אבו תאיה נ' נח'אש

פסק דין

לפניי תביעה קטנה, אשר הגיש התובע כנגד הנתבע, לתשלום סך 13,007 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה), תמורה המגיעה לו, לטענתו, בגין שימוש הנתבע במחסן/חנות אשר בבעלותו לאחסון סחורה שבבעלותו.

תמצית טענות הצדדים:

1.לטענת התובע, בסמוך לחודש יוני 2008 פנה אליו הנתבע, וביקש ממנו לאחסן סחורה במחסן שבבעלות התובע. לטענת התובע, בתחילה לא סוכם על גובה התמורה אך הייתה הסכמה עקרונית כי תשולם תמורה. בחלוף חודש הוא פנה אל הנתבע וביקשו לפנות את הסחורה, אולם, הלה ביקש שהות נוספת ואז סוכם, כי הנתבע ישלם לו סך 500 ₪ לחודש דמי שכירות ו/או דמי שימוש. לטענתו, עבור החודש הראשון שילם לו הנתבע סך 500 ₪ בשני תשלומים, האחד על סך 300 ₪ והשני על סך 200 ₪, והיתרה לא שולמה. בשלב מסוים כאשר הנתבע לא שעה לבקשותיו לשלם את דמי השימוש ו/או לפנות את הסחורה, הוא נאלץ להחליף את המנעול. משהגיע הנתבע לבסוף לקחת את הסחורה היא נמסרה לו תקינה וללא רבב. התובע מציין כי הנתבע ביצע עבורו עבודת ריצוף במקלחת ששטחה 10 מ"ר כשעלות מטר ריצוף בשוק הינה 45 ₪ למ"ר וסה"כ סך 450 ₪, וכי את תמורת העבודה הנ"ל, שלא שולמה, יש לקזז מסכום חובו של הנתבע, כך שיעמוד על סך 13,007 ₪.

3.הנתבע הכחיש בכתב הגנתו כי נכרת הסכם בין הצדדים להשכרת המחסן בתמורה ל- 500 ₪ לחודש. לטענתו, התובע התיר לו להשתמש במחסן ללא תמורה, הסחורה הוחזקה בפינה של המחסן והוא מעולם לא החזיק במפתח של המחסן. עוד טוען הנתבע, כי בכל התקופה הנדונה התובע אף עשה שימוש במחסן וכן אדם נוסף, בעל הספרייה הסמוכה למחסן. לטענתו, על אף שלא התחייב לשלם דמי שכירות לתובע הוא שילם לו סך 7,000 ₪ כגמול על כך שהתיר לו לאחסן את הסחורה. עוד טוען הנתבע, כי סוכם בינו לבין התובע, כי עלות עבודת ריצוף המקלחת הינה בסך 2,000 ₪, אך התובע טרם שילם לו הסכום למרות דרישות חוזרות ונשנות.

דיון והכרעה:

4.שני הצדדים הופיעו בפניי בדיון שהתקיים ביום 25.12.11 וחזרו על טענותיהם כפי שנטענו בכתבי הטענות וזאת מבלי שהצדדים הביאו ראיות אובייקטיביות או עדים כדי לתמוך בגרסתם.

5.אמנם עסקינן בתביעה קטנה, לגביה ניתן להגמיש את הדרישות בדין ביחס לסדרי הדין והראיות, הרי שעדיין חלה על התובע חובה להוכיח את תביעתו, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה", עפ"י הטיית מאזן ההסתברות (לענין זה ראו, ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 ).

6.בענייננו, הנתבע טען כי מדובר בשימוש שמלכתחילה הוסדר במסגרת יחסי החברות ששררו בין הצדדים, ובהמשך ניתנה בגינה תמורה על-ידו מבלי שגובשה הסכמה סדורה בעניין זה, ובלשונו – "... כל פעם אני נותן לו משהו" (שורה 18 לפרוטוקול). טענת התובע להסכמה קונקרטית בדבר תשלום קצוב של 500 ₪ לחודש, שלא קויימה, לא הוכחה על-ידו. לא הוצג הסכם שכירות או מסמך אחר שיש בו כדי לשקף אובייקטיבית הסכמה כזו, או כל עדות אחרת התומכת בטענה מעבר לדבריו של התובע. אף לא ניתן הסבר מניח את הדעת להיעדרו של הסכם כתוב, כמו גם להיעדר ראייה לדרישת תשלום כלשהי מצד התובע בטרם הגשת התביעה. בנסיבות אלו, נוכח אי-הבהירות ביחס להתקשרות הנטענת, ובשים לב לעובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי נושא השימוש במחסן עלה על רקע היכרות מוקדמת וקשרים אישיים בין הצדדים, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל הראייה המוטל עליו, ולפיכך דין התביעה להידחות.

7.אשר על כן, אני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ב' טבת תשע"ב, 28 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.