סבא וסבתא נפטרו, האב נרצח, והמדינה ביקשה לפנות את הנכד מהדירה בתל-אביב. השופטת לא השתכנעה והאמינה שהנכד מתגורר בה עוד מגיל 13, ועל כן זכאי להיות "דייר ממשיך".
הדירה הושכרה בחוזה משנת 1972 לבני זוג – סבו וסבתו של הנתבע – עד שנפטרו, ב-2002 וב-2004. המשכירה היא חברה "חלמיש" – חברה ממשלתית עירונית לדיור, לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב, המנהלת נכסים שבבעלות המדינה.
לייעוץ בתחום:
עורך דין מקרקעין
בשלב מסוים עבר לדירה גם בנם של הקשישים, אביו של נכדם. לאחר שהסבתא נפטרה ב-2004, המשיך בנה (אביו של הנתבע) להחזיק בדירה מבלי שהוכר רשמית על ידי המדינה כדייר ממשיך וזאת, עד שבשנת 2007 הוא נרצח בנסיבות טראגיות.
בעקבות זאת, פנה בנו – הנכד – וביקש להקנות לו זכות כדייר ממשיך וזאת על פי נוהל הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים של משרד הבינוי והשיכון ובהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי.
ועדות משרד הבינוי והשיכון דחו את בקשתו. לפני מספר שנים הגישה נגדו "חלמיש" תביעה לסילוקו מהדירה.
התובעת טענה, בין היתר, כי הנתבע לא התגורר בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירתה של הדיירת החוזית – הסבתא – ועל כן הוא אינו זכאי להיחשב "דייר ממשיך", וזאת בהתאם לנוהל הרלוונטי משנת 2002.
התובעת הסתכמה בין היתר על דוח ביקור שנערך בדירה ב-2003, וכן על העובדה שהנכד גר בפנימייה בשנים מסוימות.
בנוסף לתביעת הפינוי, המדינה אף ביקשה לחייבו בדמי שימוש – שכר דירה ראוי בסך כולל של כ-103,000 שקל.
הנתבע ביקש לדחות את התביעה. הוא טען, בין השאר, שהוא גר בדירה כבר מ-2001, והביא מספר קרובי משפחה שאישרו כי לאורך השנים ביקרו בדירה עשרות פעמים וראו אותו מתגורר בה.
הוא סיפר על חיים לא קלים. הוריו התגרשו, היחסים בינו לבין בן זוגה של אמו החריפו, ולכן כבר עבר להתגורר אצל סבתו בתל-אביב, ביחד עם אביו, שלאחר מכן נרצח כאמור.
הסתמכו על השכנה
בשתי הסוגיות – הפינוי והתביעה הכספית לדמי שימוש – השופטת לימור ביבי הכריעה לטובת הנתבע. השופטת התרשמה שגם הוא וגם העדים שהביא היו אמינים וברורים.
השופטת ייחסה חשיבות מיוחדת לשני עדים – אחותו של הנתבע ואחד השכנים. שניהם העידו וציינו באופן ספונטני שהנתבע עבר לגור בדירה בזמן החל בלימודי הדרשה לקראת בר המצווה שלו. השופטת ציינה כי בגרסה זו תמכה גם אמו של הנתבע.
מאידך, השופטת סקרה את ראיות התובעת ולא השתכנעה. כך למשל, השופטת ציינה כי דוח הביקור מ-2003 הוא למעשה דו"ח "מפי השמועה", שכן המידע בשאלה "מי גר בדירה" התבסס על דברים שמסרה שכנה ולא על שיחה עם מי שגר בדירה – הסבתא.
כמו כן, השופטת דחתה, בין היתר, כי מגורים בפנימייה אינם סותרים את הטענה שלפיה הנתבע התגורר עם סבתו המנוחה בשלוש השנים בסמוך לפטירתה.
בהקשר זה השופטת הבהירה כי השאלה היא איפה "מרכז החיים". בהתאם, השופטת קבעה כי "אין בשהותו של הנתבע בפנימייה בשים לב לכך שהמשיך לראות בדירה מרכז חייו ואליה הגיע לחופשותיו, בכדי לאיין את מגוריו בדירה".
גם התביעה לשכירות נדחתה, היות שהמדינה לא הגישה תחשיב אלטרנטיבי למקרה שבו תידחה טענתה בנוגע לזכויות של הנתבע.
לפיכך, בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה. המדינה אף חויבה בהוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובעת: משרד ל. עמידור
- ב"כ הנתבע: עו"ד צ.ג.
* עו"ד אבי בצלאלי עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין