השופטת דגית ויסמן ציינה שהתיק מעלה שאלות בנוגע למעמד הנשים בחברה המוסלמית וקבעה: ישראל היא מדינת רווחה ולכן גם האישה השנייה זכאית לרשת ביטחון סוציאלית.
האישה – מוסלמית אדוקה – התחתנה לטענתה ב-2002, כשהייתה בת 17.5 והייתה לאשתו השנייה של הגבר. הם חיו יחד במתחם המשפחה בלוד עד שהגבר נרצח בשנת 2011 ובהתאם לחוקי הדת היא חזרה לבית הוריה.
למידע בנושא ביטוח לאומי
עורך דין ביטוח לאומי
מאחר שפוליגמיה אסורה לפי הדין הפלילי, האישה פחדה לתבוע קצבת שאירים כאישה נשואה, מה גם שלא הייתה לה תעודת נישואים כלשהי, ולכן היא תבעה את הקצבה בטענה שהייתה הידועה בציבור של המנוח.
לאחר שביטוח לאומי דחה אותה היא פנתה לעזרת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בטענה שהיא זקוקה לקצבה משום שהייתה סמוכה על שולחן בעלה.
לא היו בידיה הוכחות כמו הסכם נישואים – שלטענתה אינו נדרש לפי הדין המוסלמי, אבל היא הגישה לבית הדין תמונות מיום החתונה ומסמכים שהעידו על כך שהיא ובעלה עברו טיפולי פוריות במטרה להביא ילדים, שבהם גם נכתב כי היא נשואה. בנוסף, הביאה התובעת שורת עדים שאישרו כי הייתה אשתו.
ביטוח לאומי לא התרשם מטענותיה וטען כי עצם העובדה שבתביעה הראשונית היא טענה שהייתה ידועה בציבור ועכשיו היא טוענת שהייתה נשואה מצדיקה לדחות אותה ואת העדים מטעמה, שגם הם הצהירו כך והעידו אחרת.
בנוסף, ביטוח לאומי סבר שהתובעת לא הוכיחה שניהלה מערכת יחסים עם המנוח ובטח לא בית משותף: לא היה לשניים חשבון משותף, התובעת לא שינתה את הכתובת במשרד הפנים ואפילו לא ידעה להגיד מה הכתובת של בעלה.
בהקשר זה טענה התובעת שהיא לא זכרה את הכתובת המדויקת משום משלא נהגה לצאת מהבית, וכדבריה: "הייתי תמיד בבית יוצאת רק לשוק או לקופ"ח".
תלויה בו
השופטת דגית ויסמן קבעה כי זכאות לקצבת שארים מתקיימת גם כשמדובר במשפחה פוליגמית אם הוכח משק בית משותף, כאשר לנוכח המאפיינים הייחודיים של משפחה כזו, אין זה מחייב שבני הזוג יגורו ממש תחת קורת גג אחת ומספיק שהאישה התגוררה בסמוך לבית האישה הראשונה.
בנוסף, יש לבדוק את ההשלכות הכלכליות של מות הגבר והאם היעדרו הותיר את האישה ללא כל פרנסה.
מכאן, השופטת דחתה את גרסת הביטוח הלאומי. היא התרשמה שלא ייתכן כי האישה, מוסלמית אדוקה הלבושה בהתאם ועוטה כיסוי ראש, ניסתה, למשל, להוליד ילדים עם גבר בניגוד לחוקי הדת.
לטעמה של השופטת, גם העובדה שהתובעת לא העבירה את כתובתה במשרד הפנים אינה מטה את הכף לטובת עמדתו של ביטוח לאומי. דברי העדים כמו גם הטיפולים שעברה באזור לוד, מעידים שהתגוררה בקרבת המנוח.
השופטת ויסמן הוסיפה שהאישה חיה עם המנוח מגיל 17, כמעט לא יצאה מביתה ולא עבדה אי-פעם. משכך, נראה כי הייתה תלויה בו באופן מוחלט, ולכן, גם אם לא היה לשניים חשבון בנק משותף – זה לא משנה.
השופטת גם הבינה מדוע האישה נאלצה להגיד שהיא ידועה בציבור וסירבה לפסול את העדויות מטעמה, ובתוך כך גם ציינה שההליך מעורר שאלות חשובות בעניין מעמד הנשים בכלל ומעמד האישה המוסלמית בפרט, אם כי לא נכנסה לעומקן.
השופטת ויסמן סיכמה בכך שבכל מקרה, מדינת ישראל היא מדינת רווחה, והאישה זכאית לרשת ביטחון סוציאלי.
התביעה התקבלה אם כך, וביטוח לאומי חויב לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 5,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אבו סיאם
- ב"כ הנתבע: עו"ד וידנה
* עו"ד מארון עילוטי עוסק בביטוח לאומי
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין