צדדים חתמו על זכרון דברים למכירת חנות ומאוחר יותר על זכרון דברים נוסף עם מחיר נמוך יותר במטרה להתחמק ממסים. הפרשה הגיעה לעליון, שבחר שלא להתערב בקביעת בימ"ש השלום ליצור "שעטנז" בין שני הסיכומים.
בהסכם הראשון נקבע כי החנות תימכר תמורת 861,000 שקל, והקונה שילמה לו מקדמה של 40,000 שקל. כשלושה חודשים לאחר מכן, חתמו הצדדים על זכרון דברים נוסף ("ההסכם השני"), ובו המחיר שונה ל-418,000 שקל. עם החתימה על ההסכם השני, הקונה שילמה לו 120,000 שקל, ובשלב זה החנות הועברה לידיה, ונקבע כי שאר הכסף יועבר עם הסדרת רישום הזכויות.
הסכם המכר הופר?
ניתן להתייעץ עם עורך דין מקרקעין
אלא שכעבור מספר שבועות, באוקטובר 2009, הודיע המוכר על ביטול העסקה, ובשנת 2010 הוא הגיש בבימ"ש השלום באשדוד תביעה נגד הקונה ובה ביקש לבטל את שני ההסכמים.
הוא טען, בין היתר, שהעסקה אינה חוקית, מאחר שהתמורה שצוינה בהסכם השני הופחתה על מנת להונות את שלטונות המס, ולמעשה הקונה התחייבה לשלם לו 450,000 שקלים נוספים, מבלי לדווח לרשויות, אך לא עמדה בהתחייבותה.
הקונה טענה שיש לאכוף את ההסכם השני כלשונו, שמשקף את ההסכמה בין הצדדים.
בימ"ש השלום פסק שלמעט הסכום שאכן הופחת במטרה להפחית עלויות מיסוי, ההסכם השני משקף את ההסכמות בין הצדדים ביחס למכלול ההיבטים של העסקה. עוד נקבע שהתמורה האמיתית שסוכמה היא זו שננקבה בהסכם הראשון. כלומר, התוצאה הייתה שתנאי העסקה יהיו כמפורט בהסכם השני, בכפוף לכך שהמחיר יהיה זה שנקבע בהסכם הראשון.
שני הצדדים ערערו לבימה"ש המחוזי. הקונה טענה שההסכם השני תקף כפי שהוא. המוכר חזר וטען שיש לבטל את שני ההסכמים.
המחוזי דחה את שני הערעורים. השופטים הסבירו, בין היתר, שאי קיום העסקה יפעל לטובת המוכר (שיזם את ההתנהלות הבלתי-חוקית) ולכן "חוטא ייצא נשכר".
שני הצדדים ביקשו רשות לערער לביהמ"ש העליון. המוכר עמד על כך שאין לקיים את העסקה, ואילו הקונה טענה שיש לאכוף אותה בהתאם לתנאים שסוכמו בהסכם השני.
המוכר טען כי קיימת חשיבות לשאלה כיצד מסווגים חוזה שנועד להונות את רשויות המס – כחוזה בלתי חוקי או כחוזה למראית עין. לשיטתו, אין לאכוף חוזה בלתי חוקי כשהקונה לא ביקשה זאת, ואף אינה מעוניינת לקיים את החוזה על-פי התמורה "האמתית" שנקבעה בו.
לטענת הקונה מדובר במקרה חריג שבו המחוזי היה צריך להתערב בקביעות העובדתיות של בימ"ש השלום. עוד טענה הקונה כי לא הוכח שהחוזה היה בלתי חוקי, ואף אם מדובר בחוזה בלתי חוקי אז התוצאה שהתקבלה היא כפייה של התקשרות שהצדדים לא רצו בה. לטענתה, גם לא הוכח שנקבע סכום תמורה אחר מזה שנכתב בהסכם השני.
טעות בחוק? אז מה
השופטת דפנה ברק-ארז לא השתכנעה שהמקרה מעלה סוגיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות לערער, ודחתה את הבקשות.
ראשית, השופטת ציינה כי טענותיו של המוכר בדבר סיווג החוזה לא נטענו בערכאות הקודמות, ולא נדונו לעומק.
השופטת הוסיפה שגם אם נפלה טעות ביישום החוק זה לא מצדיק רשות ערעור.
לגופו של עניין השופטת העירה שהתוצאה שהתקבלה אמנם אינה אופטימלית לאף אחד מהצדדים, אולם זה לא אומר שלא נעשה "צדק" עמם ועם האינטרס הציבורי הרחב.
השופטת ייעצה לצדדים להתגבר על משקעי העבר ולהגיע להסכמות שיסדירו את המחלוקות ביניהם, תוך יידוע הרשויות הרלוונטיות.
לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ המבקש (המוכר): עו"ד יוסף יפרח
- ב"כ המשיבה (הקונה): עו"ד יהודה לוי
* עו"ד מורן אריה ממשרד עו"ד דגן, אריה ושות' עוסק בדיני מקרקעין, תמ"א 38 ופינוי בינוי
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין