נציג ציבור בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב נתקל בקיר בלוקים שהוצב בחניון בית הדין ונפצע קשה בכתפו. ביהמ"ש פסק שהמדינה ומפעילת החניון אחראיות לנזקיו, שכן שתיהן היו מחויבות לוודא שהחניון בטוח לעובדי ובאי בית-הדין.
בבוקר אחד בינואר 2011 הגיע נציג הציבור לעבודתו כהרגלו. באותו היום, לא מצא האיש – בעל תו נכה – חנייה מחוץ לבית הדין כבדרך כלל, ולכן החנה את רכבו בחניון בית הדין.
לכתבות נוספות בנושא:
לכשיצא מהרכב הוא נתקל בשורת בלוקים מבטון שהוצבו כהפרדה ארעית בין מקומות חניה, נפל ונחבל. באותו היום הועבר האיש הפצוע לבית החולים וולפסון שבחולון ואושפז שם למשך 10 ימים, בהם נותח בכתפו השמאלית, אך למרות זאת הוא נותר עם נכות משמעותית ביד.
כשנה לאחר מכן הוא הגיש תביעה נזיקית נגד המדינה, "מאגרי בנייה" – החברה המפעילה את החניון וחברת הביטוח שלה – הראל.
בתביעה, שהוגשה באמצעות עו"ד איתן ליברמן, טען התובע כי הנתבעות אחראיות לכך, שבחניון הוצב מכשול מסוכן. התובע הבהיר שלא ראה את הבלוקים תחת התאורה החלושה במקום. הוא ציין שהבלוקים היו בצבע הרצפה ולא בלטו בשטח, והציג תמונות של המקום.
הנתבעות טענו כי הן אינן אחראיות לאירוע או לנזקי התובע. המדינה טענה באמצעות עו"ד רמי אלמאדי כי משחתמה על הסכם עם מפעילת החניון - היא לא אמורה לדאוג לענייניו.
עו"ד אייל לוי טען בשם מפעילת החניון כי גם אם מוטלת עליה אחריות מסוימת, המדינה צריכה לחלוק עמה בנטל. בכל מקרה, בהתאם לחוזה ביניהן הוסכם כי חברת הביטוח הראל היא שתפצה את התובע במקרה שייקבע כי מי מהן אחראית לנזקיו.
מפגע בטיחותי של ממש
השופטת אורלי מור-אל קבעה כי שתי הנתבעות אחראיות לנזקי התובע, שכן שתיהן היו חייבות לוודא שהחניון בטוח לשימוש עבור עובדי ובאי בית הדין לעבודה.
השופטת קבעה כי קיר הבלוקים היה מפגע בטיחותי של ממש והוסיפה, שניתן היה להקטין משמעותית את הסכנה בעלות מינימאלית: אם על ידי צביעת הבלוקים ואם באמצעות תאורה חזקה יותר (מעבר לכך שבכלל עדיף היה לעשות הפרדה אחרת – בטוחה יותר – כפי שאכן הושמה במקומות אחרים בחניון). אין לצפות ממשתמשי החניון ללכת כשראשם מורכן מטה בחיפוש אחר מכשולים.
העובדה שבסופו של יום הבלוקים נצבעו והתאורה שופצה– מעידה על כך שהובן שמדובר במכשול ממשי.
באשר למדינה, קבעה השופטת, כי ההסכם בינה לבין מפעילת החניון לא מאפשר לה להתנער לחלוטין מאחריותה לוודא שהחניון ששכרה בטוח לשימוש, לכל הפחות, ברמת הפיקוח על מפעילת החניון.
השופטת פסקה כי הקשר הסיבתי בין קיומו של המכשול לנזקי התובע ברור מאליו: אלמלא המכשול – התובע לא היה נופל והנזק היה נמנע.
השופטת חילקה את האחריות לנזקים באופן כזה שעל המדינה הוטלו 10% אחריות לנזק ו-90% על מפעילת החניון.
עם זאת, השופטת החליטה לייחס גם לתובע עצמו אשם תורם של 10%. אמנם, קבעה השופטת, אין לצפות ממנו שילך כשעיניו דבוקות לרצפה, ואולם, הוא לא היה זהיר מספיק: אדם סביר חייב ללכת בחניון בזהירות יתרה, ממש כמו בכביש.
בסופו של דבר, לאחר ניכוי תגמולי ביטוח לאומי ואשם תורם, נפסקו לתובע 447,508 שקלים, מתוכם 200 אלף שקל על הסבל הממשי של התובע בעקבות הנפילה. חברת הביטוח גם תחזיר לתובע הוצאות משפט ותשלם שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מהפיצוי.
לקריאת פסק הדין בעניין פלוני נ' מדינת ישראל ואח' לחצו כאן
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין