העליון אישר ביטולו של הסכם שנחתם בין קשישה כבת 91 לבית האבות בו התגוררה, במסגרתו הסכימה להעביר למוסד את כל כספה. נקבע, כי בעלי בית האבות "עדן" שבנהריה עשקו את הקשישה והחתימו אותה על חוזה בלתי סביר בעליל תוך ניצול חולשתה ומצוקתה.
כשהייתה כבת 90 נפטר בעלה מזה כחמישים שנה, עמו התגוררה במשך כחמש שנים בבית האבות "מלון עדן" שבנהריה.
כשנה וחודשיים לאחר מותו הוחתמה הקשישה על חוזה חדש, שהעניק לה זכות מגורים "לכל החיים" בבית האבות תמורת למעלה מחצי מיליון שקל – כל הכסף הנזיל שהיה לה בבנק.
לכתבות נוספות בנושא:
הקשישה גם פטרה את בית האבות מלהחזיר ליורשיה את הכסף שיישאר אם תלך לעולמה בשלב מוקדם. יצוין, שתנאי החוזה היו שונים לחלוטין מהחוזים שנחתמו בעבר מול בעלה. חמישה שבועות לאחר מכן, האישה נפטרה.
כשיורשי המנוחה - בתה המאומצת ובעלה – התוודעו לחוזה ולתנאיו המוזרים, הם הגישו תביעה לביטולו בבית משפט השלום בחדרה. לטענתם, בעלי בית האבות עשקו את הקשישה הערירית והפחידו אותה שאם לא תחתום על החוזה – "יזרקו אותה" לרחוב.
כמובן שבעלי בית האבות טענו שהחוזה נחתם לבקשת המנוחה, ושמדובר בחוזה מקובל ביותר. הם גם הציגו חוזים דומים שנחתמו מול דיירות נוספות, אם כי פרטים חיוניים, כמו סכומי התשלום, הושמטו מהם.
לאחר שבימ"ש השלום דחה את תביעת היורשים, הם ערערו למחוזי בחיפה. שם, בדעת רוב, נקבע שאכן מדובר בחוזה עושק שיש לבטלו. בית האבות ובעליו לא אמרו נואש והגישו בקשת רשות ערעור לעליון.
חוסר הגינות
השופט חנן מלצר נתן רשות ערעור, אך החליט לדחות את הערעור גופו. זאת, לאחר שהגיע למסקנה חד-משמעית שבעלי בית האבות ניצלו את חולשתה, מצוקתה ותלותה של המנוחה, והחתימו אותה על חוזה לא סביר בעליל.
השופט מלצר קבע שחוזה עם בית דיור מוגן הוא חוזה צרכני מיוחד שיש לבחון אותו בראי "דיני העושק הצרכני". המשמעות היא: שלעסק המסחרי, שמעוניין למקסם את רווחיו יש יתרון על הדייר המוחלש והתלותי.
יתרון מובנה ובלתי הוגן זה של המערערים על המנוחה, אפשר להכתיב לה תנאים לא הוגנים תמורת המגורים ששימש עבורה כבית.
נתוני המקרה מעידים על עושק וניצול: המנוחה הייתה חסרת ניסיון עסקי, לא הוצגו בפניה אלטרנטיבות והחוזה נחתם עמה בסמוך למות בעלה - בהיותה בודדה, חשופה ופגיעה. את החוזה ניסח עו"ד מטעם בית האבות, הוא לא תורגם לשפתה של המנוחה – גרמנית, ומצבה הרפואי הידרדר באותה תקופה.
למעשה, קבע השופט, שהמערערים גבו סכום עתק על "הסיכון" שמא הקשישה בת ה-91 תאריך ימים. "רק פתי יאמין כי חוזה שכזה... נחתם מתוך 'בחירה חופשית'... ולכן מדובר בעושק במשמעותו ובנפקותו המשפטית".
השופט קבע שלו הייתה הקשישה מקבלת ייעוץ אובייקטיבי – היא לא הייתה מסכימה לחתום על חוזה כזה.
השופט ציין, שנראה כי המערערים סיגלו להם שיטה, כשנהגו לרכוש את אמונן של דיירות קשישות ועריריות ולהחתימן על חוזים שאינם תואמים את המקובל בשוק.
לסיכום קבע השופט שהמנוחה הייתה "דיירת שבויה", שהוחתמה על חוזה שנוטה במובהק לרעתה, ולכן ביהמ"ש המחוזי צדק כשביטל אותו והורה על השבת התמורה ליורשיה, בניכוי סכום ראוי על תקופת המגורים של המנוחה במוסד עד יום מותה. השופט סלים ג'ובראן והשופטת (בדימוס) עדנה ארבל הצטרפו לפסק הדין. המערערים יישאו בהוצאות של 30 אלף שקל.
* עו"ד ונוטריון רונן קנטור עוסק במשפט מסחרי, דיני חוזים ודיני מקרקעין.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין