אבודרהם נ' מדינת ישראל

           בקשה זו הועברה לטיפולי בעת האחרונה.

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ק' רג'יניאנו( ב-עפ"ת 46879-06-15, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה (כב' השופטת ל' שלזינגר שמאי) ב-תת"ע 6438-01-13, בגדרו הוטלו על המבקש העונשים הבאים: 7 חודשי מאסר בפועל; הפעלת עונש מאסר מותנה למשך 6 חודשים בחופף; 12 חודשי מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; פסילה מקבלת, או החזקת רישיון נהיגה למשך 36 חודשים, בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית; הפעלת עונש פסילה על תנאי למשך 10 חודשים, לריצוי בחופף; 6 חודשי פסילה על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין, וחתימה על התחייבות  על סך 150,000 ש"ח, או 60 ימי מאסר תמורתה.

           העונשים שלעיל הוטלו לאחר הרשעת המבקש בעבירה של נהיגה בשיכרות – עבירה לפי סעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

2. בד בבד עם הגשת הבקשה למתן רשות ערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע. בתאריך 16.2.2016 עיכב בית משפט זה את המאסר בפועל אשר הושת על המבקש, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

           רקע והליכים קודמים

3. בתאריך 8.1.2013 הוגש נגד המבקש כתב אישום בגין נהיגה בשכרות, בשל סירובו לבצע בדיקת דם. מעובדות כתב האישום, עולה כי בתאריך 8.1.2013 בשעה 02:30, או בסמוך לכך, נהג המבקש בצומת רחובות מסוים בעיר נתניה, בהיותו שיכור. עוד נטען כי המבקש סרב לתת דגימת דם לאיתור אלכוהול לפי דרישת שוטר.

4. בתאריך 9.6.2014 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש לאחר שמיעת ראיות, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום בקובעו, בין היתר, כי עדי המשיבה מהימנים עליו, ואילו עדותו של המבקש איננה אמינה.

5. בתאריך 10.5.2015 גזר בית המשפט לתעבורה את דינו של המבקש והשית עליו את העונשים המפורטים בפיסקה 1 שלעיל.

6. המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי. אך בהמשך צמצם את הערעור כך שהופנה כלפי גזר הדין בלבד. המבקש טען כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה, בהתחשב בנסיבות הרשעתו. לשיטתו, מעשיו מצויים ברף הנמוך של העבירה ומשכך ראוי להשית עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. עוד נטען כי בית המשפט לתעבורה לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המבקש בעת שגזר את עונשו. המבקש הוסיף וטען כי בית המשפט לתעבורה גזר את דינו מבלי שקבע תחילה מתחם ענישה ראוי, כנדרש על פי תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: תיקון 113), וממילא לא התייחס למיקומו של המבקש בתוך המתחם.