מנהלת גן ילדים במועצה האזורית מרום הגליל שברה את רגלה לאחר שניסתה להפריד בין שני ילדים שרבו בארגז החול. במסגרת בירור התביעה שהוגשה לפני 4 שנים, נחשף כי המועצה לא הקפידה למלא את הארגז בחול.
בתביעה שהוגשה בשנת 2012 לבית משפט השלום בצפת נגד המועצה האזורית מרום הגליל ומשרד החינוך, טענה מנהלת גן ילדים במועצה כי עליהם לפצות אותה בשל רשלנותם בטיפול ובפיקוח על הבטיחות במתקני הגן.
התביעה עסקה באירוע שהתרחש בשנת 2010. התובעת, שהבחינה בשני ילדים מתגוששים על חפץ בארגז החול, ניגשה אליהם במהירות ונפלה לתוך הארגז. מאוחר יותר הסתבר כי היא שברה את הרגל.
התובעת טענה כי נתקלה בגוש בטון בקרקעית הארגז, מה שמעיד על כך שלא היה בו מספיק חול. ארגז זה נמצא בבעלות המועצה שהייתה אמורה לוודא שהוא בטוח לשימוש, ובאשר למשרד החינוך – הרי שהוא המעסיק שלה והיה אמור לדאוג לקיומם של נהלי בטיחות בעבודה.
התובעת ביקשה פיצוי של יותר מ-740 אלף שקל עבור הפסדי שכר בעבר ועזרה סיעודית שקיבלה מילדיה, שלטענתה נאלצו לטפל בה במשך מספר חודשים. בנוסף לכך היא דרשה פיצויים עבור כאב וסבל, הפסדי שכר עתידיים והוצאות רפואיות.
הנתבעים דחו את גרסת התובעת לתאונה וטענו כי עדותה פוברקה במטרה לזכות בפיצוי. הם הציגו הוכחות לכך שבזמן אמת היא סיפרה להם שאינה זוכרת כיצד נפגעה ותמהו כיצד היא זוכרת הכל כעת – שנים לאחר התאונה.
מכל מקום, גם אם התובעת אכן נפלה כפי שתיארה, הנתבעים ביקשו להטיל עליה אחריות משמעותית לנזקיה, משום שהיא מעולם לא התריעה על הצורך למלא את ארגז החול.
הנתבעים גם הכחישו חלק ניכר מהנזקים שתבעה. כך, הם טענו כי התובעת לא הפסידה שכר כלל כיוון שהמשיכה להכניס כסף גם בתקופה שלא עבדה. בנוסף, היא יצאה לפרישה מוקדמת מרצונה החופשי.
לא אמינה, אבל זכאית
התמיהה שהעלו הנתבעים על זיכרונה של התובעת הייתה מוצדקת לטעמו של השופט דניאל קירס, שהתרשם בעצמו כי עניין הבטון נולד במטרה להגביר את סיכויי התובעת לקבלת פיצוי. בין היתר, לנוכח עדותם של מומחי בטיחות שקבעו כי התרחיש שתיארה התובעת לא היה אפשרי.
עם זאת, השופט סבר כי חוסר האמינות והמהימנות של התובעת לא שוללים את זכאותה לפיצוי, ולו חלקי, כיוון שאין מחלוקת ששברה את הרגל בזמן העבודה וגם לא הוכח שארגז החול היה מלא כנדרש בתקנים.
באשר לחלוקת האחריות לתאונה, השופט קבע שהמועצה, בעלת הארגז, לא דאגה למלא אותו בחול ולכן היא אחראית ל-50% מנזקי התאונה. משרד החינוך שהפר את חובתו כמעסיק אחראי ל-10% מהנזק, ואילו התובעת – שלא התריעה על הצורך במילוי הארגז בחול – ליתר.
בעניין הנזקים עצמם קבע השופט קירס כי התובעת לא זכאית לפיצוי על הפסדי שכר שעה שקיבלה שכר מלא בתקופת ההחלמה ולאחר מכן פרשה לגמלאות מרצונה החופשי, וללא שום קשר לתאונה.
בסופו של דבר לתובעת נפסקו פיצויים של 87,000 שקל על כאב וסבל, 5,882 שקלים על כיסוי הוצאות רפואיות וסכום מסוים גם על עזרת הזולת – שיחושב לפי שכר של 45 שקל לשעה, בהתאם לאחוזי הנכות שלה לאורך תקופת ההחלמה.
- ב"כ התובעת: עו"ד שגוג חמיד
- ב"כ הנתבעים: עו"ד ע' מיכליוד
עו"ד ויסאם מוקטרן
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין