בית המשפט אישר לנהל את ההליך במסגרתו יתברר האם העירייה פועלת כדין אף שבצו הארנונה נקבע שמרתפים לא נכללים בהגדרת "שטח דירת מגורים" לצורך חיוב בארנונה
השופטת מיכל נד"ב מבית המשפט לעניינים מנהליים בלוד קיבלה לאחרונה בקשה לניהול תובענה ייצוגית נגד עיריית הוד השרון בגין גביית ארנונה על מרתפים בבתים פרטיים. בפסק הדין נקבע כי יש לתובענה סיכוי להתקבל נוכח העובדה שבהגדרת "שטח דירת מגורים" בצו הארנונה הוחרגו המרתפים מפורשות, ונסיונות העירייה לשנות זאת לאורך השנים נחלו כישלון.
את הבקשה הגישו שני תושבי העיר המתגוררים בבתים פרטיים עם מרתפים שמחויבים לטענתם שלא כדין בארנונה.
המבקשים טענו כי בחלק ההגדרות של צו הארנונה נקבע במפורש כי שטח דירת מגורים שעל-פיו יש לחשב את החיוב לא כולל מרתפים וחניות.
המבקשים ציינו כי התנהלות העירייה לאורך השנים מעידה שהיא מודעת לכך שמדובר בחיוב אסור. כך למשל, בעבר ניהל נגדה אחד מהם הליך ייצוגי בגין גביית ארנונה על בריכות ובתגובה שהגיש מנהל הארנונה צוין כי הצו לא החריג בריכות אלא מרתפים וחניות בלבד.
עוד הפנו המבקשים לכך שב-2011 ניסתה העירייה לשנות את ההגדרה האמורה אבל שרי הפנים והאוצר דחו את בקשתה.
מטעם העירייה נטען מנגד כי צווי הארנונה ההיסטוריים שלה חייבו מרתפים בבתים פרטים בתשלום, ובצווי הארנונה השונים קיים תעריף ספציפי לחיוב המרתפים. יותר מזה, ב-2011 אישרו לה שרי הפנים והאוצר לתקן את התעריף ולהשוות אותו לשטח דירת מגורים – מה שהעניק אשרור חוקי לגבייה.
העירייה הוסיפה כי מרתף בבית פרטי הוא שטח שנעשה בו שימוש כמו בבית עצמו ולכן אין הצדקה לפטור את הדיירים מארנונה על שטח זה.
סטייה משיטת החישוב
השופטת מיכל נד"ב קבעה כי הבקשה עומדת בתנאים לאישור ניהול של תובענה ייצוגית לפי החוק מאחר שלהתרשמותה יש אפשרות סבירה שהתביעה תוכרע לטובת חברי הקבוצה – כל בעלי הבתים עם המרתפים שחויבו בארנונה.
השופטת ציינה כי יש טעם בטענות המבקשים נוכח העובדה שדיני ההקפאה וחוק ההסדרים הגבילו את סמכותן של הרשויות המקומיות להעלות תעריפי ארנונה ולסטות משיטת החישוב שנקבעה על-ידן גם אם ניתן לכך אישור משרי האוצר והפנים.
במקרה הנוכחי, שיטת החישוב של עיריית הוד השרון נקבעה בצו ארנונה משנת 1992 שבו הופיעה לראשונה ההגדרה של "שטח דירת מגורים" המחויב בתשלום, והחריג מרתפים וחניות. למרות זאת, העירייה הסתירה את הצו הזה באופן תמוה.
השופטת קבעה כי לנוכח הוראות חוק ההסדרים ותקנותיו, לכאורה אין כל משמעות לכך שבצווים שהוצאו אחרי 1992 הופיע תעריף למרתפים מאחר שהוא נוגד את שיטת החישוב.
בנוסף, השופטת קיבלה את טענת המבקשים כי בהליכים אחרים הודה מנהל הארנונה שהצו מוציא מהחיוב שטחי מרתפים, ולפיכך העירייה מושתקת מלטעון אחרת. יתרה מכך, גם החלטות שרי הפנים והאוצר בעניינה סירבו לאשר את שינוי ההגדרה. אמנם, השרים אישרו לה להעלות את התעריף עצמו שלשרים אין סמכות לאשר שינוי של שיטת החישוב כאמור.
לפיכך השופטת אישרה למבקשים לנהל הליך ייצוגי נגד העירייה בשם כל מי ששילם ארנונה על שטח המרתף בביתו החל מ-2017 ועד ליום האישור. במסגרת ההליך יבחן בית המשפט האם העירייה רשאית לגבות ארנונה על שטחי המרתפים, והאם יש לחייב אותה בהשבת הכספים לבעלי הבתים.
העירייה חויבה בשכר טרחת עורך דין של 35,000 שקלים.
- ב"כ המבקשים: עו"ד אסף זמיר ועו"ד רועי נחום
- ב"כ המשיבה: עו"ד אשר אילוביץ'
עו"ד סרגיי (דוד) מורין
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין