קדימה לתובעת ודי היה באותה גלישה קלה מעבר לקו העצירה – אם כי עדיין נותר מרחק של מטרים ספורים בין קצהו של רכב הנתבע לבין החלק הקדמי של הקטנוע- כדי לגרום לתובעת לשקול את ביצוע בלימת החירום, אשר בוצעה באופן חזק מדי ובלימה זו גרמה לאותה החלקה ולנזק לקטנוע.

4. לאור הקביעה העקרונית הנ"ל, אני קובע, שאמנם יש להטיל רשלנות תורמת על הנתבע אך מהעובדות עולה, שהאחריות המרבית לגרם הנזק לקטנוע רובצת על התובעת, עד כי בהתחשב בנסיבות, אני קובע את אחריותה של התובעת בשיעור של 70% ואילו את רשלנותו התורמת של התובע בשיעור של 30% - זאת לאור הנימוקים המפורטים להלן:

א. א) אינני מקבל את טענתה של התובעת – כפי שטענה זו עולה מכתב התביעה - שהנתבע: "חסם לי את הנתיב כולו כמעט", שכן מעובדות המקרה וגם מעדותה של התובעת עולה, שטענה זו אינה נכונה, שכן גם אם גלש הנתבע קמעא מעבר לקו העצירה, עדיין היה לפני התובעת כמעט מלוא הנתיב שלה להמשיך בנסיעה, אילו הייתה מפעילה שיקול דעת ומפנה את הקטנוע לצד שמאל של הנתיב במקום אל צד ימין של הנתיב מקום יציאתו של הנתבע. (ראה, למשל, המיקום בו נסע הנתבע על מנת לפנות שמאלה ומיקום החלקת הקטנוע, כפי שעולה מתמונות ת/1, ת/4 שהגישה התובעת במהלך הדיון).

ב) התובעת מאשרת בבית המשפט, שגלישת הנתבע הייתה בנסיעה מאוד איטית ואני מקבל טענה זו ולאור זאת אני קובע, שהתובעת נבהלה מגלישה זו ונבהלה מהימצאות רכב בסביבה, כאשר העובדה שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים היא, שלא היה מגע בין הרכבים והתובעת נפלה או יותר נכון לומר, שהקטנוע החליק כתוצאה מאותה בלימה אשר בלמה התובעת בעת שראתה את רכב הנתבע.

ב. א) הנתבע טוען, שבעת ההחלקה והנפילה, הוא טרם ביצע פנייה שמאלה וטרם יצא אל כיוון נסיעתה של התובעת ועדיין היה מרחק בין נפילת הקטנוע ובין הימצאותו של רכב הנתבע.

אני מקבל את טענת הנתבע, שאכן טרם יצא באופן ממשי עד כדי חסימת המשך דרכה של התובעת, אך אני קובע, שקיים קשר סיבתי בין פעולותיה של התובעת, קרי הבלימה הפתאומית ובין עצם הגלישה של הנתבע – גם אם גלישה זו הייתה גלישה קלה מעבר לקו העצירה.

ב) משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". בענייננו השאלה היא, אם אין לראות במעשה התובעת כמפסיק את הקשר הסיבתי.