לפסק הדין בעניין מרכז ירושלים לזכויות אדם ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים ואח'
תושבי השכונות עיסאוויה וא-טור בירושלים, שביקשו להתנגד לתכנית להקמת גן לאומי בקרבתן, דרשו מהוועדה המחוזית לתרגם את כל מסמכי התכנית לערבית. הוועדה המחוזית טענה שאינה מחויבת לכך בחוק והדבר יעמיס עליה באופן בלתי סביר. מה קבע ביהמ"ש?
בדצמבר 2011 פורסמה בעיתונים תכנית 11092א להקמת הגן הלאומי 'מורדות הר הצופים', ממזרח לאוניברסיטה העברית, ובין השכונות עיסאוויה וא-טור. בשל כך, תושבי השכונות, אשר ביקשו להגיש התנגדויות לתכנית, פנו לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בבקשה שתתרגם את כל מסמכי התכנית לרבות הנספחים, לערבית.
משלא נענו, לטענתם, הם הגישו יחד עם עמותת 'מרכז ירושלים לזכויות אדם' עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים כנגד הוועדה המחוזית, רשות הטבע והגנים, הרשות לפיתוח ירושלים ועיריית ירושלים, בה דרשו את תרגום המסמכים.
העותרים טענו, כי על פי החוק, הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל, ועל כן יש לפרסם את כל הודעות הממשלה, ובהן תכניות בנייה, בשתי השפות. עוד טענו, כי תרגום התכנית נדרש מתוקף זכותם לשוויון וכדי לאפשר להם לממש ביעילות את זכותם להתנגד לתכנית.
המשיבות טענו כי דבר המלך במועצתו, הקובע כי ערבית היא שפה רשמית לא מקים חובת תרגום מפורטת ככל הנוגע לתכניות בנייה, שבנוגע אליהן קובע חוק התכנון והבניה הסדר ספציפי. לטענתה, משפרסמה את עיקרי התכנית בשפה הערבית עמדה בחובתה, ואין זה סביר להעמיס עליה יותר מזה, בפרט כשמדובר במסמכים שממילא מי שאינו איש מקצוע לא יכול להבין.
יעמיס על הרשויות
השופטת נאוה בן אור דחתה את העתירה. נפסק, כי החוק (דבר המלך במועצה) הקובע כי השפה הערבית הינה שפה רשמית, אינו מחייב את מוסדות התכנון לתרגם לערבית כל מסמך רשמי היוצא תחת ידן. חוק התכנון והבנייה, כך נקבע, הוא שמפרט מה חייבת הרשות התכנונית לפרסם בערבית כשבמרחב התכנוני גרה אוכלוסייה דוברת ערבית, וכך עשתה הוועדה, כשפרסמה הודעה על עיקרי התכנית בשפה הערבית.
השופטת קבעה, כי אין להרחיב את הוראות חוק התכנון והבנייה באופן שיעמיס על הרשויות ויחייב אותן לתרגם כל מסמך ומסמך, שכן יהיו לכך השלכות רחבות היקף, שמי שמוסמך להחליט עליהן הוא המחוקק ולא בית המשפט.
למעלה מן הצורך נפסק, כי אמנם הזכות להתנגד לתכנית היא זכות חשובה ביותר, אולם משעיקרי התכנית ומהותה תורגמו לערבית כאמור, לא ניתן לומר כי זכות זו נפגעה, בפרט כשמדובר בזכות הנוגעת לסוגיה מקצועית סבוכה, שממילא דורשת התערבות מומחים.
לפיכך, העתירה נדחתה כאמור והעותרים חויבו לשלם למשיבות הוצאות ושכר טרחת עורכי דין של 10,000 שקל.
עו"ד נדב ארגוב, העוסק בתחום המנהלי, מגיב:
"זהו מקרה מובהק שבו הצדק והמשפט מתקשים להיפגש האחד עם השני. מבחינה משפטית, כדברי השופטת, קיים הסדר משפטי ספציפי לנושא של תרגום תכניות בנייה, אשר מגדיר במדויק מהם החלקים בתכנית שיש לתרגמם לערבית ובאילו מקרים, ומעמדה הכללי של השפה הערבית כשפה רשמית, מעמד שנשאב מצווים מלכותיים בריטיים, אינו יכול להרחיב את מה שציווה המחוקק הישראלי."
"ובכל זאת", ממשיך עו"ד ארגוב, "לנוכח העובדה כי מגישות התכנית הן רשות ממשלתית ועיריית ירושלים, שיש בידן כוח האדם והיכולת הכלכלית לתרגם מסמכים לערבית, וכי התכנית עוסקת בבניה ותכנון בשטחים שכל תושביהם דוברי ערבית - יש לטעמי פגם בכך שלא נמצא הפתרון המשפטי שיגן על תושבי ירושלים המזרחית ויאפשר להם להכיר את תכנית הבנייה המוצעת."
לפסק הדין בעניין מרכז ירושלים לזכויות אדם ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים ואח'
למדור: חוקתי ומנהלי
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין