העובדת עבדה במשך שש שנים בחברה להרכבת מכשירי אלקטרוניקה. החברה טענה כי פיטרה אותה עקב צמצומים וקשיים כלכליים. בית הדין לעבודה לא השתכנע.
ביטוח לאומי הכיר בעובדת כנכה בגין ליקוי שמיעה, מחלות יתר לחץ דם וסכרת, ונקבעו לה 72% נכות. במשך כשש שנים, משנת 2004 עד 2010, עבדה האישה בחברה להרכבה וחיווט מכשירים אלקטרוניים. היא נחשבה עובדת מקצועית ומסורה ומנהלי החברה לא התלוננו על תפקודה.
בסוף 2008 התובעת עברה אירוע מוחי ומצבה החמיר. לאחר שחזרה לעבודה היא המשיכה בפיזיותרפיה בגינה נעדרה במשך חצי יום בימי חמישי. באותה שנה, היא אף קיבלה חופשה בבית מלון כפרס על עבודתה המסורה.
לייעוץ בענייני עבודה:
פנו ל-פורום עבודה של אתר פסקדין
ביוני 2010 החברה נקלעה לקשיים כלכליים ונקטה בהליכי התייעלות שכללו צמצום בכח האדם. הבוס התקשר ואמר לה לא להגיע כי "אין עבודה". למחרת העובדת התקשרה אליו ושאלה מתי לחזור. הבוס אמר לה שאין לו עבודה עבורה כי "לא ניתן לבנות עליה".
עוד יום חלף והעובדת שוב התקשרה לברר מה קורה, ואז נמסר לה להגיע למחרת לשיחה, אם כי לא אמרו לה מהי מטרתה. להפתעתה, כשהיא הגיעה הודיעו לה מנהלי החברה שהיא מפוטרת מידית.
העובדת הגישה תביעה לפיצויים בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בה טענה שפוטרה שלא כדין בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
החברה טענה שהתובעת פוטרה משיקולים ענייניים ויחד עם עובדים טובים נוספים בעקבות צמצומים. לדבריה, התובעת לא עמדה במכסות העבודה ובזמנים שנקבעו לביצועם והתובעת גם נעדרה רבות מהעבודה, דבר שהקשה על תכנון סידור העבודה.
לא בדקה עוד אפשרויות
השופטת איריס רש הסבירה שחוק שוויון זכויות אוסר על הפליית עובדים בעלי מוגבלות, ואף דורש מהמעסיק לבצע התאמות לצרכיו המיוחדים של בעל המוגבלות לצורך שילובו בעבודה.
על פי החוק, המשיכה השופטת, ברגע שעובד הצביע על ראיה לקיומה של הפליה, המעסיק הוא שצריך להוכיח כי לא הפלה את העובד לרעה בשל מוגבלותו.
במקרה הזה, הבהירה השופטת, הנתבעת לא הוכיחה שהתובעת לא פוטרה עקב מוגבלותה. הנתבעת לא הציגה ראיות לכך שהתובעת לא עמדה בזמנים, למעט אירוע בודד שבו התקשתה פיזית בביצוע העבודה.
השופטת סקרה את הראיות ועברה על תמלילי השיחות בין התובעת למנהל שלה, ולבסוף קבעה שהיא פוטרה בעיקר מאחר שחלתה ונעדרה הרבה מהעבודה. אלא שההיעדרויות נבעו ממוגבלותה.
עם זאת, השופטת הכירה בכך שלהחלטה התווספו גם שיקולים עניינים כמו הקושי של התובעת להסתגל לשינויים טכנולוגיים, קושי לקבל ביקורת ויחסים טעונים עם הממונים עליה.
אך הסיבה המכרעת הייתה כאמור ההיעדרויות. בהקשר זה השופטת ציינה כי הנתבעת הייתה צריכה לבדוק אפשרויות נוספות כמו גמישות בשעות העבודה של התובעת או עבודה מהבית (דבר שבעבר אפשרה לה).
בסיכומו של דבר, בית הדין קבע שהנתבעת תשלם כ-35,000 שקל פיצוי בגין נזק לא ממוני מכוח חוק שוויון זכויות, 10,000 שקל פיצוי בגין היעדר שימוע וכ-27,000 שקל על פדיון חופשה, תוספת ותק, הפרשות לתגמולים בחסר, דמי חגים ועוד.
בתוך כך השופטת דחתה את בקשת התובעת לפיצוי נוסף של 50,000 שקל בגין עגמת נפש, והסביר שעוגמת נפש הוא סוג של פיצוי לא ממוני, שכבר נפסק לזכותה מכח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
עוד נקבע כי הנתבעת תשלם הוצאות משפט בסך 1,000 שקל ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד דלית דה-קסטרו
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אורלי ספיר סחייק
* עו"ד איתמר סונינו עוסק בדיני עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין