מורה שהועסקה במשרה מלאה שבה מחופשת לידה וגילתה שמשרתה קוצצה בחצי. ב-2013 היא הגישה תביעה על הפגיעה בשכרה. המדינה טענה כי היקף המשרה הופחת לבקשת התובעת. התביעה התקבלה ברובה ונפסקו לטובת המורה פיצויים של כ-50,000 שקל.
התובעת, אם לארבעה, עבדה כמורה בבית ספר באשדוד בין השנים 2009-2012. הנתבעת היא מדינת ישראל שבבעלותה בית הספר.
פוטרתם שלא כדין?
פנו ל-עורך דין דיני עבודה
בשנות הלימודים הראשונה והשנייה הועסקה התובעת בהיקף משרה מלא. במהלך השנה השניה היא הרתה ושהתה בשמירת הריון כשלושה חודשים ובחופשת לידה כארבעה חודשים.
כששבה מחופשת הלידה גילתה התובעת שהיקף משרתה עומד על 50%. בשנה השלישית הרתה שוב ויצאה לחופשת לידה נוספת שהוארכה על ידה עד לנובמבר 2012 אז התפטרה "לצורך הטיפול בילד".
התובעת טענה כי משרתה צומצמה בשל היותה אם לילדים קטנים והיעדרותה עקב ההריונות והלידות. לטענת התובעת היא פנתה למנהל בית הספר ולסגניתו בבקשה להחזיר את שיעור משרתה אך סורבה ולכן התפטרה. התובעת דרשה פיצויים בהיקף של כ-120,000 שקל שכללו פיצוי על הפליה אסורה ועל הפסדי שכר וגמלה שנגרמו לה בגין צמצום המשרה.
הנתבעת טענה כי משרת התובעת צומצמה על רקע בקשתה שלא לחנך כתה ושלא להיות משובצת בפרויקטים שונים. לטענתה, התובעת לא העלתה כל טענה כנגד צמצום משרתה והרושם שנוצר היה כי אינה מעוניינת לעבוד שעות רבות. הנתבעת טענה בנוסף כי הפעם הראשונה שבה פנתה התובעת בקשר להיקף משרתה הייתה בחלוף שנה ממועד צמצום המשרה ורק לאחר התפטרותה.
הנתבעת הכחישה את הנזקים שנגרמו לתובעת וטענה כי נעדרה גם ללא קשר להריון וללידה מה שפגע בטובת תלמידיה. עוד טענה כי התובעת לא הודיעה על הריונה כמתחייב בחוק עבודת נשים.
הפליה אסורה
השופטת יעל אנגלברג שהם הבהירה כי חוק עבודת נשים אוסר על פגיעה במשרתה או בשכרה של אישה בזמן הריונה ועד 60 ימים שלאחר שובה מחופשת הלידה.
השופטת קיבלה את גרסת התובעת לפיה משרתה קוצצה בשל היעדרויותיה הרבות שנבעו מההריונות ובשל היותה אם לילדים קטנים וקבעה כי הנתבעת הפרה את חוק עבודת נשים ולכן התובעת זכאית לפיצוי הקבוע בחוק.
השופטת דחתה את טענת הנתבעת לפיה התובעת לא הודיעה לה על ההיריון השני כנדרש בחוק וציינה כי מדובר בטענה תמוהה לנוכח העובדה שברור כי המנהל ידע על ההיריון.
עם זאת קבעה השופטת כי נפל פגם בהתנהלות התובעת שהייתה צריכה לפנות לממונים במשרד החינוך או למחלקת כוח אדם כשראתה שפניותיה למנהל נדחות. בנוסף, קיבלה השופטת את טענת הנתבעת לפיה התובעת ביקשה לא לחנך כיתה וקבעה כי יש לייחס לכך מחצית מהיקף המשרה שצומצם. לפיכך העמידה השופטת את סכום הפיצוי על 15,000 שקל במקום 50,000 שקל הקבועים בחוק עבודת נשים.
השופטת קבעה עוד כי הפגיעה בהיקף המשרה מהווה הפליה אסורה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ופסקה לתובעת את הפיצוי הקבוע בחוק של 20,000 שקל.
כמו כן נקבע כי התובעת זכאית לתשלום שכרה והזכויות הנלוות לו בהתאם למשרתה קודם להפחתה. מכיוון שלא הוכח שהנתבעת פעלה בחוסר תום לב ומכיוון שהתובעת לא מיצתה את האפשרויות למנוע את הפגיעה במשרתה לא ראתה השופטת לנכון לפסוק פיצוי מוגדל כפי שמאפשר החוק אלא רק את ההפסדים בפועל.
בסיכומו של דבר התקבלה התביעה ברובה ונפסקו לתובעת פיצויים בסכום של כ-50,000 שקל. נפסקו בנוסף הוצאות בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד ד"ר דוד סער
- ב"כ הנתבעים: עו"ד נטע בראל
* עורך דין ד"ר לואי זרייק עוסק בדיני עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין