אבו-ג'אני נ' אנקונינה זורה ואח'

החלטה

בפני בקשה לדחייה על הסף של התביעה, או, לחילופין, להורות על העברת הדיון לבית משפט השלום בתל אביב, בשל העדר סמכות מקומית. על פי הוראת כבוד הרשמת מיום 25/04/10, הוגשה תגובה (כבוד הרשמת נמצאת בחופשה עד השבוע הבא).

התובע (להלן: המשיב) הגיש ביום 24/03/10 תביעה כנגד הנתבעים (להלן: המבקשים) במסגרת סדר דין מקוצר, בה עתר לחייב את המבקשים בסך של 215,150 ₪ בגין יתרת התשלום בעבור עבודות נגרות שונות שביצע לטענתו בעבורם, בשתי דירות בבעלותם.

סעיף 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות) נקבע:

[3](א)תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי

[3]

אחד מאלה:

(1)מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)מקום יצירת ההתחייבות;

(3)המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)מקום המסירה של הנכס;

(5)מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

המבקשים טוענים לחוסר סמכות מקומית כאשר לטענתם, החלופות הרלבנטיות לעניין ביסוס הסמכות המקומית ובכלל זה, מקום מגורי הנתבעים ומקום הזמנתן וביצוען של עבודות הנגרות, מתקיימות בהרצליה, ומכאן שהסמכות נתונה לבית משפט השלום במחוז תל אביב.

המשיב טוען כי מאחר ולא קיים בין הצדדים הסכם המקנה סמכות שיפוט בלעדית לבית משפט זה או אחר, בחירתו להגיש את התביעה לבית משפט זה, מתבססת על המקום שנועד לקיום ההתחייבות של הנתבעים, כלפיו. לטענתו, המדובר במקרה בו לא נקבע בחוזה עליו חתמו הצדדים מהו מקום ביצוע החיוב ועל כן יש לפנות להוראות הדין המהותי, בכדי להתחקות אחר מקום זה. לטענתו, לאור הוראת סעיף 44 לחוק החוזים המקום לביצוע החיוב של התשלום, הינו מקום עסקו של הנושה, שהינו גם מקום הפקדתם של השקים שהועברו כאמצעי התשלום על ידי המבקשים, בגין העבודות. מקום זה הינו בטבריה ומכאן הסמכות המקומית לבית משפט זה, כמפורט בסעיף 5(3) לתקנות.

אין מחלוקת שבכדי שבית המשפט ירכוש סמכות מקומית לדון בתביעה, די בקיומה של אחת מהחלופות המפורטות בסעיף 3 לתקנות הנ"ל, בתחום השיפוט של בית המשפט.

אין מחלוקת בעניינו אודות מקום מגוריהם של המבקשים. המשיב אף לא חולק על טענת המבקשים לפיה מקום יצירת ההתחייבות היה בהרצליה.

נשאלת השאלה, אפוא, האם יש לראות את מקום עסקו של התובע (הנושה) כ"מקום שנועד או היה מכוון לקיום ההתחייבות" כמשמעו בתקנה 3(א)(3) לתקנות.

ברע"א 6920/94 לוי נ' פוגל, פ"ד מט(2) 731 [1995] עמד בית המשפט על הפרשנות לתקנה 3(א)(3) הנ"ל בקובעו כי ישנה משום עמימות אודות הדיבור "התחייבות" בתקנה האמורה אשר מחייבת פרשנות, ויש להתאימה, ככל שהדבר ניתן, מבחינת סדרי הדין, לדין המהותי.

אין מניעה שמקום ביצוע ההתחייבות של כל אחד מהצדדים, יהיה שונה כך שהאספקה תהיה במקום א' בעוד שביצוע התשלום יהיה במקום ב'.

מקובלת עלי טענות המשיב באשר ליישומה של הלכת פוגל הנ"ל, במקרה דנן. המבקשים לא הציגו הסכם התקשרות אשר כלל התייחסות למקום קיום התחייבות לתשלום התמורה. אף הצעות המחיר שצורפו לכתב התביעה לא מתייחסות כלל למקום קיום ההתחייבות. בנסיבות העניין, בהתחשב בהוראות סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, הקובעות כי בהעדר הסכמה אחרת, יש לבצע את התשלום במקום עסקו של הנושה, הרי שיש סמכות מקומית לבית משפט זה לדון בתובענה.