זכות הייצוג - האומנם עשיר ועני שווים?

מבוא

מטרתו העליונה של חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 (להלן:חוק הסנגוריה הציבורית), הינה הענקת ייצוג משפטי איכותי ומקצועי לחשודים, לעצורים, ולנאשמים הזכאים לכך, ע"י הסנגוריה הציבורית. למרות זאת, ולמרות חוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב}, תשמ"ב- 1982 (להלן:חוק סדר הדין הפלילי), ניתן להיווכח עפ"י בדיקה מדגמית שביצעה הסנגוריה הציבורית, כי קיימת שונות גדולה מאד בשיעור העדר הייצוג בין בתי המשפט. שונות זו מקורה אינו רק במאפיינים המיוחדים של כל בית משפט, אלא גם בגישתם של השופטים: יכול שבאולמו של שופט אחד יהיו כמעט כל הנאשמים מיוצגים, בעוד שבאולמו של שופט שני יהיו רוב הנאשמים בלתי מיוצגים.

ממצאי בדיקה זו חוזרים ומאששים את העובדה הידועה, כי השוק הפרטי איננו נותן מענה הולם לצורך בייצוג בהליכים פליליים. כ- 1/4 עד 1/3 מן הנאשמים בבתי משפט השלום מיוצגים באופן פרטי. יתר הנאשמים מיוצגים ע"י הסנגוריה הציבורית או שאינם מיוצגים כלל. שיעור הייצוג הציבורי הממוצע עומד על כ- 50%, כאשר שיעור הבלתי מיוצגים נע בין 3% ל- 73% (הנתונים מתבססים על דו"ח הסנגוריה הציבורית לשנת 2004.)

במאמר זה אטען, כי דיון פלילי אשר אינו מבטיח ייצוג לנאשם עני, שאין ידו משגת לשכור סנגור- כמוהו כשלילת חירותו, ומכאן חובת המדינה למנות לו סנגור.

מינוי סנגור אינו פרס אלא ערובה לעשיית הצדק. מדינה החושפת אדם לסיכון של הרשעה וענישה, מחויבת לאפשר לו לקבל את הכלים הנחוצים כדי להתמודד עם ההאשמות כנגדו.

"לא פעם הבעיה העיקרית במשפט היא בעיה משפטית מסובכת, בה ללא עזרת עורך דין, יישאר הנאשם תוהה בתוך עולם הסעיפים הסבוך מבלי שיוכל להתמודד עם פרקליט הבקיא בהלכות החוק והמופיע מטעם המדינה. אם לכך ייקרא "כפיה", הרי האזרח צריך לקבל אותה באהבה. בכל אופן אין זה עניין הנוגע רק לו. עשיית הצדק היא אינטרס עליון של המדינה והיא רשאית לכן לקדם אותו בכל אותם אמצעים שהיא מוצאת כנכונים, כולל מינוי סנגור לנאשם גם בניגוד לרצונו^[1]". (ע"פ 307/72 ציון עמיאל נ' מדינת ישראל).

ייצוג נאות בידי עורך-דין בהליך פלילי הנו בעל חשיבות מכרעת לקיומו של הליך הוגן, ולבירור תקין של העובדות. כיום, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכות הייצוג בהליך הפלילי, כמו יתר ענפי המשפט, וודאי כפופה למסגרת החוקתית שנקבעה בו.

אמנם, ייתכנו מתחים פרשניים בין החוקים השונים, אך התכלית הכללית והתכלית הפרטיקולרית, ההגנה החוקתית, עקרונות הדין בפלילים והפרשנות בפלילים - כל אלה מטים את הכף בבירור לטובת הפירוש, לפיו יש לעשות את המרב למימוש זכותו של נאשם בפלילים לייצוג.

הדברים ברורים בכל הנוגע לעבירות חמורות, לנאשמים חדלי אמצעים, או חסרי כושר התגוננות^[2]. (לגישה הכללית בנוגע לצורך למנות מייצגים למתדיינים, הנובע מהמצב החוקתי הקיים, ראו גם ברע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, ובבג"ץ 1843/93 פנחסי נ' מ"י).

הזכות לייצוג מקבלת משנה חשיבות בשיטת המשפט הישראלית, שכן בהיותה שיטת משפט אדברסרית, בולט עוד יותר חוסר האיזון שבהתמודדות בין הצדדים. מתן ייצוג לנאשם, מצמצם גם את חוסר האיזון שבין כוחה של המדינה, המיוצגת על -ידי עורכי דין מנוסים ומיומנים, אל מול חולשת נאשם בלתי מיוצג. לצערנו, רחוק המצב בישראל מלהשביע רצון בכל הנוגע לייצוג נאשמים נזקקים.

המסגרת הנורמטיבית

מי זכאי לייצוג?

להלן פירוט קצר של העילות המרכזיות המקנות זכאות לייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית:

סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי מונה את מקרי חובת מתן הייצוג לנאשמים בהליכים פליליים: נאשם המואשם בבית המשפט המחוזי, בעבירה שעונשה עשר שנות מאסר או יותר, נאשם שהוא אילם, עיוור, חרש, או שיש חשש שהוא חולה נפש או לקוי בשכלו, נאשם שהוגשה נגדו בקשה למעצר עד תום ההליכים, נאשם שהוא חסר אמצעים עפ"י אמות מידה שנקבעו לפי חוק הסנגוריה הציבורית, המואשם בעבירה שעונשה 5 שנות מאסר או יותר- במקרה זה מינוי הסנגור מותנה בתשלום אגרה.

קיים מסלול נוסף למינוי סנגור, עפ"י סעיף 18(ב)לחוק הסנגוריה הציבורית אשר מהווה "סעיף סל", וקובע, כי לבית המשפט שמורה הזכות למנות סנגור לנאשם "אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג" - גם במקרה זה מינוי הסנגור מותנה בתשלום אגרה.

תקנה 1 (א)לתקנות הסנגוריה הציבורית (חובת תשלום של זכאים לייצוג) תשנ"ט-1999 קובעת קטגורית, כי כל נאשם לגביו החליט הסנגור המחוזי כי הוא זכאי לייצוג בהיותו חסר אמצעים, וכן נאשם שבית המשפט החליט למנות לו סנגור לפי סעיף 18 (ב)לחוק הסניגוריה הציבורית, יהיה חייב בתשלום אגרה, שתנוע בין סכום מינימום של 100 ₪ לסכום של 350 ₪ ( תקנות 1 (א)(1)עד 1 (א)( 3) ).

צמצום האפשרות לפטור זכאים לייצוג מתשלום אגרה

בינואר 2005, נכנסה לתוקפה תקנה 4א לתקנות הסנגוריה הציבורית. התקנה מחייבת תובע להודיע לבית המשפט בתחילתו של המשפט, אם הוא יבקש להטיל על נאשם שאינו מיוצג (בשל חוסר באמצעים) עונש מאסר, כדי שבית המשפט יבחן באם מתקיימים התנאים עפ"י סעיף 18 (ב) לחוק הסנגוריה הציבורית. בצד תקנה זו אשר מטיבה עם זכות הייצוג, מחוקק המשנה חוקק לאחרונה תקנה אשר פגעה בזכות הייצוג: לבית המשפט ניתנה בעבר הסמכות למנות סנגור ולפטור נאשמים מתשלום אגרה. לאחרונה התקבל בחוק ההסדרים, שינוי מהותי, שעה שמשרד האוצר ביקש לבטל את סמכותו של בית המשפט ליתן פטור, במקרים בהם בית המשפט ממנה סנגור לפי סעיף 18 (ב) לחוק הסנגוריה.

חוק הסנגוריה שונה בעקבות הבקשה של משרד האוצר, ונקבע מנגנון אשר יקשה על הליך מינוי סנגור. בסעיף 22א לחוק הסנגוריה הציבורית, שעניינו חובת תשלום של זכאים לייצוג, נקבע שפטור מתשלום יינתן אך-ורק עפ"י הנחיות הסנגור הציבורי הארצי.

סבורני, שכתוצאה משינוי החוק, שיעור הבלתי מיוצגים יעלה, שכן התניית הייצוג בתשלום אגרה, ואי מתן אפשרות לבית המשפט לפטור מתשלום זה, יגררו את אי מימושן של החלטות מינוי רבות. זאת, לאור הסרבול הכרוך בהקמת מנגנון שיסנן ויבדוק את החלטות המינוי, ולאור החשש שחלק ניכר מן הנאשמים שאינם דווקא אנשים משכילים ומעורים בארץ- יזניחו את ענייניהם ולא ידעו כיצד לכלכל את צעדיהם, וכתוצאה מכך לא יסדירו את עניין האגרה וממילא לא ימונה להם סנגור.

בעיית היעדר הייצוג- כפי שהיא משתקפת בפסיקה

לשם ההמחשה: מובאים בזאת בקליפת אגוז, מספר פס"ד הממחישים היטב את המצב הרעוע לעניין מתן זכות הייצוג, לנאשמים חסרי אמצעים.

בע"פ 134/89 אברג'יל נ' מ"י^[3] (להלן פרשת אברגי'ל) - המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות התפרצות וגרימת היזק בזדון ונידון ל- 4 וחצי שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן הופעל כנגדו עונש מאסר מותנה של 18 חודשים במצטבר. מתחילת ההליך, ועוד בטרם השיב המערער לכתב האישום, הוא ביקש להיות מיוצג ע"י סנגור. המערער לא הצליח להסדיר לעצמו את הייצוג מטעמים כספיים גרידא.

המערער ביקש כי בית המשפט ימנה לו סנגור, שכן אין ביכולתו לנהל את הגנתו ללא סנגור מיומן. בקשתו לא זכתה לכל התייחסות של בית המשפט, ולמעשה נדחתה מניה וביה מבלי לתת כל טעם לכך.

המערער,שנכשל בניסיונותיו הכנים והנמרצים להיעזר בשירותיו של סנגור, מצא עצמו במצב ללא מוצא, מתוסכל ומאוכזב. רק כך ניתן להבין את תגובותיו והתנהגותו מאותו שלב ואילך: תחילה סירב להתייצב למשפט, וניתן צו להביאו בכוח. משהחל המשפט בנוכחותו של המערער הוא נאלם דום וגילה אדישות להליך, הוא לא חקר את עדי התביעה, לא העיד, לא השמיע עדות מטעמו ולא השמיע טענות סיכום- לא בשלב הדיון להכרעת הדין וגם לא בשלב הדיון או בגזר הדין. השופט לוין פסק בפסק-דינו המאלף, כי פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי שגוי, וזאת משום פסיקתו, לפיה מינוי סנגור ע"י בית משפט נדרש אך ורק כאשר ישנה חובה לעשות כן, וזאת בניגוד לסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי.

הסעיף מבחין בין שני מצבים: האחד – מקרים בהם חובה על בית המשפט למנות סנגור לנאשם (במקרים המפורטים בסעיף 15(א)לחוק הסנגוריה הציבורית). השני - מקרים המפורטים בסעיף 15(ג)לחוק הסנגוריה הציבורית (נאשם שהוא מחוסר אמצעים, או שיש חשד שהוא חולה נפש או לקוי בכשרו השכלי ואין לו סנגור), בהם לא חייב, אולם רשאי בית המשפט - לבקשת בעל דין או מיוזמתו הוא, למנות סנגור.

בית המשפט ישקול, בין יתר השיקולים, למינוי סנגור עפ"י סעיף זה, את סוג העבירה בה הואשם הנאשם, העונש הצפוי לו אם יורשע, מידת יכולתו לנהל את הגנתו לבדו , וכן כל טענה שמעלה הנאשם כדי לתמוך בבקשתו כי ימונה לו סנגור.

הערעור התקבל מאחר והיה ברור וגלוי לעין בנסיבות המקרה, כי הנאשם לא הצליח למנות סנגור מחוסר אמצעים. לפיכך, בין אם ביקש זאת המערער, ובין אם הדבר התבקש במהלך הדיון, היה זה ראוי, ואפילו מן ההכרח למיצוי הדין שימונה סנגור כאמור, אפילו מיוזמתו של בית המשפט.

בע"פ 1362/99 רפאלי נ' מדינת ישראל^[4]המערער הורשע בבית משפט השלום בירושלים, בעבירה של זיוף שטר כסף, ונידון למאסר בפועל של 24 חודשים. בערעור טען בא-כוחו, כי המערער לא יוצג בערכאה הראשונה, על-אף שהיה מדובר בדיון מורכב ומסובך, בו נשמעו חמישה עדי תביעה ובהם אחד שהיה שותף לדבר עבירה.

בית המשפט המחוזי פסק, כי אמנם לא הייתה קיימת במקרה זה חובת ייצוג, ברם קיימת לנאשם זכות להיות מיוצג ע"י הסנגוריה הציבורית בהיותו מחוסר אמצעים, וזאת הן עפ"י סעיף 18(א) לחוק הסנגוריה הציבורית והן עפ"י סעיף 15(ג)לחוק סדר הדין הפלילי. על בית משפט השלום היה להבהיר לו זאת או למנות לו בעצמו סנגור. בית המשפט המחוזי ביטל את פסה"ד של בית משפט קמא, בהתחשב בכך שנוהלה ישיבה אחת ללא נוכחות המערער, ואף התקבלו עדויות שמיעה.

ברע"פ 4033/04 אליאס אלינור נ' מדינת ישראל^[5] הנאשם הורשע בבית משפט השלום בקריות עפ"י הודאתו, בעבירה של החזקת יותר מ- 300 גרם של סם מסוכן מסוג קנבוס שלא לצריכה עצמית. בית המשפט השלום הטיל על המערער 18 חודשי מאסר, כן הושת על המערער מאסר על-תנאי בן 8 חודשים.

הנאשם ערער נגד פסק הדין, לבית המשפט המחוזי בחיפה, וטען כי הוא לא היה מיוצג ע"י עו"ד, ולכן, הודה באישומים נגדו, כי סבר שהוא מודה בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית בלבד. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה טענה זו בקובעו כי בשל עברו הפלילי של המערער, המערער ידע גם ידע את ההבחנה בין החזקת סם שלא לצריכה עצמית לבין החזקת סם לצריכה עצמית. לאור נסיבותיו האישיות של המערער, בית המשפט המחוזי הקל בעונשו וגזר עליו 13 חודשי מאסר, כולל הפעלת מאסר מותנה. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה, וזאת משום שהוא תמך בקביעה שהמערער ידע את ההבחנה בין סוגי החזקות הסם.

נשאלת השאלה הכיצד נאשם העומד לדין בבית משפט שלום בגין עבירה כה חמורה, לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים{נוסח משולב} התשל"ג-1973, ואשר קיימת סכנה מוחשית שבמקרה שיורשע יוטל עליו עונש מאסר, לא יהיה מיוצג?

לדידי, בקשת רשות הערעור הייתה צריכה להתקבל, מאחר ופסיקת בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הינה בניגוד מוחלט להלכה בפרשת אברג'יל. סוג העבירה שבה הואשם המערער, ועונש המאסר הצפוי לו על פי החוק והפסיקה, באם יורשע בדינו, מידת היכולת הנמוכה של הנאשם לנהל את הגנתו- כל אלה חייבו את בתי המשפט שדנו בתיק הנדון למנות לו סנגור.

התייחסות הפסיקה לאגרת הסנגוריה הציבורית

בת"פ 2698/00 מדינת ישראל נ' שלום קעטבי,^[6] השופט ברוך דן בשאלה העקרונית שנוצרה עקב ההחלטה לגבות אגרת סנגוריה ציבורית, והיא: האם מצב בו לא ניתן לפטור מתשלום אגרה נאשמים מחוסרי אמצעים או נאשמים שמונה להם סנגור לפי סעיף 18 (ב)לחוק הסנגוריה הציבורית, עונה על דרישות המידתיות שבסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו?

נפסק כי התניית הייצוג בתשלומי כסף היא פגיעה בזכות חוקתית, אשר על פני הדברים אינה עומדת בדרישות פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

לא מיותר לציין, כי המדינה לא ניסתה להוכיח את היות הפגיעה כדין, לא עשתה בדיקה כלכלית מינימאלית, ולא הסבירה את ההיגיון שמאחורי התקנות.

בערעור על החלטתו של השופט ברוך ^[7] בע"פ 70570/01 מדינת ישראל נ' שלום קעטבי, פסל בית המשפט המחוזי את החלטתו של בית משפט קמא, ופסק שבהטלת חובת תשלום יש משום פגיעה מסוימת, אך הפגיעה מידתית ועומדת בקריטריונים שבפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

המידתיות הראויה מתבטאת באלה: (א) צמצום קבוצת הנאשמים שעליהן חלה חובת התשלום (ב) הסכומים שנקבעו הם מינימאליים (ג) נקבע מנגנון למתן פטור, שעליו מופקד הסנגור הציבורי הארצי, המאפשר לסנגור הציבורי המחוזי לפנות לבית המשפט על-מנת שיפטור את הנאשם מתשלום. (כאמור, לאחרונה השתנה המצב ובשבועות הקרובים תפקע סמכותו של בית המשפט לפטור נאשם מתשלום אגרה או אף לדחות התשלום ).

המצב המשפטי לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

לגישתי, בשעה שנגזר על נאשם שאינו מיוצג עונש מאסר, מופרת למעשה פסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו), שכן נפגעת זכות היסוד לייצוג, וזאת לתכלית שאינה ראויה, ובמידה העולה על הנדרש.

בסעיף 1 לחוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו נקבע "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

בבג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון, ^[8] השופטת דורנר פסקה כי, חוק-היסוד מגן מפני פגיעה בעקרון השוויון כאשר הפגיעה גורמת להשפלה, כלומר לפגיעה בכבוד האדם באשר הוא אדם.

סבורני כי הרשעת אדם מבלי שניתנה לו הזכות להיות מיוצג, פוגעת בזכות לשוויון ומובילה להשפלה. פרשת אברג'יל מהווה דוגמא לכך, כי הפגיעה בזכות השוויון השפילה את הנאשם וגרמה לו לתחושת אי מוצא, תסכול ואכזבה.

לדידי, על בית המשפט מוטלת החובה למנות לנאשם סנגור, בשעה שקיימת סכנה שיוטל עליו עונש מאסר. גם כשהנאשם סובר כי יוכל להגן על עצמו, חובתו האמורה של בית המשפט לא מוסרת שכן, בחלק מן המקרים הנאשמים חסרים את ההבנה באשר למורכבות מצבם המשפטי.

אכן שיטה זו כרוכה בהפניית תקציבים ומשאבים רבים לעניין, אך יפים לעניין זה דבריה של השופטת דורנר בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר^[9]: "שיקולים של כדאיות תקציבית ותכנונית, ככלל, אינם יכולים להצדיק החלטת מדינה הפוגעת בזכות יסוד".

סיכום

במאמר זה משתקפת תמונה מצערת, בה הנאשם העשיר יזכה להגנה מקצועית, והנאשם העני לא יהיה זכאי כלל לייצוג.

ע"פ המצב כיום, נאשם בעל משפחה של 3 נפשות, שהכנסתה החודשית המרבית של משפחתו היא 4666 ₪ זכאי לייצוג. חריגה מהכנסה זו אינה מאפשרת ייצוג ע"י הסנגוריה הציבורית.

סבורני, שלא יעלה על הדעת, כי נאשם שהכנסת משפחתו עומדת על 4700 ₪ ברוטו (הכנסה מינימאלית לכל הדעות), וקיימת סכנה שבאם יורשע , יוטל עליו עונש מאסר, לא יהיה זכאי להגנתו של סנגור מיומן. קני המידה המחמירים לקבלת סנגור ציבורי, גורמים לכך שנאשמים רבים אינם מיוצגים כלל .

ההכבדה הנוספת שחלה לאחר חקיקת סעיף 22א לחוק הסנגוריה הציבורית (מתן פטור מתשלום- ע"י הסנגורית הארצית בלבד) תגרום להגדלת שיעור הבלתי מיוצגים.

דומה, ששוב גברה הגישה הרואה ב"חסכון כספי ציבור" חזות הכל, ולו גם במחיר פגיעה בזכויות יסוד- כאשר את המחיר משלמים, שוב, החלכאים והנדכאים בחברה הישראלית אשר לא יזכו בייצוג משפטי שהינו ערובה לשוויון בפני החוק. ה"צדק" איננו לכל.

לפסקי הדין שבמאמר:

רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן

ע"פ 1362/99 רפאלי נ' מדינת ישראל

רע"פ 4033/04 אליאס אלינור נ' מדינת ישראל

ע"פ 70570/01 מדינת ישראל נ' שלום קעטבי

בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר

* מתמחה בסנגוריה הציבורית- מחוז צפון. המחבר מודה לעו"ד עוזי בכר הסנגור הציבורי המחוזי-במחוז צפון על הערותיו המועילות בכתיבת מאמר זה.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.