עובד סוציאלי טען להטבות וזכויות שעיריית נצרת מנעה ממנו. העירייה טענה שבשלב מסוים הוא עבר לעבוד בעמותה, לכן לא היה זכאי להטבות של עובדי עירייה במעמדו. בחודש שעבר קבע בית הדין לעבודה כי הגבולות בין העירייה לעמותה היטשטשו, ולכן עליה לפצות.
בשנת 1988 החל עובד סוציאלי לעבוד במחלקת הרווחה בעיריית נצרת, כעובד נוער וצעירים. עשר שנים לאחר מכן הוא מונה למנהל היחידה לקידום נוער בעמותה הפועלת תחת העירייה. בשל כך, הוא ביקש לצאת לחופשה ללא תשלום (חל"ת) מהעירייה, שהתארכה מעת לעת.
לשאלות בתחום
פנו ל- פורום דיני עבודה
במרץ 2001 העובד חזר מהחל"ת והועסק בעירייה כ"מנהל יחידת קידום הנוער", השייכת למחלקת לשירותים קהילתיים. במסגרת זו הוא חתם על מכתב תנאי העסקה.
ב-2012 הסתיימה עבודתו בעמותה, ומשום שחש מקופח ביחס לעובדים אחרים במעמדו הוא הגיש תביעה באמצעות עו"ד לואי זרייק, לבית הדין האזורי לעבודה במאי 2012.
טענתו הייתה שהגדרת תפקידו כ"מנהל" מזכה אותו בדרגת שכר גבוהה יותר משקיבל. בנוסף לכך, טען שחתם על התחייבות בה עמד, לפיה הוא יעבוד בטיפול ישיר בבני נוער במשך שלוש שנים, ויזכה לתוספת של 4.5% מהמשכורת, אולם זו נמנעה ממנו.
העובד גם טען שהוא זכאי לתוספת עובדים סוציאליים בשיעור של 7%, והפרשי גמול בשיעור של 10%. הוא הסביר כי חוקת העבודה מזכה אותו בגמול של 30%, אולם העירייה הפרישה לו 20% בלבד.
את תחושת היחס המפלה כלפיו הוא כימת בפיצוי עבור עוגמת נפש בסך 50 אלף שקל.
עיריית נצרת, באמצעות עו"ד זוהייר נערה, טענה כי דרגת השכר של העובד נקבעה בתנאי ההעסקה עליהם הסכים וחתם, מה גם שהם נקבעו בהתאם לכמות האנשים אותם ניהל ולא בהתאם לכותרת התפקיד.
היא גם טענה כי העובד לא עבד בטיפול ישיר תחתיה, משום שכשיצא לחל"ת ועבד רק בעמותה, נותקו ביניהם היחסים. לגבי ה-7% היא טענה שהתוספת מגיעה רק לעובדי מחלקת השירותים החברתיים, בעוד שהוא שייך למחלקה לשירותים קהילתיים.
גם את טענתו להפרש גמול העירייה ביקשה לדחות, משום שלא הוכיח מתוקף מה מגיע לו הגמול. לשיטתה, העובד מנסה לתפוס את החבל משני קצותיו – מחד טוען שמגיע לו דירוג גבוה יותר כעובד סוציאלי, ומאידך בכל הנוגע לגמול הניהול, הוא זונח את הדירוג ומבקש להתייחס אליו כאל עובד במחלקת החינוך המזכה בהפרשה גבוהה יותר.
הפרדה מלאכותית
השופטת אורית יעקבס קבעה כי התובע זכאי לדרגת השכר עליה חתם בתנאי ההעסקה, ואין להגדיל אותה.
בנוגע לטיפול הישיר היא קבעה כי הגבולות בין העירייה לעמותה היטשטשו, לכן גם כשהתובע יצא לחל"ת ועבד "רק" בעמותה, רצף העבודה שלו עם העירייה לא התנתק. גם טענתו לתוספת לעובדים סוציאליים התקבלה משום שההפרדה בין האגפים מלאכותית. לאור האמור היא פסקה לו תוספות בסך כולל של 95,788 שקל.
לעומת זאת, השופטת סירבה לפסוק לתובע הפרשי גמול והסבירה שאינו לא יכול לטעון לשייכות לאגפים משתנים בהתאם לאגף שהוא מעוניין בזכויות שלו.
השופטת ציינה כי אמנם היא מזדהה עם תסכול התובע שבמשך 24 שנה לא שולמו לו זכויותיו, ורבים מחברו באותו מעמד זכו להטבות שונות במעמד ובשכר, אולם בכל זאת דחתה את בקשתו לפיצוי עבור עוגמת נפש, משום שהעירייה לא פעלה במזיד.
לבסוף השופטת מתחה ביקורת על התנהלות העירייה שעיכבה את ההליכים בתיק, ופסקה עליה לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 14,000 שקל.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את גט לויר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין