חברת הבנייה "אביסרור משה ובניו" ניסתה לחסוך כסף על חשבון זכויות העובדים הזרים שהעסיקה בעבודות שמירה. השופט משה טוינה לא אהב את התנהלותה, בלשון המעטה: במסגרת תביעה שהגיש נגדה אחד מאותם עובדים, הוא חייב אותה לשלם לו כ-100 אלף שקל.
מוחמד סעד עבדאללה, עובד זר מסודן, נשכר בפברואר 2011 לעבוד כ"איש השגחה" בפרויקט מגורים גדול של חברת הבנייה "אביסרור משה ובניו" בגדרה. עבדאללה השתכר 3,500 שקל בחודש, אף שעבד שבעה ימים בשבוע, 12 שעות ביום. לעבדאללה לא הופרשו כספים לקרן הפנסיה והוא לא קיבל דמי הבראה, חופשה וכיוצא באלה. בחלוף שנה, כשהודיעו לו שהפרויקט נגמר ואין יותר עבודה – הוא לא קיבל פיצויי פיטורים וודאי שלא דמי הודעה מוקדמת.
לכתבות נוספות בנושא:
כשנה לאחר מכן הגיש עבדאללה תביעה לתשלום של 130 אלף שקל עבור כל הזכויות להן היה זכאי אך לא שולמו לו. התביעה הוגשה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע נגד חברת הבנייה "אביסרור" וכנגד חברת השמירה "ביטחון אזרחי ש.ק.", שסיפקה ל"אביסרור" את שירותי השמירה.
במהלך הדיונים בתביעה התברר, ש"ביטחון אזרחי" התקשרה עם קבלן משנה, שסיפק את עובדי השמירה (שכונו עובדי "השגחה") – רובם זרים. התובע עצמו טען שהקשר שלו היה עם בחור בשם איבראהים, ששילם לו את שכרו במזומן ונעלם חודשיים לפני תום הפרויקט.
שתי הנתבעות טענו שהתביעה נגדן צריכה להידחות כיוון שכלל לא היו המעסיקות של התובע. לדבריהן, המעסיק היה קבלן המשנה שסיים את פעילותו במרץ 2012.
כשהשופט משה טוינה שאל את הנציגה של חברת האבטחה מדוע כינתה את העובדים עובדי "השגחה" ולא שמירה, הוא ציין כי אז זה היה עולה לחברת הבנייה 20 אלף שקל לחודש לשומר, במקום 5,500 שקל. העסקת העובד, יש לציין, לא קיבלה ביטוי רשום כלשהו והוא מעולם לא קיבל תלוש שכר.
השופט טוינה התקומם על אופן ההעסקה הנלוז שבו נקטה חברת הבנייה: במטרה להוזיל עלויות, היא התקשרה בהסכם שרשרת עם קבלני משנה, שכל אחד גרף את הרווח שלו על חשבון זכויות העובדים.
"ברור לכול... כי התמורה שהיה על הנתבעת 1 לשלם בעד שירותי שמירה כאמור, אילו הועסקו אותם שומרים כחוק, היא פי 4 ויותר מהתמורה ששילמה הנתבעת 1 תמורת שירותי השמירה שניתנו בפועל", כתב השופט וקבע כי מטרתה של חברת הבנייה הייתה לנצל את העובדים הזרים, שכלל אינם מודעים לזכויות המגן שנשללו מהם, כמו שכר מינימום, שעות מנוחה, פנסיה ועוד.
השופט לא מוכן היה לתת יד לצורה כזו של התנהלות, והחליט לראות בחברת הבנייה כמעסיקה היחידה של התובע. לגבי חברת האבטחה, קבע השופט, שהיא הייתה רק עוד חלק משרשרת הקבלנים, ולכן אין מקום לראות בה כמעסיקה.
השופט קיבל את גרסת התובע לפיה השתכר 3,500 שקל במזומן בעוד שהיה זכאי לשכר של כ-10,000 שקל בחודש. כך גם קיבל השופט את גרסת התובע בדבר הפסקת העבודה הפתאומית. משהתובע פוטר בתום שנה להעסקתו, פסק השופט שמעבר להפרשי שכר, פנסיה, דמי הבראה וכיו"ב, הוא גם זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.
בסך הכל חויבה חברת הבנייה לשלם לתובע 99,002 שקל בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. החברה חויבה בהוצאות של 15 אלף שקל.
* עו"ד ברק אונגר עוסק בדיני עבודה
** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין