להחלטה בעניין מ.ז. נ' ח.ז.
הפלייה בין אחים- במותה, ציוותה האם את רכושה באופן כזה, שבן אחד קיבל חלקה ששווה כ 2.5 מליון דולר בעוד שהבן השני קיבל חלקה ששווה כ 200 אלף דולר. הבן המקופח טען, כי צוואת האם נערכת מתוך טעות, ואילו אחיו טען, כי זה היה רצונה. מה נקבע?
אם לשני בנים הייתה בעלת זכויות בשתי חלקות מקרקעין- על חלקה אחת גר אחד הבנים עם משפחתו, ואילו בחלקה האחרת השתמש הבן השני, כשהשכיר את המינימרקט שפעל בה.
האם נפטרה והותירה אחריה צוואה. ככל הנראה מתוך רצון להפריד בין בניה לאור סכסוך חריף בין משפחותיהם, הורתה להשאיר את החלקה שבה התגורר הבן עם משפחתו בידיו, ואת החלקה השנייה השאירה בידי האחר. אלא שבכך נוצר מצב, שאח אחד ירש חלקה ששווה כ 2.5 מליון דולר, ואילו האח האחר קיבל חלקה ששווייה כ 208 אלף דולר בלבד.
לפיכך, הגיש האח המקופח התנגדות לקיום הצוואה לביהמ"ש לענייני משפחה, בטענה שנערכה מחמת טעות, שכן האם סברה, שברמה התכנונית, לא ניתן לפצל את חלקת אחיו למרות שניתן היה, ואף טעתה בהערכת שווי החלקות. לטענתו, רצונה האמיתי של המנוחה היה לחלק את רכושה באופן שוויוני בין האחים. התנגדותו נדחתה, וכך גם ערעור שהגיש לביהמ"ש המחוזי, ומשכך, הגיש האח בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון.
המשיב טען כי אין הצדקה לתת במקרה זה רשות ערעור. לגופו של עניין טען, כי הצוואה משקפת את רצון האם, שהעדיפה, נוכח הסכסוך, להפריד לחלוטין בין האחים, והייתה מודעת היטב לשווי החלקות ולמצבן התכנוני.
השופט הנדל דחה את הבקשה. נקבע, כי סעיף הטעות בחוק הירושה הינו סעיף ייחודי, באשר הוא מבסס את הוכחת הטעות על יסוד סובייקטיבי, כך שייתכן שצוואה תהא לא הגיונית, אך לא נגועה בטעות, וזאת מהסיבה שהצוואה היא 'ממלכתו הפרטית' של המצווה, שאת רצונו יש להגשים, ורצונו יכול להיות שונה משל אדם סביר.
"אודה ולא אבוש, צוואה כגון זו שלפניי, המפלה באורח כה בוטה בין שני בנים, מבלי שהיה נתק בין המורישה לבין הבן המקופח, מעלה סימני שאלה ברורים", כתב השופט, אך קבע, כי משהוכח בערכאות הקודמות כי האם הייתה כשירה לצוות ומודעת למצב המשפטי, וכן כי בחרה, 'כמעין שיקול של שלום בית' לאור הסכסוך בין האחים, להעדיף את ההפרדה המוחלטת ביניהם על פני חלוקה שוויונית של רכושה, לא מדובר בטעות ואין להתערב ברצונה.
נפסק, כי למרות שסוגיית הטעות המשפטית בדיני הצוואה מעלה שאלות כבדות משקל, אין זה המקרה לעסוק בהן, שכן קיומה של טעות לא בוסס.
"גם בעיתות משבר כוחו של המשפט מוגבל הוא. בית המשפט כפוף להוראות הדין, בענייננו מדובר במקרה מובהק שבו ההפליה הקשה בירושה לא הולידה את הסכסוך, אך היא בהחלט עלולה להנציחו ולהעצימו. נדמה שיפה יעשה המשיב אם ינהג לפנים משורת הדין, וימצא את הדרך להפיס ולו במעט את דעתו של המבקש, אחיו היחיד", כתב השופט בסוף פסק דינו, ודחה את הבקשה כאמור.
תגובתו של עו"ד איתן ליפסקר, העוסק בתחום הירושה:
"קביעת בית המשפט העליון כי טעות עפ"י סע' 30(ב) לחוק הירושה הנה טעות סובייקטיבית בלבד, כלומר טעות ששומטת את הבסיס לרצונו של המצווה, ולא טעות אובייקטיבית, כפי שהיורשים או מי מהם תופסים אותה, מחדדת את ההבדל בין פרשנות חוזה- מפגש רצונות של שני צדדים, לבין פרשנות צוואה- ממלכתו הפרטית של המצווה - בה מוגבלת מאוד יכולת ההתערבות."
"לדעתי, ניתן לראות בקביעה זו נסיגה נוספת מהשקפתו של השופט (בדימ') ברק בדבר היקף הפרשנות וההתערבות של בית המשפט בפרשנות הצוואה."
להחלטה בעניין מ.ז. נ' ח.ז.
למדור: דיני משפחה
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין