למה לא גם וגם? בת הדוד של המנוח הוכרה כידועתו בציבור

בדעת רוב נקבע שדיווחיו הכוזבים של המנוח לרשויות על היותו רווק לא משליכים על מעמד המערערת כבת זוג שלו, וכאלמנתו היא זכאית לקצבת שאירים

בית הדין הארצי לעבודה קיבל לאחרונה ערעור שהגישה אישה על דחיית תביעתה לקצבת שאירים מכוח פטירתו של בן דוד שלה – עמו לטענתה ניהלה זוגיות. השופט רועי פוליאק, שכתב את דעת הרוב, קבע כי העובדה שהמנוח והמערערת ישנו על ספות נפרדות בסלון והמנוח דיווח לרשויות שהוא רווק, אינה משפיעה על מעמדה של המערערת כידועתו בציבור בחייו וכאלמנתו במותו. לפיכך היא זכאית לקצבת שאירים מביטוח לאומי.

המנוח והמערערת – עולים מקווקז – התארסו בשנת 2000 באירוע חגיגי בו נכחו בני משפחה וחברים. טרם נישואיהם היה המנוח רווק בעוד המערערת הייתה גרושה עם ילדים. במהלך 2010 בתה של המערערת התגרשה, ועברה עם ילדיה עברו לגור אצל המערערת והמנוח. בשלב זה עברו האחרונים לישון על הספה בסלון, ואילו בתה של המערערת וילדיה ישנו בחדרים. בהמשך, מסיבה לא ברורה, עזב המנוח את הדירה וחזר לגור שם רק ב-2013, עד למותו הטראגי בתאונה ב-2016.

בפברואר 2019 הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי, בה ביקשה להכיר בה כאלמנתו של המנוח לצורך תשלום קצבת שאירים. בית הדין דחה את התביעה תוך שנתן משקל מכריע לדיווחי המנוח לרשויות על היותו רווק, ולעובדה שהמנוח והמערערת לא ניהלו חיי אישות כשעברו לישון על ספות נפרדות.

בספטמבר 2021 הוגש הערעור לבית הדין הארצי, במסגרתו טענה האישה כי הייתה בת זוגו של המנוח משנת 2000 ועד למותו. לשיטתה יש לבחון את הזוגיות בהקשר של תרבותם הייחודית, שבה נישואי בני דודים הם דבר נפוץ.

מנגד, ביטוח לאומי טען שהמערערת לא עומדת בתנאים שנקבעו בחוק להכרה בה כידועתו בציבור של המנוח – קיום חיי משפחה וניהול משק בית משותף. עוד נטען כי הצהרות המנוח בתביעותיו למוסד לפיהן הוא רווק מלמדות שהשניים לא ראו עצמם כבני זוג.

נתנו לבת פרטיות

השופט פוליאק כתב כי השאלה המרכזית במקרה זה היא האם יש לראות בשלוש השנים האחרונות של המגורים המשותפים של המערערת והמנוח (2013-2016) כהמשך של הקשר הזוגי ביניהם, או כחסד שעשתה המערערת עם המנוח בתקופה בה לא היה לו איפה לגור.

השופט ציין שבבחינת שאלה זו אין מקום להסתכלות סטריאוטיפית. המערערת אמנם הייתה המפרנסת העיקרית, הדירה הייתה שלה, והמנוח תרם בעיקר בבישולים, אך עובדות אלו אינן משנות לעניין הקביעה האם הם היו ידועים בציבור.

בהמשך התייחס השופט לסוגיית הלינה בנפרד, ודחה את קביעת בית הדין האזורי לפיה מדובר במעשה "לא הגיוני". השופט סבר שהחלטת בני הזוג לאפשר מידה מסוימת של פרטיות לבתה של המערערת – שבגיל 24 התגרשה וחזרה לגור עם ילדיה אצל אימה – היא דווקא סבירה.

בנוסף רמז השופט שניתן לקיים חיי אישות גם כשישנים על ספות נפרדות.

לעניין הדיווחים הכוזבים לרשויות ציין השופט כי אלה נעשו מחשש של המנוח שקצבאותיו ייפגעו לנוכח הכנסותיה של המערערת, אולם לשיטתו, המערערת לא צריכה "לסבול" בגלל דיווחים אלה. בנקודה זו חלקה עליו שופטת המיעוט חני אופק גנדלר, שסברה כי מדובר בראיה מכריעה הפועלת לרעת המערערת.

השופטת סיגל דוידוב מוטולה הצטרפה לעמדת השופט פוליאק והמערערת הוכרה בדעת רוב כאלמנת המנוח הזכאית לקצבת שאירים.

ביטוח לאומי חויב לשלם לה הוצאות בסך 7,000 שקל.

• ב"כ המערערת: עו''ד זיו איצקוביץ ועו"ד גלית בן שחר
• ב"כ המשיב: עו"ד חגי פרנקל

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין