נכדהּ של קשישה שנפטרה ביקש לפסול את צוואתה, בטענה שהיתה תלויה באחרים ונתונה להשפעה, אולם השופטת שוכנעה כי "לא רק שהנתבע לא הוכיח כל השפעה בלתי הוגנת, אלא שהתובעים הוכיחו העדרה של השפעה בלתי הוגנת".
בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב קיבל את תביעתם של צאצאיה של קשישה שנפטרה בגיל 98, והורה לקיים את צוואתה. בכך דחתה השופטת שפרה גליק את התנגדותו של אחד מנכדיה לקיום הצוואה, וקבעה כי "ההתנגדות עוסקת בהשערות ולא בטענות מוכחות".
המנוחה הותירה אחריה צוואה משנת 2000, עליה חתמה יחד עם בעלה המנוח בפני נוטוריון. בנה של המנוחה – אחד התובעים בהליך – שהיה יורש על פי צוואתה, ביקש לקיים אותה.
מנגד, הנתבע שהוא נכדה של המנוחה, הגיש התנגדות לרשם הירושות, בה טען כי המנוחה (יחד עם בעלה המנוח), היו תלויים בכל ענייניהם הכספיים בבן אחותה של המנוחה – רו"ח במקצועו. טענת הנתבע היתה כי בצוואה, המנוחה נישלה את אחת מבנותיה, באופן לא ברור.
הנתבע טען כי בצוואה ישנן טעויות, ונראה שהיא לא הוקראה למנוחה. עוד הוא טען כי אין היגיון שהמנוחים יבחרו דווקא בנוטריון מכספר סבא שעה שהם מתגוררים בתל-אביב.
הנתבע הוסיף וטען כי אותו נוטריון שהחתים את המנוחים על הצוואה, הוא בעצמו היה "יקיר" עמותת "הליכות עם ישראל", שבה היתה המנוחה פעילה, ויש לראות בו בעל אינטרס אישי בהחתמת המנוחים על הצוואה.
כמו כן, הנתבע טען כי המנוחה לא היתה צלולה וכשירה לערוך צוואה. בנוסף, נטען כי אותו רואה חשבון (בן אחותה) לקח חלק פעיל בעריכת הצוואה או ערך את הצוואה בעצמו.
עצמאית וכשירה
אלא שהשופטת גליק דחתה את טענות הנתבע-המתנגד, בזו אחר זו. בין היתר, השופטת דחתה השופטת את הטענות לחוסר כשירותה של המנוחה, בהתבסס על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, שסבר כי במועד עריכת הצוואה המנוחה היתה כשירה קוגניטיבית ונפשית לבצע פעולות משפטיות.
טענה נוספת שנדחתה היתה הטענה בדבר השפעה בלתי או "תלות" של המנוחה רואה החשבון. על סמך עדויות הנתבע והתובע, השופטת שוכנעה כי המנוחה היתה עצמאית לחלוטין, ובשנת 2000 לא היתה זקוקה לסיוע כלשהו, קיימה קשרים חברתיים, ואיש לא "בודד" אותה מהסביבה.
בסיכומה של נקודה זו, נקבע כי "לא רק שהנתבע לא הוכיח כל השפעה בלתי הוגנת, אלא שהתובעים הוכיחו העדרה של השפעה בלתי הוגנת".
בתוך כך נדחתה גם הטענה מעורבות פסולה של רואה החשבון בעריכת הצוואה, שקיבל בצוואה 6% מרכושם של המנוחים. לנוכח העדויות השופטת סברה כי הוכח ההפך – רואה החשבון "לא היה מעורב בעריכת הצוואה, לא נכח בעת עריכתה, ואף לא ידע על קיומה".
גם בנוגע לנוטריון מכספר סבא, השופטת שוכנעה כי האיש היה בקשר קרוב עם המנוחים בשל פעילות משותפת באותה עמותה, ולכן טבעי שחתמו אצלו על הצוואה. "נראה כי הנסיבות של עריכת הצוואה, טבעיות ופשוטות", כתבה.
בסיכומו של דבר, השופטת שוכנעה כי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה. עם זאת, מאחר שמדובר בצוואה משותפת, השופטת קבעה כי כל שיעור שננקב בצוואה, יקוים בחציו בלבד, מאחר שהיא דנה בצוואת המנוחה בלבד.
"באשר למחצית האחרת, היא תידון, במסגרת הדיון בצוואת המנוח. תימצא הצוואה מקוימת יתוקנו השיעורים הנקובים בצוואה בהתאם. לא תקוים צוואת המנוח, כי אז מן הסתם יוצא צו ירושה", סיכמה.
הנתבע חויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד קראוס, עו"ד אלזם
- ב"כ הנתבע: עו"ד פשה אלון, עו"ד סופיר
עו"ד מאיה הרצברג אלון
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין