עיריית שדרות סירבה לשלם שכר לעובדות שהתנגדו מטעמים עקרוניים להחתמת שעון נוכחות ביומטרי. העובדות שהתפטרו לבסוף, יזכו לפיצויי פיטורים והלנה.
ביוני 2012 החלה עיריית שדרות להשתמש בשעון נוכחות ביומטרי והודיעה לכל עובדיה כי על מנת לקבל שכר, עליהם לדווח על שעות העבודה באמצעות טביעת אצבע.
לשאלות בנושא עבודה:
כנסו ל- פורום דיני עבודה
כל עובדי העירייה נענו לדרישה זו, מלבד שלוש מתמחות בפסיכולוגיה שסירבו לכך מטעמים עקרוניים והמשיכו לדווח על נוכחותן באופן ידני.
על רקע סירובן, ניתנה למדור השכר בעירייה הנחיה לשלם את שכרן על חשבון יתרת ימי החופשה שלהן – כלומר, כאילו שהיו בחופשה בימי העבודה שהוחתמו באופן הידני. בפועל שולם להן שכר כרגיל עד לפברואר 2013, ומאז ועד חודש מאי 2013, שולם להן שכר חלקי שקוזז ממכסת החופשה.
לאחר שכל ימי החופשה שלהן נוצלו, הגישו המתמחות תביעה בביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע, במסגרתה ביקשו גם סעד זמני שיורה לעירייה לשלם להן את השכר המלא על בסיס הדיווח הידני. בתוך כך הן טענו שלא ניתן לחייבן לדווח על נוכחותן באמצעות שעון ביומטרי.
ביה"ד דחה את הבקשה לסעד הזמני, ובערעור שהוגש על החלטתו הביע היועמ"ש את דעתו שיש לשלם לתובעות את השכר ללא קשר לשאלת זכותו של מעסיק לדרוש דיווח נוכחות ביומטרי. בעקבות עמדה זו הודיעה העירייה שהיא מסכימה לשלם למתמחות את השכר על בסיס הדיווח הידני.
זמן קצר לאחר ההחלטה התובעות הודיעו במפתיע על התפטרותן, ובאוקטובר 2013 שולם להן השכר שבמחלוקת.
בהתאם לכך, התובעות הגישו בדצמבר 2013 כתב תביעה מתוקן, בו ביקשו לחייב את העירייה לשלם להן פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים והלנת פיטורים ופיצויים על הפרת חובת תום הלב והפרת חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין).
לדבריהן, התפטרותן באה על רקע התנכלות ממושכת ואי תשלום משכורתן במשך כשנה. לשיטתן לא ניתן לדרוש מעובדת ששכרה לא משולם במלואו להמשיך בעבודתה, והדרישה למסור טביעת אצבע היא פגיעה מוחשית בתנאי העבודה.
הן הוסיפו, כי בין היתר הן התפטרו גם משום שלא היו בעירייה פסיכולוגיות שיכלו לאמן אותן ולאפשר להן לסיים את ההתמחות.
העירייה טענה, כי זכותה כמעביד להתעקש על החתמת שעון נוכחות ביומטרי. היא הוסיפה, כי הייתה סבורה בתום לב שהעובדות לא זכאיות לפרס על כך שעשו דין לעצמן.
במהלך הדיונים הודיעה העירייה שהיא מסכימה לשלם לתובעות פיצויי פיטורים.
שכר עבודה אינו פרס
השופט משה טוינה נמנע מלקבוע משהו חד-משמעי בעניין זכותו של מעסיק לחייב את עובדיו להשתמש בשעון ביומטרי. עם זאת, הוא קבע כי יש להבחין בין זכותו של עובד לשכר, לבין זכות המעביד לאכיפת כללי משמעת במקום העבודה.
כאשר מדובר בהפרת כללי משמעת – זכותו של המעסיק לנקוט באמצעי משמעת עד כדי פיטורים לעובד המפר את הוראותיו. ואולם, הוא אינו רשאי לאכוף את המשמעת באמצעות סנקציה של מניעת שכר בשום פנים ואופן.
עם זאת, השופט קבע כי העירייה – שבסופו של דבר הסכימה לשלם לתובעות את שכרן ולא המתינה להכרעה שיפוטית – פעלה בתום לב.
לבסוף, השופט חייב את העירייה לשלם לכל אחת מהתמחות פיצויי הלנת שכר בגובה משכורתן הממוצעת (בין 5,500 ל-9,000 שקל), בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 2,500 שקל לכל אחת.
- ב"כ התובעות: עו"ד יונתן י. קלינגר
- ב"כ הנתבעת: עו"ד בנימין סעדון
* עוה"ד מתן נבון וצחי מלול ממשרד נבון - מלול ושות' עוסקים בדיני עבודה.
** הכותבים לא ייצגו בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברים ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.