האישה, שכיום סובלת מנכות קבועה ביד ימין, טענה כי ביולי 2009 צעדה עם בתה בחצור הגלילית וכשעברו בסמוך לבית הנתבעים, כלבם עמד שם ללא השגחה והתנפל עליהן. הנתבעים טענו כי הכלב לא נגע בתובעת אך השופטת דחתה את גרסתם.
התובעת, כבת 65, טענה כי ביולי 2009 בשעות הערב צעדה "הליכה ספורטיבית" עם בתה בחצור הגלילית. כשעברו בסמוך לבית הנתבעים הן ראו כלב עומד משוחרר וללא השגחה מחוץ לבית.
לייעוץ בתחום:
פנו לעורך דין נזקי גוף
התובעת, שחששה מהכלב, ביקשה לחזור על עקבותיה, אך בתה הציעה כי יחצו את הכביש וימשיכו בצעידה במדרכה הנגדית.
לדבריה, בזמן שהן חצו את הכביש בהליכה מהירה, הכלב קפץ עליה והפיל אותה לאחור. היא פונתה לבית החולים ושם נמצא בפרק כף ידה הימנית שבר מרוסק.
התובעת טענה כי מאז התאונה גרמה לה סבל רב והיא נזקקה להליך שיקומי ארוך ומורכב. את התביעה היא הגישה כנגד בעלי הכלב – הורים ובנם החייל.
הנתבעים הכחישו את גרסת התובעת וטענו כי באותו זמן היה הכלב קשור ברצועה ומוחזק על ידי הבן שיצא עמו לטיול.
לדבריהם, הנתבעת "נתקפה בהלה" בשל נביחת הכלב הנרגש והחלה לרוץ לאחור ולכן נפלה. הנתבעים הדגישו כי לא התקיים מגע פיזי בין התובעת לבין הכלב והיא האשמה היחידה בפציעתה.
הנתבעים הוסיפו כי בזמן האירוע הכלב היה גור קטן ולא יכול היה לקפוץ על התובעת באופן שתיארה. ההורים טענו בנוסף כי יש לפטור אותם מאחריות שכן בנם הוא הבעלים היחידי של הכלב.
עוד נטען כי הנזקים שפירטה התובעת מוגזמים וחסרי אחיזה במציאות.
"אבחנה מלאכותית"
השופטת רננה גלפז מוקדי מבית משפט השלום בנצרת העדיפה את גרסת התובעת. לדבריה התובעת אישרה כי הכלב לא נשך אותה ולא שרט אותה ולא ניסתה להעצים את האירוע. מעבר לכך, עדות עוברת אורח שהבחינה באירוע תמכה בגרסתה.
מנגד, כתבה השופטת, גרסת הנתבעים לקתה בסתירות פנימיות ובחוסר סבירות. הבן לא הצליח להסביר מדוע לא רץ לעזור לתובעת לאחר הנפילה ובחר קודם לחזור לביתו כדי לקשור את הכלב, ורק אז הזעיק את אביו. לדבריה, ניכר כי התנהגות זו מצביעה על תחושת אשם ורצון להרחיק את הכלב מהמקום.
כמו כן, הנתבעים לא הציגו כל תמונה לתמיכה בטענתם כי בזמן האירוע הכלב היה גור קטן.
השופטת קיבלה את טענת הנתבעים כי הכלב שייך לבן, אך קבעה כי לא ניתן לערוך "אבחנה מלאכותית" בין אחריות ההורים לאחריות בנם. לדבריה, הכלב הוחזק בחצר ביתם של ההורים וטענתם כאילו לבנם החייל הייתה יחידה נפרדת הופרכה.
לדבריה, הסכמת ההורים כי הכלב ישהה בביתם גם ללא נוכחות הבן מטילה גם עליהם אחריות לנקוט באמצעי זהירות.
השופטת הדגישה כי החוק מטיל אחריות חמורה על נזק שנגרם מכלב, ללא קשר לאשמת בעליו.
לצורך חישוב הפיצויים התבססה השופטת את חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט שקבע כי לתובעת נגרמה נכות קבועה בשיעור של 32%.
בסיכומו של דבר השופטת פסקה לתובעת פיצויים של 135,000 שקל בגין כאב וסבל, עזרת צד שלישי והוצאות רפואיות.
הנתבעים חויבו בנוסף בשכ"ט עו"ד של 25,000 שקל והוצאות של 6,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד יקי רנד
- ב"כ הנתבעים: עו"ד נוג'ידאת סאפי, עו"ד חיים אייזנקוט
* עורך דין לביא נעים עוסק בדיני נזיקין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין