מבוא
יש הטוענים לערבוב והתנגשות בלתי נמנעת בין חוק הירושה תשכ"ה - 1965 לבין חוק יחסי ממון– תשל"ג 1973. אולם זאת, ניתן לומר ללא היסוס, כי שני החוקים הללו עוסקים כל אחד בעולמו. זה עוסק בעולם החיים וזה עוסק בעולם שלאחר מות בן הזוג. לכל חוק מרחב אחר, כאשר יום הפטירה נושק ביניהם.
אולם, כפי שנראה להלן, חוק יחסי ממון פולש לתוך שטחו של חוק הירושה, דבר היוצר בעיות משפטיות לא קלות.
מאחר והמחוקק אפשר לבני זוג, (גם אלו שנישאו קודם 1/1/74), לערוך ביניהם הסכם ממון כעולה על רוחם, נשאלת השאלה- האם יכול בן זוג לקבוע בהסכם, כי עם פקיעת הנישואין עקב פטירתו, יהא בן הזוג השני זכאי לכל נכסיו? אם הורה כן בהסכם יחסי ממון אך ערך גם צוואה סותרת, תיווצר התנגשות בין החוקים.
הקונפליקט
סעיף 8 לחוק הירושה, קובע:
"8. א. הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים".
ב. מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
האם יכול סעיף 8 א' הנ"ל, האוסר הסכמים בירושה, לדור בכפיפה אחת עם חוק יחסי ממון, העוסק בעריכת הסדר ממון למקרה של פקיעת הנישואין עקב פטירה ?
פרשת בן דרור
בפס"ד זה, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה במחוז ת"א, נקבע כי הסדר בין בני זוג בהסכם יחסי ממון, גובר על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה . פס"ד זה לטעמינו שגוי.
באותו מקרה ערכו בני זוג הסכם יחסי ממון, בו קבעו, כי "הבעל מתחייב להעביר הבעלות על מחצית הדירה על שם האשה... זאת יתבצע לאחר אריכות ימיו ושנותיו". בן הזוג נפטר והאלמנה תבעה את מחצית הדירה. כב' השופט גייפמן נעתר לתביעה וקבע שהאלמנה זכאית להירשם כבעלת מחצית הדירה. ביהמ"ש ניתח את הסוגיה, וקבע כי תוצאה זו מתבקשת גם עפ"י הפירוש הפנימי וגם עפ"י הפירוש החיצוני של חוק הירושה, על פיו, חוק הירושה כחוק כללי, נדחה בפני חוק יחסי ממון כחוק ספציפי.
לפי הפירוש הפנימי אליבא דכב' ביהמ"ש:
חוק יחסי ממון חוקק לאחר חקיקת חוק הירושה. בחוק יחסי ממון (סעיף 16), תוקן גם סעיף 11 (ג) לחוק הירושה.
"11. זכות הירושה של בן זוג
א...
ב...
ג. המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן – זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על מנת להחזירו כשיפקעו".
תיקון זה בחוק הירושה קובע, שלא ינוכה מחלקו של היורש בעזבון, מה שמגיע לבן הזוג לפי הסכם ממון כמשמעו בחוק יחסי ממון בין בני זוג.
הפירוש הפנימי של חוק הירושה מחייב לומר, שאין סתירה בין סעיף 8 לחוק הירושה לסעיף 11 (ג) לחוק הירושה.
חוק יחסי ממון אינו מגביל את תוכן הסכם הממון לפעולות שתבוצענה רק בחיי בני הזוג.
ההסדר שנקבע בסעיף 11 (ג) לחוק הירושה בעניין אי ניכוי ערך הרכוש שהוקנה לבן הזוג בהסכם ממון לאחר פטירת בן הזוג מלמד, לדעת השופט, שהסכם ממון שמקנה לבן הזוג הנותר בחיים רכוש שהיה בבעלות המנוח, הינו תקף וגובר על הוראות סעיף 8 לחוק הירושה.
ההכרה של חוק הירושה בהסכם ממון כמשמעו בחוק יחסי ממון מבוטאת מפורשות ע"י ההוראה על אי ניכוי מחלקו של היורש בעזבון.
לפי הפירוש החיצוני אליבא דכב' ביהמ"ש :
חוק יחסי ממון הינו חוק מאוחר יותר מחוק הירושה ואם קיימת סתירה יש להעדיף את החוק המאוחר. בהצעת חוק הירושה ראה המחוקק סוג של הסכם ממון בין בני זוג החל בקרות פטירה, כהסכם שאין בו פסול. המחוקק לא יישם המלצה זו בחוק הירושה, אלא בחוק יחסי ממון שחוקק מאוחר יותר.
בפרשת שי אמרה לעניין זה המשנה לנשיא, כב' השופטת, מרים בן פורת:
"...ראינו כי סעיף 11 לחוק הירושה שונה בעקבות החוק בו עסקינן, ולא מן הנמנע ש"הסכם ממון" שאושר כדין יכול לקבוע, למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני הזוג...".
חוק יחסי ממון, לדעת השופט, דן בסוג מסוים של הסכם, והסדר ספציפי זה גובר על הוראה כללית בחוק הירושה.
הסכם ממון אינו יכול להיות כפוף להוראת סעיף 8 לחוק הירושה כאשר עפ"י סעיף 11 לחוק יחסי ממון הזכות מהווה התחייבות תקפה כבר במהלך הנישואין, וניתן לנקוט אמצעים לשמירתה של הזכות.
לדעת כב' השופט, הסכם ממון אינו בגדר הסכם בדבר ירושתו של אדם המאוזכר בסעיף 8 (א) לחוק הירושה, הסכם ממון הינו הסכמה בענייני ממון בין איש לאשתו לגבי זכויות הנובעות מקשר האישות.
הפסיקה בעניין סעיף 8 לחוק הירושה
ואולם, בעניין חוק הירושה, כפי שנקבע בפסיקה באופן נחרץ, לא ניתן לעשות כל הסכם שתהיה בו העברה מחמת מיתה, אלא בצוואה -
בפרשת אזולאי היה מדובר בקביעת בן ממשיך לאחר המוות, על יסוד "הסכם" שנעשה עמו, והסכמתו בכתב לשמש בן ממשיך הופיעה גם על גבי הטופס, כך שלכאורה היה מדובר ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם".
כב' הנשיא שמגר קבע כי:
"אשר על כן, בין אם המדובר בענייננו בהסכם בדבר ירושה ובין אם המדובר במתנה שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, קביעת אברהם ומזל אזולאי כ"בן ממשיך" היא בטלה. אם המדובר בהסכם, בטלותו יוצאת מהוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה; ואם המדובר במתנה, בטלותה עולה מן העובדה שטופס ההצהרה וההתחייבות איננו צוואה, ומכל מקום, ביום 4.6.85 וביום 6.5.85 ערכו פנינה ואליהו אזולאי (בהתאמה) צוואות, בהן קבעו את המשיב כבן ממשיך. סיכומו של דבר, טופס ההצהרה וההתחייבות כוחו יפה להעברת זכויות המתיישבים לבן הממשיך בין החיים. העברה מחמת מיתה יש לעגן בצוואה שתיעשה כדין (וראה: סעיף 43 לחוק הירושה הדן ביורש על תנאי דוחה; (ע"א 211/83 (10); סעיף 44 הדן ביורש על תנאי מפסיק, וסעף 45 הדן באפשרות שהמצווה יורה בצוואתו "דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון...").
היינו, סעיף 8 א' לחוק הירושה קובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו הינו בטל (VOID).
בפרשת פילובסקי נדון סעיף 8 ב' לחוק הירושה.
נקבע, כי לצורך סעיף 8 ב' לחוק הירושה, השאלה היא אחת בלבד- האם המתנה ניתנה לאלתר או שמא המקבלים זכו בה בפועל רק עם מות המצווה? ירושה תינתן רק עם פטירת המצווה ובדרך שקבע בצוואתו. כל מתנה שניתנת לעת הפטירה הינה בטלה.
עניין זה נדון בפרשת הרב אליהו אברג'יל נ' עזבון המנוח בן יאיר-
שם נקבע, כי אכן, עפ"י סע' 8ב' לחוק הירושה, מתנה הניתנת לאחר מותו של נותן המתנה, יכולה להיעשות אך ורק בצוואה.
דעת מלומדים
המלומד פרופ' ש. שילה, בספרו, סבור כי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג עדיפות וגוברות על הוראות סעיף 8 לחוק הירושה-
א. מדובר בחוק מאוחר יותר.
ב. מדובר בהסדר ספציפי בין בני זוג והוא עדיף על הוראה כללית.
ג. החוק הספציפי (חוק יחסי ממון) בא להתיר עשיית הסכמים בעלי דרישות צורניות (בכתב, אישור בימ"ש או נוטריון).
המלומד פרופ' אריאל רוזן צבי ז"ל, בספרו, סבור שלא כך הדבר, והסדר בהסכם יחסי ממון הנוגע למקרה של פטירה לא יוכר.
לשיטתו, שלוש אפשרויות פתוחות בפני הפרשן, המבקש להתמודד עם הבעיה:
הוראותיו המפורשות של חוק הירושה בעניין זה עדיפות על פני ההסדר הכללי הקובע את אופן עריכת הסכם ממון.
ההסדר הקבוע בהוראות הפרק הראשון של חוק יחסי ממון בין בני זוג אינו סותר כלל את סעיף 8 (א) לחוק הירושה או, לחילופין, עדיף עליו.
יוכר הסכם ממון הקובע הסדר אחיד לשני האופנים של פקיעת הנישואין (עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג). לעומת זאת, הסכם ממון הקובע הסדרים שונים לכל אחד מן המקרים של פקיעת הנישואין יפוצל. אותו חלק של ההסכם המסדיר מקרה של גירושין יוכר ואילו החלק הנוגע להסדר במקרה של פטירה לא יוכר ותחתיו יבוא לעת כזו הסדר איזון המשאבים (סעיף 3 (א) לחוק).
לדעתו של פרופ' אריאל רוזן צבי ז"ל, תכניו של הסכם ממון כפופים למגבלות שונות המוטלות בחוקים שונים. מאידך, אין הוראות חוק הירושה באות לפגוע בזכויות הנובעות מקשר אישות. יתרה מזאת, החוק מאפשר לקבל אמצעים לשמירת הזכויות כבר היום ועוד קודם הפטירה (סעיף 11 לחוק). כלומר, כבר בעת הנישואין יש זכויות שמתממשות בפועל רק בפטירה. לדעתו, ניתן גם לטעון כי חוק יחסי ממון הוא הסדר מיוחד. על כל זאת, לדעתו, יש לילך בדרך ביניים, באופן שבמקרה של פטירה יוכר אך ורק ההסדר הסטטוטורי, דהיינו, האמור בסעיף 5 לחוק וכך תיווצר לדעתו הרמוניה חקיקתית מבלי שנעדיף חיקוק אחד על משנהו.
המלומד פרופ' שיפמן במאמרו, מציע להכיר בהסכם כזה.
"....חוק הירושה, תשכ"ה- 1965, אינו מכיר בהסכמי ירושה, אפילו שהם נערכים בין בני זוג. לפי אותו חוק, כל צוואה ניתנת לביטול על ידי המצווה שאינו יכול לקשור עצמו לגבי ירושתו העתידה. התקשרות שכזאת, בה, למשל, מסכימים בני הזוג לצוות הדדית את רכושם זה לזה, אינה בת תוקף לפי חוק הירושה, מחמת היותה פוגעת בחופש הצוואה. אך היא עשויה למצוא מקלט ב"הסכם ממון" לפי החוק, ולזכות במסגרתו בתוקף מלא...."
המלומד עו"ד שלמה כרם, סבור כי לא ניתן לעקוף את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, האוסרות הסדרים שיחולו מחמת מיתה שלא בדרך של צוואה. לדעתו חוק הירושה גובר על חוק הנאמנות ולכן לא ניתן להורות לנאמן להעביר נכס לאדם שלישי עם פטירת נותן ההוראה.
החופש לצוות – עקרון על
העקרון הנעלה מכל, על פי חוק הירושה, הוא החופש לצוות. החופש לצוות מאפשר למצווה לצוות כעולה על רוחו, אך גם לשנות או לבטל בכל עת את צוואתו. עם שינוי או ביטול צוואתו (בדרכים הקבועות בחוק), הוא יכול לצוות אחרת, כרצונו באותה עת. צוואה היא איפוא מעשה חד צדדי הניתן לשינוי בכל עת ובכל שעה.
מאידך, בני זוג שערכו הסכם יחסי ממון, בו הסדירו את חלוקת נכסיהם עם פטירתם, הרי שהסכם זה נעול ואינו ניתן לשינוי אלא בהסכמה. דבר זה מנוגד, כמובן, לחופש לצוות ויוצר מצב אבסורדי. אם למשל, בעת עריכת ההסכם קבע בן הזוג כי עם פקיעת הנישואין יהיו כל הנכסים שייכים לבן הזוג השני, (דוגמא גורפת להמחשה), אין הוא יכול לחזור בו ללא הסכמת השני והוראות אלה יהיו תקפות כל ימי שנותיהם עד לפטירתם. היכן החופש לצוות?
האם נציע לבן זוג זה, המעוניין עתה לשנות את הסכם יחסי הממון ללא הסכמת בן הזוג, כי אין לו אלא לכלות את רכושו? האם החופש לצוות לא יגבר על הכבלים של התחייבותו ע"פ חוק יחסי ממון?
באשר למעמדם ומצבם של היורשים, לא רק שלא היו צד להסכם יחסי הממון, אין הם יכולים לבטלו או להתנגד לו כדרך שהיתה עומדת להם לו היה מדובר בצוואה. (השתתפות בעריכה, השפעה בלתי הוגנת).
יוצא איפא, כי מעמדו של הסכם יחסי ממון עדיף אלף מונים על צוואה, באשר אין ליורשים כל מעמד או אפשרות להתנגד לו, אף לאחר פטירתו של בן הזוג, בעוד שלצוואה ניתן להגיש התנגדות. ואין חולק, כי בהסכם יחסי ממון מדובר על השתתפות בעריכה וקיימת השפעה כזו או אחרת.
האם ניתן להציע לאיש המבקש להוריש את כל נכסיו לאשתו השניה (כולל כל הנכסים שירש מאשתו הראשונה), כדי למנוע התנגדות כלשהי של ילדיו מנישואין הראשונים, לערוך זאת דווקא בהסכם יחסי ממון ולא בצוואה? בל נשכח, שהסכם יחסי ממון ניתן לערוך בכל עת, ולא ניתן לחזור ממנו אלא על פי ההסכמה, מה שאין כך בצוואה.
מדור (מזונות) מן העזבון
כדבר שבשגרה, נערכים הסכמי ממון בהם נקבע, כי לאחר פטירת אחד מהצדדים תהא לבן הזוג הנותר בחיים זכות מגורים בדירתו באופן מוגבל או בלתי מוגבל. הסכם כזה הינו משונה ביותר באשר הינו מחייב, לכאורה, את יורשי הנפטר, והם לא יכולים לממש את ירושתם כל עוד בן הזוג הנותר מתגורר שם, בניגוד לסעיף 115 לחוק הירושה הקובע לאמור:
"115. א. דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן – זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה;
דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם- על ידי בית המשפט.
בית המשפט רשאי לקבוע לפי בקשת היורשים האמורים:
שיוסיפו לגור בדירה רק אלה שאין להם דירה אחרת למגורים.
שהנשארים בדירה יוסיפו לגור רק בחלק מן הדירה, ובלבד שחלק זה יכלול את המטבח וחדרי השירות אם ישנם.
על פי האמור בסעיף הנ"ל, ליורשים יש זכות חוקית וזכות תביעה מהיום הראשון שלאחר הפטירה, שהרי על הנותר בחיים לשלם ליורשים שכ"ד לתקופה מוסכמת או מוחלטת, שלאחריה, על בן הזוג הנותר לפנות את הדירה.
כיצד נוכל ליישב בין סתירות אלה? היוכל הסכם יחסי ממון לחייב את היורשים?
לכאורה, ניתן ליישב זאת כך שנקבע כי היורשים ירשו ירושה מוגבלת וכפופה ל"שעבוד" של בן זוג הנותר בחיים, והרי אין להם אלא מה שהם ירשו. מאידך, אנו רואים בכך את "שלטון הזרוע המתה" של הנפטר, באשר הוא בימי חייו מכתיב ליורשיו בהסכם עם צד אחר תנאים שונים באשר למגורי הנותר בחיים בדירה. אין זה עניין של מה בכך. ניתן לקבוע בהסכם יחסי ממון תנאים משונים ויוצאי דופן כגון שבן הזוג הנותר בחיים יתגורר בדירה רק אם יעשה כך או ימנע מעשות אחרת, שהיורשים יפקחו על בן הזוג הנותר, יבדקו אם הוא מקיים את הוראות ההסכם שאם לא כן תמה זכות מגוריו בדירה וכיו"ב.
שלטון הזרוע המתה הנערך בצוואה מוכר במשפט הישראלי, אך אינו חביבו. האם בהסכם ממון יהפוך שלטון הזרוע המתה לתחביבו של בן הזוג הנפטר ?
וההפך! בהסכמי ממון יש הנוהגים לקבוע, כי עם פטירת בן הזוג, הנותר בחיים יפנה את הדירה בתוך מועד קצוב (30 יום למשל). במקרה של פקיעת נישואין עקב גירושין, ויתור על זכות המדור שהיא מנויה על זכות המזונות אינה מעוררת כל קושי. אולם במקרה של פקיעה עקב מוות- האם אין הסכמה זו בטלה לנוכח האמור בסעיף 65 (א) לחוק הירושה הקובע לאמור:
"65.א. הסכם בדבר מזונות לפי פרק זה וויתור עליהם, אם נעשו בחיי המוריש – בטלים, ואם נעשו אחרי מותו, טעונים אישור בית משפט."
מכאן, שההסכמה שניתנה ע"י בן הזוג הנותר בהסכם יחסי הממון ואשר בה וויתר על זכותו למדור בדירה (מזונות) מעזבונו של בן הזוג, תחשב ע"פ חוק הירושה כבטלה. הייתכן? האם לא תהא כל משמעות להסכמה זו של וויתור מצד הנותר בחיים, שעליה הסתמך בן הזוג שנפטר, בהסכמתו לסעיפי ההסכם השונים בהסכם הממון? האם ניתן בהסכם יחסי ממון להסכים כי לבן הזוג הנותר לא תהא זכות למזונות מן העזבון?
אליבא דכב' השופט גייפמן, אכן כן! כפי שנקבע בפסק דינו בפרשת בן דרור, לפיו, הוראות ההסכם גוברות על חוק הירושה (כגון על הוראות סעיף 8 לחוק הירושה), מדוע לא יגברו גם על הוראות 65 א' לחוק הירושה?
לא נוכל לומר, בכל הכבוד והענווה, כי לכך התכוון המחוקק בחוק יחסי ממון. עקרון העל שנקבע בחוק הירושה הוא שאין לערוך הסכמים בענייני מזונות מן העזבון, ואם נעשו, הרי הם VOID בדיוק כפי שהסכמים בדבר ירושה שנעשו לפי סעיף 8 לחוק הירושה, הם VOID.
כידוע, ניתן להסכים בהסכם יחסי ממון בין בני זוג (או בהסכם אחר, לאו דווקא הסכם יחסי ממון) כי האשה מוותרת על זכותה למזונות. ויתור כזה בהסכם יחסי ממון הינו תקף בחיי הצדדים, אך לא יהא תקף לאחר פטירת הבעל, וזאת לאור הוראת סעיף 65 א' הנ"ל. מדוע אם כן לא יגברו הוראות הסכם יחסי הממון על הוראות חוק הירושה?
אך ראו גם את פרשת עמית נ' אחירם (להלן: "פרשת עמית")
בפרשה זו התחייב הבעל בהסכם יחסי ממון (גירושין) לשלם לאשתו מזונות כל ימי חייה. כמו כן נקבע, כי חובת המזונות תחול על הבעל ועל עזבונו. בצוואתו שינה הבעל קצת וכתב כי יש לקיים את הסכם הגירושין, אך התנה זאת בתנאים שונים. האשה שהתגרשה תקפה את הצוואה, וביהמ"ש קבע כי הסכם יחסי הממון גובר על הוראות הצוואה. כב' השופטת א. פרוקציה סברה, כי הסכמי ממון בין בני זוג אינם נכללים בגדר סע' 8 א' לחוק הירושה ולכן "ניתן במסגרת הסכם כזה להסדיר זכויות ממוניות של בן זוג לגבי עזבונו של בן זוג שנפטר". בפסה"ד נסקרו דעות המלומדים המובאות לעיל והשופטת הציעה להכיר בעליונות הסכם ממון על פני הוראות חוק הירושה, ומכאן שהוראות הסכם יחסי ממון במקרה דנן בנוגע לתשלום המזונות גברו על הוראות הצוואה.
אם כך, האם הפועל היוצא הוא, כי הוראות בהסכם יחסי ממון השוללות זכות למזונות מן העזבון ונערכו בהסכמה, יגברו על הוראות חוק הירושה? האם חוק יחסי ממון מחק את הוראות חוק הירושה?
ועוד על זכויות התביעה של היורשים
ליורשים על פי הדין יש זכות תביעה בעניין היקף העזבון על פי הלכת השיתוף או על פי חוק יחסי ממון, אולם אם ערכו הצדדים הסכם יחסי ממון ובו הנחילו זה לזה עם פקיעה (פטירה) את כל רכושם (ולא ערכו צוואה), לא תהיה זכות תביעה ליורשים ולא תהא להם זכות התנגדות כדרך שהייתה להם, לו היה מדובר בצוואה.
ראה לעניין זה פרשת בקר נ' אפרתי , שם נקבע כי זכויות בן הזוג מכח הלכת השיתוף הן זכויות קנייניות בנות הורשה.
"קודם כל, לפי הגישה השלטת בבית משפט זה, חזקתהשיתוף היא בבחינת זכות קניינית (ראה י' ויסמן, דיני קניין - בעלות ושיתוף (ירושלים, תשנ"ז, כרך שני) בעמ' 184 – 185. השווה ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין ואח', פ"ד מט (3) 5, בעמ' 22 – 23). יתרה מזו, גם אם יש המסייגים את הגישה הקניינית כלפי צד שלישי, הרי יש רגליים לסברה כי לגבי יורש, המקבל את הנכס ללא תמורה, אין לשלול את האופי הקנייני, במיוחד בסוגיה של התיישנות."
וכך נקבע בהלכת יהלום –
"...כאמור, הלכת השיתוף מבוססת על קונספציה משפטית של הסכם מכללא, המשתמע מנסיבות חייהם המשותפים של בני הזוג, ושעל פיו הם שותפים שווים בזכויות ברכוש מסוים. במישור העקרוני אפוא זכויותיו של בן הזוג, שהלכת השיתוף נותנת להם ביטוי פורמאלי, קמות ושייכות לו כבר מלכתחילה, מכוח ההסמכה המיוחסת לו ולבן זוגו. זכויות אלה, כמו כל זכות אחרת שיש בידו, רשאי הוא להנחיל ליורשיו. אלה, מצדם, זכאים, בהעדר מניעה אחרת, לפנות לבית המשפט ולבקש הכרה פורמאלית בזכויות שירשו מתוך עיזבונו של בן הזוג המנוח...".(שם, בעמ' 381).
וכך נקבע בהלכת פישלר -
"....שאלת זכאותם של יורשי בן הזוג שנפטר לתבוע הכרה בזכויותיו על פי חזקת השיתוף בנכסים נדונה לאחרונה בפסק הדין בעניין יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין... באותו עניין פסקנו, כי אין מניעה עקרונית השוללת מיורשי בן הזוג שנפטר את האפשרות לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע הכרה בזכויותיו מכח חזקת השיתוף. אולם מניעה כזו עשויה לקום כאשר יש לראות את בן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע הכרה בזכויות אלו... בעניין שלפנינו קיימים שיקולים נכבדים של מדיניות משפטית השוללים הכרה בזכויות מכח חזקת השיתוף והם, כפי שציינתי, קיומו של צד שלישי אשר הסתמך על הרישום ושינה מצבו לרעה וכן העובדה כי המשיב השתהה יתר על המידה והגיש את תביעתו רק לאחר מות אביו שעה שאיש מבני הזוג אינו יכול עוד לבוא ולהעיד על טיב היחסים שביניהם...".
ליורשי בן הזוג שנפטר יש אפשרות לתבוע על פי הלכת השיתוף או ע"פ הסדר איזון המשאבים את חלקו של בן הזוג שנפטר ברכוש הרשום ע"ש הנותר, ברם, אם ערכו בני זוג הסכם יחסי ממון הקובע כי הרכוש שייך או לא שייך לבן הזוג הנותר בחיים, כי אז לא תהא ליורשים כל עילה שהיא. האם זה ניתן?
ומה עם הכתובה ?
האם ניתן לקבוע בהסכם ממון שנחתם לפני הנישואין, או אחרי הנישואין, כי אין תוקף לכתובה?
סעיף 11 ג' לחוק הירושה קובע, כי המגיע לבן זוג ע"פ הכתובה ינוכה מחלקו בעזבון. הוראה זו באה לקבוע, כי הכתובה היא חלק מחוב העזבון, אלא שהיא מתקזזת עם חלקו של בן הזוג במה שירש (אם לא ירש, הרי שיקבל את סכום הכתובה בלבד).
תשלום הכתובה לאחר פטירה, הינו חוב של העזבון לכל דבר ועניין. האם יכולים בני זוג לקבוע בהסכם ממון כי סכום הכתובה לא יקוזז? האם הוראה זו מחייבת את היורשים?
ויצוין, כי הכתובה הינה התחייבות חד צדדית שנעשית בנישואין, ולפעמים אף לאחר חתימת הסכם יחסי הממון שקדם לנישואין.
ביום 25/7/01, ניתן פסק דין בעניין הלוי נ' הלוי בבית המשפט לענייני משפחה בתל – אביב, מפי כב' השופט גייפמן אשר דן בעניין של הכתובה, שם נפסק כי אין האיש יכול לשלול מן האשה את הכתובה בדרך של עשיית צוואה. כפי שנפסק שם, ויתור על הכתובה צריך להיעשות במפורש ולא מכללא.
האם ניתן בהסכם להתנות על הוראות חוק הירושה?
המחוקק אפשר למנוח להורות בצוואתו כעולה על רוחו ובכלל זה לשלול מבן הזוג את עזבונו. בצוואה הוא גם יכול להורות כי סכום הכתובה לא יקוזז מחלקו של בן הזוג. האם ניתן לעשות זאת בדרך של הסכם יחסי ממון? ודאי שכן. ולעניין זה ראה פסה"ד שניתן בביהמ"ש העליון בתיק בע"מ 9692/02 פלונית נ' פלוני בו נקבע, כי ניתן להסכים בהסכם יחסי ממון שהאשה מוותרת על כתובתה ואף שהנישואין והכתובה נעשו לאחר ההסכם בבחינת התחייבות מאוחרת יותר, הרי זו מקשה אחת, מעשה אחד. (השופטת מ. נאור).
מיהו "בן זוג"?
בחוק הירושה הוכר(ה) הידוע(ה) בציבור כבן זוג לצורכי ירושה ותביעת מזונות מן העזבון, ובלבד שאותו בן זוג אינו נשוי לאחר.
האם אותו בן זוג (הנשוי לאחר), יוכל לערוך הסכם יחסי ממון בו יסדיר את כל ענייניו לאחר הפטירה ובכלל זה מזונות מן העזבון, הורשה וכד'? אליבא דכב' השופט גייפמן והמלומד פרופ' ש. שילה התשובה היא חיובית. יצוין, כי בחוק יחסי ממון אין כל הגדרה למונח בן זוג.
בפרשת חבשה נ' לביא נקבע, כי בן זוג לצרכי סעיף 78 לפק' הנזיקין הוא גם ידוע בציבור. זאת, בניגוד לפסיקה המקובלת, הקובעת כי בכל עת שנאמר "בן זוג" הכוונה דווקא לבן זוג מנישואין כדין.
עניין זה, נדון בבית המשפט העליון בשני ערעורים משולבים . בפסק דין ארוך ומנומק, קבע כב' הנשיא א. ברק, כי ידועה בציבור תחשב "בן-זוגו" של המנוח, לעניין תביעתה כתלויה עפ"י פקודת הנזיקין. כב' הנשיא קבע זאת, כיוון שפרשנות זו של המובן המשפטי ל"בן-זוג" מגשים את התכלית המונחת בלשון החוק.
המלומד פרופ' שאווה במאמרו, קובע כי המונח בן – זוג אינו כולל ידוע(ה) בציבור.
לגבי חוק יחסי ממון, נפסק בביהמ"ש העליון כי המונח "בן זוג" אינו כולל ידועה בציבור (שעליהם תחול הלכת השיתוף), דהיינו, חוק יחסי ממון יחול רק על אנשים נשואים.
בפרשת כהן נקבע לעניין זה כי:
"...כמו כן הלכה פסוקה היא, שהמונח "בן זוג" אינו מקפל בתוכו מכללא ידועה (או ידוע) בציבור, ואם רוצה המחוקק להעניק לאלה זכות פלונית, עליו לכלול אותם (בהגדרה או בהוראה שבדין) במפורש... הלכה זו היא חלק מן הדין, ואין בית המשפט, המתבקש לאשר הסכם ממון, בן חורין לסטות ממנו..."
התוצאה היא, שלפי שיטת כב' השופט גייפמן מעמדם של הידועים בציבור נפגע לעומת בן זוג נשוי כחוק, משום שהסכם כזה בין ידועים בציבור לא יוכל לחוק הירושה.
וכל כך למה? כדי לאפשר לבני זוג שאינם נשואים לערוך ביניהם הסכם יחסי ממון שינגוס (אליבא דעת הגורסים כך) בחוק הירושה.
דהיינו, הסכם יחסי ממון בין בני זוג נישואים יגבר על הוראות חוק הירושה (אליבא דגרסת הסוברים כך), ואילו הסכם בין ידועים בציבור לא יגבר על הוראות חוק הירושה. מאידך, חוק הירושה עצמו אינו מבחין בין זכויות בן זוג נשוי לבין זכויות ידוע בציבור.
בפרשת ריבלין קבע ביהמ"ש העליון לעניין סעיף 11 (א) (2) לחוק הירושה הלכה מרחיקת לכת -
"... גם מבחינת המדיניות הרצויה נראה לי, שאין זה ראוי לשלול מהידוע בציבור את הזכות לדירת מגורים רק בשל היעדרו של קשר נישואים פורמאלי...."
בניגוד ללשון החוק, בסעיף 11 לחוק הירושה, הקובע כי רק מי שהיה נשוי 3 שנים יהיה זכאי ליטול את כל הדירה (כאשר אין ילדים), פירש ביהמ"ש כי המילה "נשוי" בסעיף זה לרבות ידוע בציבור. מכאן, כי באותה דרך פרשנית ניתן להחיל את חוק יחסי ממון על בני זוג ידועים בציבור, ולא רק על אלו הנשואים כדין. החלת פרשנות זו תשווה את מעמדם של הידועים בציבור לבני זוג נשואים באשר ליחסי הגומלין שבין הוראות הסכם יחסי ממון לבין הוראות חוק הירושה.
זאת ועוד, נראה לנו כי בני זוג החיים יחד זה עם זה, גם אם אחד מהם נשוי לאחר, הינם בני זוג לכל דבר ועניין, וההסכם ביניהם הינו הסכם יחסי ממון לכל דבר ועניין.
זאת אנו מבססים מקל וחומר על הפרשנות המרחיבה של ביהמ"ש העליון המובאת לעיל, אשר ראתה בידועה בציבור אשה נשואה, על אף לשון המחוקק שדרשה מפורשות שיהיו נשואים. באותו מקרה, הידועה בציבור זכתה כנשואה על אף לשון החוק הברורה. מקל וחומר אתה חייב לומר, כי הגדרת בני זוג בחוק יחסי ממון תכלול גם זוג המתגורר זה עם זה ואין נפקא מינא אם אחד מהם נשוי לאחר.
יחד עם זאת, מעניין לציין את חילוקי הדעות בפרשת כהן , בהרכב של 5 שופטי בית המשפט העליון, בנוגע לתוקף הנישואין. כב' השופט א. ברק (כתוארו אז) סבר, שגם בני זוג שנישאו בטקס נישואין פרטי שבו התקיימו דרישות הלכתיות יכולים להיחשב כבני זוג לצורך החוק. המשנה לנשיא, השופטת מ. בן – פורת, סברה שרק בני זוג הנשואים כדין זכאים להיכנס לתחום חוק יחסי ממון.
ועוד על סעיף 75 לחוק הירושה
סעיף 75 לחוק הירושה קובע לאמור:
"75. מסירת צוואה לרשם לענייני ירושה- (א מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לענייני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה.
(ב)המפר הוראות סעיף זה, דינו – מאסר שלושה חודשים או קנס."
הוראה זו באה למנוע מצב שבו מי שהצוואה "אינה לרוחו" יסתירה או ישמידה. אין הוראה כזו בחוק יחסי ממון. זאת למרות שהסכמי יחסי ממון בין בני זוג העומדים להינשא נערכים גם לפני נוטריון ולאו דווקא במערכת בתי המשפט הממוחשבת, כך שלעתים קשה מאוד לאתר הסכם יחסי ממון.
כל כך למה?
אליבא הדעת הגורסת שניתן להוריש באמצעות הסכם יחסי ממון (כפי שנפסק בפסק דינו של כב' השופט גייפמן), הרי במקרה שבו ההסכם אינו משרת את מטרתו של בן הזוג הנותר בחיים, הוא יעלימו וכך יוכל לרשת את בן הזוג על פי דין.
על כורחך אתה חייב לומר שאין הורשה אלא עפ"י חוק הירושה.
צוואה או הסכם יחסי ממון – מי גובר ? (בסיכומו של יום)
שאלת השאלות היא כמובן מה קורה כאשר בני זוג (רק נשואים) עשו הסכם יחסי ממון הקובע כי עם פקיעה עקב פטירה יהיה בן הזוג הנותר בחיים לבעלים של כלל הרכוש כאשר בו בזמן ערך בן הזוג שנפטר, צוואה בה הוריש את כל נכסיו הרשומים על שמו לאחרים, כגון, לילדיו מנישואין קודמים.
במצב זה, הסכם יחסי הממון והצוואה עומדים בסתירה זה לזה.
לפי המובא לעיל בפרשת בן דרור, הצוואה הינה חסרת ערך. לאור ההסכם שערך אין למנוח כל רכוש שאותו הוא יכול לצוות. (מה גם שהוא אינו יכול לחזור בו מן ההסכם שעשה!). אך אם הם לא היו נשואים, הצוואה תגבר! האם עשינו אפליה בין נשואים כדין לאלו שאינם נשואים כדין? שהרי אלה שנישאו שלא כדין או אינם נחשבים בן זוג, לא יוכלו להסדיר בהסכם יחסי ממון את מה שיקרה לאחר מותם.
תוצאה בלתי נסבלת זו מביאה אותנו למסקנה שהנחלת רכוש לבן זוג לאחר פטירה לא יכולה להיעשות אלא בצוואה. ובכל הכבוד, לעניות דעתנו, התוצאה של פסק דינו של כב' השופט י. גייפמן אינה נכונה.
חוק יחסי ממון לא בא במקום חוק הירושה וחוק הירושה לא בא במקום חוק יחסי ממון. כל חוק ועולמו. חוק יחסי ממון לא בא לקבוע נהלים בקשר להנחלת רכוש לבן הזוג הנותר לאחר פטירתו. חוק יחסי ממון בא לעשות את הסדר איזון המשאבים המפורט בסעיף 5 ו – 6 לחוק. וראו בחוק.
בכל הכבוד לדעות שהובאו לעיל- אין לערבב מרחב במרחב. במרחב החיים ישלוט חוק יחסי ממון ובמרחב שלאחר הפטירה ישלוט חוק הירושה. אנו צריכים לתת למצווה את החופש לצוות כמו גם את החופש לחזור בו מצוואתו, מה שאין לו בהסכם יחסי ממון. טול למשל בני זוג צעירים העורכים הסכם יחסי ממון שבו הם מתחייבים (כבפרשת בן דרור) להעביר זה לזה לאחר פטירה. האם אף אחד מהם לא יוכל לערוך צוואה? על כורחך תאמר שאין להוריש אלא בצוואה.
לכן, יש לפרש ולקבוע כי ע"פ חוק יחסי ממון ניתן לקבוע אך ורק מהם הנכסים השייכים לכל אחד מבני הזוג בעת הפטירה אך לא לאחריה. אם לא תאמר כך הרי בדרך זו יכולים בני זוג בהסכם יחסי ממון לקבוע יורשים אחרים. באופן זה הסכם (או חוק) יחסי ממון קובעים את רשימת המצאי לעת הפטירה ומה שייך למי (בעת הפטירה).
הדגש הינו על תחום החיים. בני זוג יכולים בהסכם יחסי ממון להסדיר ביניהם רכושו של מי שייך למי אך לא למי הוא יהיה שייך לאחר פטירה. נראה, כי כאן עובר הגבול. ברגע שבני זוג מנסים לקבוע מה יהיה לשני ברגע של פטירה, הרי זו הורשה וזו חדירה אסורה לתחום הנשלט ע"י חוק הירושה ובמצב כגון דא הוראות חוק הירושה תגברנה.
חוק הירושה הינו חוק ספציפי העוסק בתחום ספציפי ומיוחד. הוא לא בא לקבוע הוראות כלליות אלא הוראות מיוחדות בנושא ירושה. חוק הירושה אינו מתכוון לפלוש לחוק יחסי ממון ומן הראוי שחוק יחסי ממון יעסוק בשטחו (החיים) ולא יתערב ולא יורה מה לעשות ברגע שלאחר הפטירה.
כאשר הוראות אלה ינחו אותנו, נראה תשובות ברורות לכל שאלה ושאלה שהועלתה. החופש לצוות יישאר בעוזו, לא יהא ניתן להתנות דבר בענייני מדור או מזונות או כתובה וכיו"ב.
תוצאה כזו של הפרדה מוחלטת של החיים מן המוות הינה הכרחית ואסור לערבב זה בזה. הקו יהיה ברור, ההנחיה תהיה נכונה ולא יצאו שוגים.
מומלץ אפוא לכל עורכי הדין הנעים בין הסכם יחסי ממון לצוואה, לעשות את ההפרדה המומלצת בין זה לזה.
המלצות
היינו מציעים לעורר את המחוקק להציב גבולות ברורים בין שני חוקים אלה. לא נוכל לערוך הסכמי ממון שערכם תלוי בפרשנות כזו או אחרת. לא נוכל להציע עריכת צוואות התלויות בהסכמי ממון בלתי ניתנים לשינוי. האם נוכל מאידך, לערוך הסכמי ממון המנחילים ירושות או השוללים מזונות מן העזבון? עובדה כי יש בלבול ואי הבנה.
מוטב להוסיף בחוק הירושה הוראה כי אין בחוק יחסי ממון כדי לפגוע בהוראות חוק הירושה וכי הוראותיו גוברות על חוק יחסי ממון.
יש גם לתקן את חוק יחסי ממון באופן שבו יוגדר בן זוג, "לרבות ידוע בציבור". (כפי שמופיע בחוקים שונים, לרבות בחוק בית משפט לענייני משפחה).
לאחרונה ניתנו בעניין פסקי דין סותרים. חלק מהשופטים מאשרים הסכם בין בני זוג מאותו המין, בעוד ששופטים אחרים אינם מאשרים. המחוקק נדרש גם לכך.
לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:
* עו"ד אורי צפת מתמחה בדיני משפחה וירושה. במשך 33 שנות עיסוקו במשפטים, טיפל בתיקי גירושין ועזבונות מהמורכבים ביותר וכן בכל ענייני הצוואת, ירושות, ניהול עזבון ועוד. עו"ד צפת מכהן שנים רבות כנציג הרשמי של לשכת עורכי הדין בכנסת בחקיקת חוקי המשפחה והירושה, נוכח בדיונים שמקיימת ועדת חוקה בכנסת. בין לקוחותיו עורכי דין, רופאים, עיתונאים, אנשי היי-טק, פוליטיקאים ואנשי ציבור, פרופסורים ואקדמאים, אנשי עסקים ועוד.
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
|