שתי נשים הותקפו מינית: האחת על-ידי שכן, והשנייה - במקום עבודתה. מי תקבל יותר פיצויים? ולמה? עו"ד ורד פרי על הנזקים שגורמות תקנות האגרה של בתי הדין לעבודה.
אם השאלה שבכותרת המשנה הדליקה אצלכם נורה אדומה, הנה עוד אחת: אדם נפגע במסגרת עבודתו ונגרמה לו פגיעה בעינו. במקביל נפגעה גם חברתו לעבודה: המעביד התקיף אותה מינית. ההיגיון הבריא מניח, שלשני הניזוקים שנפגעו בעבודה תהיינה זכויות שוות כלפי המעביד. המציאות מוכיחה אחרת.
מבחינת דיני הנזיקין, נפגע זכאי לקבל מהפוגע פיצוי עבור כל הנזקים שמעשה הנזיקין גרם להם. אלא, שבפועל, הסיכוי של מי שראייתו נפגעה בעבודה לקבל פיצויים הולמים הוא גבוה יותר מאילו של מי שהותקפה מינית על-ידי המעביד. וכן, גם האישה שהותקפה מינית על ידי השכן תזכה לפיצויים גבוהים מאלה של זאת שהותקפה על ידי המעביד. מיד נסביר מדוע.
זכות התביעה הסלקטיבית
מטפלת סיעודית הגישה תביעה כנגד קשיש, בטענה שאנס אותה במשך שלושה שבועות. התביעה הוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע והקשיש, שהגיע לבית המשפט על כסא גלגלים, הכחיש בתחילה את טענותיה. במהלך המשפט נחשפו שקריו וסטיותיו וכל מעשי האונס והוא חויב בפיצוי של 300 אלף שקלים בלבד.
כידוע, האפשרות לממש את זכות התביעה חשובה לא פחות מזכות התביעה עצמה, וכבר נפסק ע"י בית-המשפט העליון כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד ואין לפגוע בה. אלא שלזכות זו יש "אותיות קטנות" בדמות תקנות האגרות בבית-הדין לעבודה.
האשה, שהותקפה מינית על ידי השכן, תוכל לתבוע את נזקה בבתי המשפט האזרחיים: אם היא מעריכה את נזקיה בסכום של עד 2,500,000 שקל עליה לתבוע בבית-משפט השלום, ואם נזקיה גבוהים יותר - תפנה למחוזי. גם מי שנפגע בעינו יוכל לתבוע את נזקו בבית משפט אזרחי בהתאם לגובה התביעה. שניהם ישלמו אגרה בגובה של 699 שקלים אם יבחרו להגיש את תביעותיהם בבית-משפט השלום, או 1,190 שקל אם יבחרו במחוזי.
ומה יהיה על זו שמעבידה תקף אותה מינית? היא תיאלץ להגיש תביעתה לבית-הדין לעבודה ולהנציח את האפליה: אם היא מעריכה את נזקיה בסכום של 2 מיליון שקל, תוכל להגיש את תביעתה רק אם תשלם אגרה בגובה 20 אלף שקל (!!!). המשמעות היא, שאותה אישה תתקשה לממש את זכות התביעה שלה לפיצויים הולמים. גם אם תגיש תביעה, לא ישתקפו בה מלוא הפיצויים להם היא זכאית לדעתה, אלא רק הסכום הנובע מגובה האגרה שידה השיגה לשלם.
זה מתחיל ונגמר בתקנות
הסיבה לעיוות זה מפתיעה: החוק למניעת הטרדה מינית, שנועד להקל על נפגעות תקיפה והטרדה מינית במקום העבודה, קובע כי תביעות אלו יוגשו רק בבית-הדין לעבודה, בעוד תקנות האגרות בבית-הדין לעבודה אינן ערוכות למצב בו מוגשות לבית-הדין תביעות בגין נזקי גוף. לפיכך, ובהעדר הסדר מיוחד בתקנות להגשת תביעות בגין נזקי גוף, נדרשות הנפגעות לשלם אגרה כמו בתביעה רגילה בענייני עבודה, בשיעור של 1% מהסכום הנתבע. התוצאה היא, שזכות התביעה של מי שהותקפה מינית בעבודתה נפגעת גם בהשוואה למי שניזוק בגופו בפגיעה אחרת כלשהי וגם בהשוואה למי הותקפה מינית בנסיבות אחרות.
הדרך לתקן עיוות זה היא על ידי תיקון תקנות האגרות של בית-הדין לעבודה, כך שסכום האגרה הנדרש בהן בתביעה עפ"י החוק למניעת הטרדה מינית, יהיה שווה לסכום הנדרש מכל נפגע אחר במעשה נזיקין, שמגיש תביעתו לבית משפט השלום או לבית-המשפט המחוזי. ויפה שעה אחת קודם, בטרם תקופחנה זכותן של נפגעות רבות נוספות.
* הכותבת היא עו"ד ומשמשת, בין השאר, כיו"ר הועדה לקידום מעמד האשה בלשכת עוה"ד יו"ר (משותף) של ועדת הנזיקין של מחוז ת"א, וחברת הנהלת שדולת הנשים.
**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמור.
למדור: דיני נזיקין
אתר המשפט הישראלי פסקדין
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין