בית המשפט העליון קבע כי המבקשת לא הוכיחה 'פחד מבוסס מרדיפה' ולכן אינה זכאית למעמד של פליטה.
בדצמבר 2013, הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב על ידי אזרחית קולומביה בת 47, שביקשה מהמדינה להכיר בה כפליטה. האישה סיפרה כי הגיעה לארץ לראשונה ב-1994, ומאז שהתה בארץ לסירוגין כשהונפקו לה אשרות שהייה מסוגים שונים, ולעתים שהתה בארץ שלא כחוק.
לייעוץ בנושא
פנו ל- עורך דין אשרות ואזרחות בישראל
לדבריה, היא הכירה את בעלה כשהייתה בת 15, והוא בן 28, ורק אחרי שבנם הבכור נולד, גילתה שהוא שייך לארגון פשע קולומביאני. בשלב מסוים, כשעבד ככתב ספורט בעיתון, הוא ערך כתבה שעסקה בהלבנת כספים על ידי המאפיה, שלאחריה קיבל איומים על חייו ולבסוף נחטף. לאחר מספר ימים, הוא שב הביתה והמשפחה ברחה לישראל.
ב-2001 נולד לשניים ילד נוסף בארץ, אך בקשתם להסדיר את מעמדם בארץ נדחתה על ידי המדינה, וב-2002 המשפחה גורשה מהארץ.
ב-2004 האישה חזרה לארץ, והגישה בקשה למקלט בטענה שבעלה אלים כלפיה. בעקבות זאת נערכו לה ראיונות ותשאולים, אולם נקבע כי היא לא הוכיחה 'פחד מבוסס היטב' מפני פגיעה חמורה בחייה או בחירותה אם תשוב לקולומביה, כנדרש באמנת הפליטים. היא ניסתה לשוב לקולומביה, אולם קיבלה איומים על חייה ומתנקשים אף רצחו בת דודה שלה.
כל אותה תקופה האישה לא אמרה נואש, ובמשך עשר שנים המשיכה להגיש בקשות להכיר בה כפליטה, אך כולן נדחו. זאת גם לאחר שסיפרה כי בעלה נרצח ב-2007 בקולומביה על ידי אלמונים.
המדינה מצידה טענה כי האישה לא נתנה הסבר מספק מדוע לא פנתה למדינה שלה לקבל הגנה, ומדוע היא אינה יכולה לעבור לאזור מרוחק מהמקום בו היא חוששת שיפגעו בה.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה וקבע כי האישה אינה נרדפת בשל הטעמים המפורטים באמנה, אלא על ידי גורמים עבריינים בהקשר לסכסוך פלילי שבו בעלה היה מעורב, לטענתה. בית המשפט ציין שהיא אפילו לא ניסתה לפנות לרשויות בקולומביה כדי שיסייעו לה בהגנתה, אף על פי שהייתה זכאית לה לאחר שגם בת דודתה נרצחה.
עוד נקבע כי סיבת הרצח של בעלה לוטה בערפל, והאישה עצמה העידה שלא אוימה באופן ישיר ואינה יודעת על סכנה וודאית לחייה כיום. היא גם לא הסבירה מדוע אינה יכולה להתגורר במקום מרוחק מהסכנה.
ב-2014 האישה ערערה לבית המשפט העליון. לדעתה, לא ניתן מספיק משקל לרצח בעלה בהחלטה. בנוסף היא ציינה שהמשטרה בקולומביה מושחתת, ולא תסייע לה.
חלופה בטוחה
השופטים נעם סולברג, יורם דנציגר ומני מזוז הסבירו שגם אם חששותיה של המערערת כנים, היא לא הוכיחה יסוד אובייקטיבי של 'פחד מבוסס היטב' מרדיפה. אמנם קרובת משפחתה נרצחה, אך היא לא הייתה בהכרח היעד לרצח.
גם ביחס להיום היא לא הצביעה על גורמים ספציפיים שעלולים לפגוע בה, והעידה שאינה מאוימת ישירות, כאמור.
לשיקול זה התווספה העובדה כי בחודש לפני שהגיעה לארץ היא שהתה בכפר מרוחק ממקום מגוריה ולא קרה לה דבר, כך שקיימת עבורה חלופת שהייה בטוחה.
בנוגע לרצח הבעל, השופטים הסבירו שהמנוח לא נרצח מיד עם חזרתו לקולומביה ב-2004, אלא רק ב-2007, כך שלא נשקפה לו סכנת חיים נכון לנקודת הזמן בה נדחתה בקשתם.
משכך קבעו השופטים כי לא ניתן להכיר במערערת כפליטה, והערעור נדחה. נפסק שהמערערת תעזוב את ישראל תוך 45 ימים.
- ב"כ המערערים: עו"ד ראובן ליפקין
- ב"כ המשיבים: עו"ד יונתן ציון-מוזס
* עורך דין ערן שדה ממשרד עוה"ד שדה את אנגל עוסק בדיני הגירה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין