ששה חודשים מפרכים של התדיינויות משפטיות בבית המשפט העליון לענייני משפחה
של מדינת ניו יורק, נידמו למירי כנצח. היא קיבלה החלטה, קמה בשעת בוקר
מוקדמת, ארזה בחיפזון מזוודה, העירה את טומי בן החמש, וביקשה מהשוער להזמין
מונית לשדה התעופה קנדי.
רק לפני שש שנים הכירה את בעלה. בכך, הגיעה לקיצה תקופת רווקות נטולת דאגות,
מלאת ציפיות לחיי נישואין אידיאליים. האביר, ששמו סטן, הגיע מניו יורק. מירי
שרופה על ניו יורק. אחרי שבוע של היכרות, מירי החליטה שסטן מתאים, אידיאלי.
הדירה באפר איסט סייד, ותנאי שפע נוספים, סנוורו אותה במשך שנתיים. ואז,
הבינה שאין זה המקום הנכון לגדל את הילד.
לסטן, בעלה, היו מספר נכסים מניבי הכנסה, חנוטים במשכנתאות עתירות ריבת,
ומשירד ערך הנכסים, נקלע לקשיים כספיים. גידול הילד מנע ממנה קריירה משל
עצמה, והיחסים האינטימיים עם סטן צלעו. בשנה החמישית לנישואין, פתחה מירי
בהליכי גירושין. הצעד הראשון בהם: הליך הפירוד, בעקבותיו מכריע בית המשפט
בעניין הרכוש, המזונות ומשמורת הילד.
---
התייחסותו של בית המשפט בניו יורק הפתיעה אותה. מושגים ברורים לגביה, כמו
אימהותה ומסוגלותה לגדל את הילד, הועמדו לפתע בסימן שאלה. מומחים
מקצועיים, עובדת סוציאלית ופסיכולוגים, נכנסו לתמונה ונעשו חלק בלתי נפרד
מפגישותיה השבועיות.
הוסבר למירי שעליה לעמוד בהתמודדות עם סטן, בקבלת המשמורת על הילד.
לדוגמא: סטן בעל אמצעים גדולים משלה, ולו נגישות רבה לרשויות ולגופים שונים,
השפה האנגלית היא שפת אמו, הוא מעורה היטב בחברה ובצורת החינוך האמריקנית,
שבעצם זרה למירי.
כל אלה, ובנוסף לכך מצבה הכספי המתדרדר, עקב סגירת הברז על ידי סטן, הביאו
את מירילמסקנה כי עליה לברוח מניו יורק. לחטוף את טומי הקטן ולברוח. תוך זמן
קצר הגיעה מירי לישראל עם הילד.
מירי לא ידעה שבישראל נמנית עם המדינות הקשורות באמנת האג: החזרת ילדים
חטופים. ולא ידעה שבמעשה החטיפה גרמה לעצמה נזק משפטי עצום.
עם חקיקת החוק, בעניין אמנת האג, התלבט בית המשפט הישראלי, במשך שנים,
בפסיקתו בשאלת חטיפות ילדים בינלאומיות. בית המשפט ניסה לאזן בין האינטרס
של כיבוד החוק במדינות הזרות לאינטרס טובת הילד. הגבול העדין בין שני
האספקטים הללו הוביל לפסיקה סותרת. וזאת, אגב, לא רק בישראל. גם מדינות
מתוקנות אחרות נחשפו לפסיקה סותרת.
על ההתחבטות העקרונית, עמד בית ה משפט העליון בישראל לא אחת. השופטת
שושנה נתניהו תימצתה את הגישות המתנגשות בפסק הדין
"בכר נגד גייל", 1987:
"שיקולים רבים פועלים בסיטואציה כזו לכיוון היענות לעתירות של "חטיפת
ילדים
"; ההורה החוטף פוגע לא רק בזכותו של ההורה העותר. הוא פוגע גם בנפשו של
הקטין על ידי עצם עקירתו מסביבתו ומניעת הקשר בינו לבין ההורה האחר. בדרך
כלל, הוא גם ממרה צו של בית משפט זר, שאותה שומה עלינו לכבד.
"דחיית העתירה יהיה בה מתן פרס לחוטפי ילדים והפיכת ישראל לארץ מקלט להם.
אך לעומת כל השיקולים הללו, עומד שיקול-על של טובתו של הקטין. כשטובתו
מחייבת השארתו בידי ההורה המפר יש לפסוק על פיו, אפילו בניגוד לפסק דין זר,
ואפילו יביא הדבר לכך שהחוטא יצא נשכר. מכך אין מנוס, שכן במרכז הסמכות
ושיקול הדעת עומד הילד, ולא הורה זה או משנהו. התנהגותם של ההורים היא רק
שיקול במכלול השיקולים של טובת הילד
".
את המבוכה ואי התיאום של בתי המשפט, בארצות השונות, פירש הורה, שתכנן
לחטוף ילד, כחולשה, ומדינות מסוימות בעולם הפכו גן עדן לחוטפים.
אמנת האג שינתה את התפיסה המורכבת בבעיה זו, וגישתה חד משמעית: להחזיר
מיד את הילד החטוף. וזאת, בסייגים מוגדרים. העיקרי בהם: לא ייגרם לילד נזק רב
ומשמעותי בחזרתו למדינה ממנה נחטף.
ישראל הצטרפה לאמנת האג בדצמבר 1991, והיא בן המדינות האחרונות שקשרו
עצמן לאמנה זו.
אגב, אמנה זו מבוססת על עיקרון אחד: הנזקים הנפשיים הנגרמים לילד הנחטף,
ולהורה ממנו נחטף, כה גדולים שעל כל המדינות לעשות מאמץ עליון להחזרה מיידית
של הילד החטוף למדינה ממנה נחטף.
הסייג, לעקרון האמנה, נכלל בסעיף 13, הקובע כי אם קיים חשש שייגרם לילד נזק
רציני רשאי בית המשפט להפעיל סמכותו ולא להחזיר את הילד החטוף ממנה נחטף.
הנזקים, שיכולים להימנות כ'נזק רציני', מודגמים במסגרת פסקי דין: ניצול מיני של
הילד על ידי ההורה ממנו נחטף הילד, או סיכון פיזי או נפשי ממשיים.
האמנה עושה שימוש במונח
"נזק עצום", ועל בתי המשפט בעולם, כולל הישראליים,
לתחם מושג זה ביתר דיוק.
אפשרות נוספת להתגונן בפני החזרת הילד החטוף, היא התנגדות הילד עצמו
להחזרתו, בתנאי שהוא בוגר דיו כדי להבין את משמעות העניין. השופט חיים פורת,
מבית המשפט המחוזי בתל אביב, קבע לאחרונה, בפסק דין שניתן בסוגיה זו:
"למעשה, יש כיום לבחון בצורה שונה את הפסיקה הישנה, לאור הוראת החוק החדש.
החוק החדש קובע מספר הגנות מוגדר, אשר רק בגידרן ניתן להתנגד להחזרת ילדים
חטופים. טובת הילד, אשר בראש מעייניו, של החוק, היא באספקט של מניעת
חטיפתם של ילדים. הספרות והפסיקה גדושים בתיאור הנזקים הנגרמים לילדים,
עקב חטיפתם ממדינה למדינה. מניעת נזקים אלו עומדות ביסודה של האמנה
וביסודו של החוק, שאימץ את האמנה בישראל
".
המקרה של מירי, הישראלית שנשאה לאמריקני, מקרה שכיח. התנועה והמעבר בין
המדינות נעשו קלים ופשוטים. נוצרים מפגשים בינלאומיים רבים, ומוקמות משפחות
המורכבות מבני לאומים שונים.
כאשרנוצר קרע במשפחה, קיימת נטייה טבעית של בין הזוג
"הזר", לחזור למדינת
המוצא שלו, ולעתים, הוא מוצא פתרון מדומה לבעיותיו בחטיפת הילד המשותף.
כך עשתה מירי. וכאשר הגיעה לישראל, ניצבה בפני סוגיה קשה: האם היא נכללת
באותן הגנות שהמחוקק מונה? האם תוכל להוכיח שסטן עלול לגרום נזק לילדו?
האם מדובר בנזק רציני ומשמעותי, כלשון החוק?
- - -
אם התשובות לשאלות אלה שליליות, לא תהיה למירי אפשרות להתבסס על רצונו
של הילד להישאר בישראל וסירובו לחזור לניו יורק. טומי בן שש. כלומר, אינו בוגר
מספיק לצורך הבעת דעה בעניין זה.
כדאיות החטיפה מוטלת כיום בספק. רק מיקרים מיוחדים של חטיפה יכולים לזכות
בהגנת בית המשפט. ולכן, על אדם המתכונן לכך, לשקול את הנזק שייגרם לילד
החטוף, ולזכור שבמדינות רבות בעולם מהווה החטיפה, בנתונים מסוימים, גם מעשה
פלילי.
מירי יושבת עם הילד בישראל. היא מסובכת במשפטים. החיים עוברים עליה בין
עורכי דין, ישיבות בית משפט, צווים משפטיים שונים. הילד מבוהל, הלימודים שלו
אינם סדירים. תהליך ההתערות שלו בישראל משתהה. מירי חוששת מחטיפה נגדית
של האב. הכסף המעט שהיה לה בורח לה בין הידיים.
ההירואיות של החטיפה והבריחה לישראל, מתרחקת והולכת. בראשית הדברים,
מצאה כאן משפחה תומכת. ההורים והאחים היו לצידה. עובר זמן, והיא נעשית גם
נטל.
בשבוע שעבר, עורך הדין אמר לה
"תתכונני נפשית לאפשרות שהילד חוזר לניו יורק".
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין