1. מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (סגניות הנשיאה א' קובו ומ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) מיום 24.5.2012 בעמ"ש 1085/07, שדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מחוז תל אביב (השופט י' גייפמן) מיום 19.2.2007 בת"ע 3220/02. בית המשפט לענייני משפחה נתן צו קיום לצוואה של אמם של המבקש והמשיב מיום 11.7.2001 (להלן: צוואת 2001).
רקע עובדתי
2. המבקש, מ. ז. (להלן: מ.) והמשיב, ח. ז. (להלן: ח.) הם כאמור אחים. אמם (להלן: המנוחה או: האם) נפטרה ביום 9.12.2001 ובמספר צוואות שערכה במהלך השנים חילקה בין שני בניה את נכסיה. בצוואה האחרונה, צוואת 2001, נקבע שח. יקבל את זכויות אמו במקרקעין הידועים כחלקה 218 בגוש 6665 בכפר שמריהו חברה שלה חלק מן הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 164 בגוש 6674 בכפר שמריהו (להלן: חלקה 164), אשר בנוי עליהם מינימרקט שבו עבדה המנוחה עד 1997 (להלן: המינימרקט). לגבי יתרת הרכוש, שאותה העריך בית המשפט לענייני משפחה בכ-100,000 ש"ח, נקבע שהיא תתחלק בשווה בין שני האחים.
בחלקה 218 התגוררו האם בבית משלה, ח. ואשתו בבית נוסף, ושני בניו של ח. בבתים משלהם. ח. מתפרנס מחממה וממטע פיקוסים הנמצאים בחלקה זו. מ. החל, עוד בחיי אמו, להשכיר את המינימרקט שבחלקה 164 שבו עבדה תמורת סכום של 1,300$ בחודש. על פי ההערכות השמאיות שהובאו בפני בית המשפט לענייני משפחה, שווי הזכויות של האם בחלקה 218 הוא 2,400,000$ נכון למועד עריכת הצוואה, ואילו שווי זכויותיה בחלקה 164 הוא 207,500$. אין חולק אפוא על כך שחלקו של ח. בצוואה גדול בהרבה מזה של מ. (פי 12 כמעט באשר למקרקעין, פי 9.5 בשיעור הכולל).
מ. הגיש התנגדות לקיום צוואת המנוחה, ונימק אותה בכך שהצוואה "נערכה מתוך טעות, הטעיה, השפעה בלתי הוגנת, תרמית ותחבולה". עם זאת, כבר בשלב קדם המשפט בבית המשפט לענייני משפחה צמצם מ. את התנגדותו לעילת הטעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה התשכ"ה-1965 (להלן, בהתאמה: סעיף 30(ב), חוק הירושה). מ. טען שהמנוחה ערכה את צוואת 2001 מתוך הנחה מוטעית בדבר היחס בין שווי שתי החלקות, מתוך טעות באשר למצב המשפטי של חלקה 218 על אפשרויות הפשרתה, זכויות הבנייה בה והאפשרויות לפצלה, ומתוך טעות באשר לכלים המשפטיים שדיני הירושה נותנים בידה להבטחת חלוקה שוויונית בעיקרה בין שני בניה תוך הגשמת מטרות שבהן חפצה. רצונה האמיתי של המנוחה, טען מ., היה בחלוקה שוויונית שכזו.
פסקי הדין של הערכאות קמא
3. בית המשפט לענייני משפחה דחה, כאמור, את התנגדותו של מ. לצוואת 2001. בראשית הדברים הודגש כי אין חולק על כשירותה של האם המנוחה בחודשי חייה האחרונים לערוך את צוואתה.
מכאן עבר בית המשפט לענייני משפחה לבירור שאלת הטעות ורצונה האמיתי של המנוחה. בית המשפט הבהיר כי שוכנע שהאם ביקשה ליצור הפרדה מוחלטת בין משפחתו של ח. למשפחתו של מ., וזאת לאור הסכסוך הקשה רב השנים שבין שתי המשפחות. הוסבר שלא שיקול השוויון הכספי היה השיקול הדומיננטי עבור האם, אלא שיקולים אחרים ובהם הותרת מקור פרנסה בידי בניה, הותרת קורת גג למשפחותיהם ומניעת הסלמה של הסכסוך המשפחתי. בית המשפט לענייני משפחה נשען על ראיות רבות שהובאו לסכסוך רב העוצמה ועל כך שגם צוואות קודמות שערכה האם לא הושתתו על עיקרון השוויון. אכן, צוין, צוואת 2001 משקפת מעבר מהפרדה יחסית של הנכסים להפרדה מוחלטת שלהם, המקצינה ביותר את אי השוויון, אך מעבר זה סיבותיו עמו. לאחר עריכת הצוואה הקודמת (בשנת 1999) הוחרפו היחסים בין המנוחה לבין אשתו של מ., והדברים אף התדרדרו לאלימות כלפי המנוחה. התפתחות זו הביאה, כך נקבע, את המנוחה למסקנה שיש צורך בהפרדה מוחלטת.
בית המשפט לענייני משפחה התייחס לטענות אודות הטעויות, ודחה אותן. נקבע שהמנוחה הייתה מעורה בהיבטי התכנון והבנייה של חלקה 218 ושהיא קיבלה ייעוץ משפטי בנידון. כמו כן נקבע שהיא הייתה מודעת לשווי המקרקעין.
בפני בית המשפט לענייני משפחה הובאו שתי עדויות של קרובות משפחה של המנוחה שהעידו על רצונה בחלוקה שוויונית של נכסיה בין הילדים. יוער, שלבקשתו של מ. העדויות נגבו בבתי האבות בהם שהו העדות ולא בפני בית המשפט לענייני משפחה, ואף לא בנוכחות השופט. הבקשה, לה התנגד ח., התבססה על סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995 ועל תקנות 171 ו-522 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984. ברם, נושא משפטי זה אינו מושא הבקשה. על פי המובא בפניו קבע בית המשפט שעדויות אלו לא היו מהימנות, לא התייחסו לשלב שבו נכתבה צוואת 2001 ואף היו מקוטעות ולקו בחוסר זיכרון.
לנוכח האמור נדחתה התנגדותו של מ., ועל כך הוא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והותיר את צו קיום הצוואה על כנו. הובהר בפסק הדין שאין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת, ושאלו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיעה. הובהר שעצם העובדה שמצווה איננו קובע חלוקה שווה בין הזוכים בצוואה איננה עילה להתערבותו של בית המשפט, ושמ. לא עמד בנטל הראיה להוכחת קיומה של טעות בצוואה.
הערעור נדחה אפוא, ומכאן הבקשה שלפניי.
טענות הצדדים
4. מ. חוזר וטוען שרצונה של האם המנוחה היה לחלק באופן שוויוני ככל הניתן את רכושה בין שני בניה. לדבריו, הדבר הוכח באמצעות העדויות שהובאו בפני בית המשפט לענייני משפחה, אשר טעה בהימנעו מהעניק להן את משקלן הראוי. בהקשר זה מציין בא כוחו של מ. כי העדויות נגבו שלא בפני בית המשפט, וכי "לו בית המשפט קמא היה מתרשם ישירות מהעדות, הוא היה מבחין באותנטיות שבעדויותיהן ושבתשובותיהן וזאת "על רקע מוצאן הייקי והחינוך עליו גדלו". באשר לממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, המסבירים את המניעים שהביאו את האם להכרעתה בצוואת 2001, מ. טוען שמדובר במשגה המצדיק דיון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה. זאת משום שמדובר לדבריו בממצאים עובדתיים שאינם מבוססים על טענות הצדדים, באופן הנוגד את שיטתנו האדברסרית ואת יכולתו של בעל הדין להתמודד עם הראיות.
עוד חוזר מ. וטוען שצוואת האם ניתנה בשל שלוש טעויות: טעות כלכלית באשר לשווי הנכסים, טעות בקשר לאפשרויות פיצול החלקה וטעות משפטית באשר לכלים שנותנים דיני הירושה בפני מצווה המעוניין להוריש נכסים כגון אלו הנידונים לבניו תוך הבטחת מטרותיו הנוספות. כן ציין מ. כי עורך הדין שערך את צוואת 2001 לא הסביר לאם כי ישנן דרכים להשיג את ההפרדה המבוקשת בין האחים מבלי לחלק את הנכסים באופן שהדבר נעשה, אלא בצורה שוויונית יותר. שאלת הכללת הטעות המשפטית בכלל הטעויות העשויות להביא לביטולה של צוואה או לשינויה היא, לשיטת מ., נושא נוסף המעלה שאלה משפטית כבדת משקל החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ומצדיקה דיון בגלגול שלישי.
ח., מצידו, טוען שאין בפסיקות שתי הערכאות הקודמות כדי להעלות הלכה משפטית חדשה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, ואף לא נפלה בהן כל טעות. לדבריו, מ. לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהצוואה איננה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה, ושהן לשונה הברורה של הצוואה והן הנסיבות החיצוניות לה מלמדות שרצונה היה בהפרדה מוחלטת בין הבנים ולא בשוויון כלכלי. ח. שב ומבהיר שהאם הייתה מודעת הן לשווי, הן לאפשרויות התכנוניות והן לכלים המשפטיים.
דיון
5. לאחר שעיינתי בפסקי הדין הקודמים, בטענות הצדדים ובחומר שהובא לפניי, הגעתי - תוך מודעות לכך שהמקרה מעורר קשייים - לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.
כפי שנאמר בעניין אהרן: