אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> תביעה נגד עזבון וסמכות בינלאומית

תביעה נגד עזבון וסמכות בינלאומית

תאריך פרסום : 28/07/2015 | גרסת הדפסה

תמ"ש
בית משפט לעניני משפחה תל אביב - יפו
42807-11-13
22/06/2015
בפני השופטת:
מירה דהן

- נגד -
התובע:
מ. מ
עו"ד עוה"ד ליאור לנדאו ו/או תומר לוי
הנתבע:
י.מ.
עו"ד ד"ר אריה סגל
עו"ד גיל בכר ואח'
פסק - דין

המנוחה, י.כ ז"ל, הלכה לעולמה ביום 28.2.2010 (להלן: "י. ז"ל" ו/או "המנוחה").

 

המנוחה הותירה אחריה צוואה בעדים מיום 26.2.2010 (להלן: "הצוואה"), דהיינו הצוואה נערכה כיומיים טרם פטירת המנוחה.

 

צוואה זו של המנוחה הוגשה לקיום על ידי מר א.כ (להלן: "הבן")  הוא בנה היחיד של המנוחה והזוכה עפ"י הצוואה.( ת"ע 40514-07-10).

 

הוגשה התנגדות לקיום הצוואה (ת"ע 40521-07-10). המתנגד לקיום הצוואה הוא  בעלה של המנוחה, מר מ.מ , הוא התובע דכאן. (להלן: " התובע" ו/או "מ." ו/או "המתנגד" ו/או "הבעל").

 

עוד ההליכים בעניין ההתנגדות לקיום הצוואה מתנהלים, הצדדים סיימו את שלב ההוכחות וניתן צו להגשת סיכומים, הגיש בעלה של המנוחה , אשר התנגד לקיום הצוואה, תובענה זו שבפנינו  ואשר בה עתר ליתן פסק דין הצהרתי ולפיו זכאי הוא לרשת שליש מעיזבון המנוחה וזאת בהתאם לדין החל במדינת ניו-יורק (להלן: "הדין הזר") שכן, המנוחה היתה תושבת ניו יורק במועד פטירתה.

התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת לדין הזר.

 

 

 

 

 

טענות התובע  בהליך זה

 

  1. לטענת התובע הוא והמנוחה הכירו כבר בשנת 1993, הם נישאו בשנת 2001 בארה"ב ועברו להתגורר ביוסטון טקסס. בשנת 2004 עברו השניים להתגורר בניו-יורק תוך ששם היה מרכז חייהם, והם חיו באושר תחת קורת גג אחת.
  2. לטענת התובע, המנוחה נפטרה אמנם בישראל ביום 28.2.2010, אולם מקום מושבה היה אותה עת בניו-יורק. לראיה בדבר אמיתות טענתו לעניין זה טוען התובע, כי:

 

א.         דוגמה מובהקת להיות אדם תושב מדינה זו או אחרת בארה"ב הוא המקום בו מוגשים דו"חות המס שלו. בהתאם לכך, מפנה התובע כי לאורך השנים הגישה המנוחה את דיווחיה לרשויות המיסים האמריקאיות בניו-יורק.

ב.         בחודש אוגוסט 2009 הגישה המנוחה תצהיר לבית המשפט בניו-יורק בו הצהירה כי היא מתגוררת במדינת ניו-יורק ושם מגוריה המשותפים עם התובע.

ג.          בתצהיר שהגיש התובע בת.א. 13546/08 עוד בימי חייה של המנוחה, הצהיר התובע כי הוא והמנוחה הם תושבי ניו-יורק.

ד.         בדיון שהתקיים ביום 25.6.2013 בענין ההתנגדות אשר הוגשה לקיום צוואת המנוחה ואשר בו נחקר בן המנוחה, אישר הבן כי המנוחה גרה בניו-יורק ומעולם לא "עזבה לגמרי" וגם "שלא עברה לגור בישראל" (עמ' 53 לפרוטוקול). בבעלות המנוחה היה הבית עסק לממכר בדים במנהטן (עמ' 59 לפרוטוקול) והמנוחה שילמה על ביטוח רפואי בארה"ב (עמ' 62 לפרוטוקול). בני הזוג אף החזיקו רכב, חשבונות בנק ושילמו משכנתא בארה"ב.

ה.         בנוסף להליכים שהתקיימו בישראל בעניין עזבון המנוחה, התנהלו הליכים גם בארה"ב וביום 8.7.2010 מונה התובע כמנהל עיזבון המנוחה.

 

  1. לטענתו של התובע, די בכל אלו כדי ללמד כי יש להחיל על עזבונה של המנוחה את הדין החל בניו-יורק ולפיו בני זוג נשואים, אשר אחד מהם הולך לעולמו ומקום מושבו בעת מותו היה במדינת ניו-יורק, אזי משוריין לבן הזוג הנותר 1/3 מעזבון הנפטר, משכך לטענתו יש לקבוע כי משוריין לטובתו שליש מעזבון המנוחה בלא כל קשר לתוצאות הליך ההתנגדות. לטעמו של התובע, כל התנאים להחלת הדין הזר מתקיימים -

א.         בעת פטירת המנוחה היו בני הזוג נשואים;

ב.         המנוחה בעת פטירתה הייתה תושבת ניו-יורק.

  1. טוען התובע, כי תביעה זו מוגשת על מנת למנוע מצב שבו תיווצר סתירה בין קביעות בתי המשפט השונים במדינות השונות ישראל וארה"ב (ניו יורק) , ועל כן עותר התובע, בין אם תתקבל ההתנגדות שהגיש לקיום הצוואה ובין אם לאו – ליתן פסק דין הצהרתי המאשר "השריון" לו זכאי התובע בעזבון המנוחה ונוכח הוראות הדין הזר.

 

טענות הבן

 

  1. בכתב ההגנה טען הנתבע, כי "מדובר בתביעה שערורייתית לא פחות, אשר אינה אלא עשיית שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות שיפוטיות על ידי התובע וכל מטרתה היא לנסות בפעם השלישית לשנות חזית באופן מהותי מתיק עזבונות 40521-07-10 (להלן: תיק העזבון) תיק שנפתח לאחר שהתובע הגיש ביום 17.6.2010 התנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואה שהגיש בנה היחיד של המנוחה" (סע' 3 לכתב ההגנה).

 

  1. א. הנתבע מפנה ומציין כי בבקשה לצו קיום הצוואה שהגיש הבן ציין הוא כי מקום

                        מושבה של המנוחה היה בישראל.

ב.         הבעל הגיש התנגדות לקיום הצוואה וכמפורט לעיל ובמסגרתה העלה שלוש טענות התנגדות בלבד, ואלו הן:

  • כשירות המנוחה לעשות הצוואה;
  • השפעה בלתי הוגנת על המנוחה;
  • היות הצוואה לטובת עדה.

 

ג.          התובע לא כפר בכתב ההתנגדות בטענות הבן, כי מקום המושב של המנוחה היה בישראל, לא העלה טענה שמקום המושב של המנוחה היה בניו-יורק ויתר על כן, הוא עצמו הצהיר  בתצהיר התמיכה בהתנגדות כי מרכז חייה של המנוחה היה בישראל.

 

ראה  סע' 18 לתצהיר התומך בהתנגדות:

"לאחר קבלת חוות דעת זו ביוסטון הפצרתי וביקשתי מאשתי המנוחה כי תשוב לבית בישראל מאחר ובישראל מצויים כל בני משפחתה, מכריה וידידיה .." 

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      בסעיף 22 לתצהיר העדות הראשית של התובע- הבעל, ציין זה שנית:

            "לאחר קבלת חוות דעת שנייה זו ביוסטון, הפצרתי וביקשתי מאשתי המנוחה כי תשוב לבית בישראל, ואף ביקשתי להגיע אליה על מנת לסייע לה לחזור יחד איתה לישראל. בשיחות אלו אמרתי לי. ז"ל כי בישראל מצויים כל בני משפחתה, מכריה וידידיה וכי בישראל חיינו עד גילוי המחלה אולם אשתי המנוחה הודיעה לי טלפונית כי החליטה להישאר ביוסטון, אצל המשיב, ואף המשיכה לסרב לבקשתי להצטרף אליה ביוסטון ודרשה ממנה להישאר בישראל".

 

  1. הנתבע מפנה גם לתביעה שהגיש התובע, מ., בתמ"ש 53256-01-12 ואשר במסגרתה האשים התובע את בן המנוחה ובני משפחה נוספים כי לאחר שהמנוחה נפטרה גנבו המיטלטלין שלו מבית המנוחה. בסעיף 23 לתצהיר העדות הראשית בתיק זה ציין התובע כך:

            "...כאמור לעיל, י. ואני חיינו לסירוגין בבית ובניו-יורק ועל כן בתקופות שהייתי בארה"ב, מטבע הדברים הותרתי את כל מטלטליי וחפציי בבית בו התגוררתי ובו היה מרכז חיי מאז שנת 2005".

 

            נוכח זאת ועוד, עתר הנתבע לדחות טענות התובע ולדחות את תביעתו על הסף.

 

            בהמשך להסכמות דיוניות הגיש הצדדים סכומיהם בטענות הסף ומשכך באה הכרעתי זו.

 

תביעה נגד עזבון

 

  1. כתב התביעה הוגש כנגד "עזבון המנוחה י. כ ז"ל". דומה וניתן לומר כי העובדה שהתובע "נאלץ" להגיש את התביעה כנגד עזבון המנוחה מלמדת, היא לבדה, על הכשל בהליך זה.

 

  1. הלכה היא, כי עזבון אינו אישיות משפטית אלא הוא מסת הנכסים שהותיר אחריו נפטר.

ברע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתיה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל משרד הביטחון [פורסם בנבו] (פסק-דין מיום 28.5.2012) קבע בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא גרוניס (כתוארו אז) בהתייחס לתביעה שהוגשה כנגד עזבון , כי:

"פעמים רבות, וכך אף אירע בענייננו, מוגשות לבתי המשפט תביעות בהן מצוין כי התובע הוא עיזבונו של אדם שהלך לעולמו. במקרים אחרים מוגשת תביעה נגד עיזבון. תביעות כאלה הינן פגומות. זאת, משום שעיזבון אינו אישיות משפטית, ומשכך אינו יכול להיות בעל דין בהליך משפטי כלשהו. יצוין, כי ההתייחסות אל עיזבון כאל בעל דין היא טעות שכיחה, החוזרת על עצמה. בתי המשפט משלימים במקרים רבים עם טעות זו, בלא להעלותה מיוזמתם. מן הראוי, איפוא, לעמוד על מספר מושכלות יסוד הנוגעות למהותו של העיזבון. המשמעות המילונית של המילה עיזבון הינה "ירושה, רכוש שנשאר אחרי מות אדם" (מילון אבן שושן המרוכז 713 (מהדורת 2006)). כלומר, העיזבון הינו כינוי למסת הנכסים שהותיר אחריו המנוח. אין לעיזבון אישיות משפטית משל עצמו, . המסקנה כי עיזבון אינו יכול להיות בעל דין נלמדת, בנוסף, דרך בחינת הוראות הדין הכלליות המקנות כשרות לבצע פעולות משפטית. כפי שיובהר, עיזבון אינו נמנה עם ישויות משפטיות שונות להן היקנה הדין כשרות משפטית כאמור. כך, קובע סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן – חוק הכשרות המשפטית), כי "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". הכוונה בסעיף זה לפעולות משפטיות הינה לפעולות בעלות נפקות משפטית הדורשות הבעת רצון (ראו יצחק אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ס' 13-1, עמ' 46-45 (מהדורה שנייה, 1995) (להלן – אנגלרד)). הגשת תביעה היא פעולה משפטית במשמעות סעיף זה. מכל מקום, סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית מקנה את הכשרות לפעולות משפטיות לבני אדם בלבד ולא למשל לתאגיד (אנגלרד, עמ' 48-47). חובה לציין, כי ההסדר בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית אינו ממצה. כלומר, אין בו כדי למנוע את האפשרות להקנות כשרות משפטית לישויות שאינן בני אדם. אך הכלל הוא, שלצורך מתן כשרות משפטית לישויות כאלה נדרשת הוראה מפורשת בדין (ראו אנגלרד, שם; כמו כן ראו גואלטירו פרוקצ'יה התאגיד מהותו ויצירתו, 5 (1965), שם נאמר כי "...הפתרון לבעיית האישיות המשפטית יימצא בנורמות של הדין החיובי" [ההדגשה הוספה – א' ג']). ואכן, בהוראות דין שונות קבועות הוראות המקנות לישויות משפטיות, שאינן בני אדם, את הכוח לבצע פעולות משפטיות, ובין היתר את האפשרות לתבוע ולהיתבע (ראו למשל, סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; סעיף 21 לפקודת האגודות השיתופיות; סעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם-1980; סעיף 7 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; סעיף 5 לחוק רשות השידור, התשכ"ה-1965; סעיף 5 לחוק רשות נאות מרפא, התשל"ג-1973; סעיף 3 לחוק רשות שדות התעופה, התשל"ז-1977; סעיף 3 לחוק הרשות לפיתוח ירושלים, התשמ"ח-1988). הנתון החשוב לענייננו הינו, כי לגבי עיזבון לא קבועה בדין כל הוראה המעניקה לו כשרות משפטית. אף מכך ניתן ללמוד כי עיזבון אינו אישיות משפטית, כלומר כי לא ניתן להגיש בשמו או נגדו תביעה לבית משפט.

 

7.הנה כי כן, עיזבון אינו אישיות משפטית. משכך, תביעה המוגשת בשם עיזבון או נגד עיזבון הינה פגומה מיסודה, שהרי היא מוגשת בשם או כנגד מי שאינו יכול, מבחינה עקרונית, להיות תובע או נתבע. בהינתן נקודת מוצא זו, נשאלת השאלה מי רשאי להגיש תביעה נזיקית שעילתה מותו של אדם, כתוצאה מעוולה נטענת שבוצעה כלפיו במעשה או במחדל. על-מנת להשיב על שאלה זו חובה לציין, תחילה, כי בדין מוכרים שני סוגים עיקריים של תביעות נזיקיות המוגשות בעקבות עוולה נטענת שגרמה למותו של אדם. סוג אחד של תביעות מכונה "תביעת תלויים". תביעת תלויים הינה תביעה המוגשת בגין נזקי ממון של בן זוגו, הורו או ילדו של המנוח הניזוק (ראו סעיפים 81-78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין)). זאת, בגין הפסד התמיכה הכלכלית לה היוע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 526-524 (2004) (השופט א' ריבלין) (להלן – עניין אטינגר)). סוג נוסף של תביעות נזיקיות שניתן להגיש עקב מותו של אדם, הוא מה שמכונה, למען הקיצור, "תביעת העיזבון" (ראו, סעיף 19 לפקודת הנזיקין וסעיף 78 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). תביעה כזו עניינה בזכויות התביעה האישיות של המנוח. זכויות אישיות אלה "'שורדות', אם לא מוצו, ועוברות ליורשיו" (עניין אטינגר, עמ' 524; ראו עוד, ע"א 1945/09 עזבון המנוח סמניה מרווה ז"ל נ' המועצה האזורית מטה אשר, פיסקה 6 (המשנה לנשיאה א' ריבלין) ([פורסם בנבו], 19.1.2012))...." – הדגשה בקו תחתון לא במקור. יובהר גם להלן כי בכל מקום בו לא נכתב אחרת ההדגשה בקו תחתון , אינה במקור-מ.ד.

 

  1. נראה כי נוכח העובדה שהתובע לא העלה טענותיו באשר למקום מושבה של המנוחה בהליך הנכון, הוא כתב ההתנגדות לקיום הצוואה, ולמרות זאת ביקש הוא להביאן בפני בית המשפט, נאלץ הוא לנקוט בהליך זה אשר אינו מוכר בדין- תביעה כנגד עזבון המנוחה.

 

  1. רק מטעם זה ניתן היה לדחות תובענה זו על הסף.

 

מקום מושבה של המנוחה  

 

  1. טענות התובע בהליך זה העותרות למתן פסק דין הצהרתי ולפיו זכאי הבעל-התובע לרשת שליש מעזבון המנוחה בהתאם לדין בני יורק , יוצרות למעשה פלוגתא בעניין מקום מושבה של המנוחה, פלוגתא אשר לא הועלתה בהליך קודם בו התבררה ההתנגדות אשר הוגשה לקיום צוואת המנוחה.

 

  1. א. תקנה 13(א) לתקנות הירושה תשנ"ח -1998 ( להלן: "תקנות הירושה") קובעת:

"בקשה לצו ירושה או לצו קיום תוגש לרשם לעניני ירושה

שבאזור פעולתו היה מושבו של המוריש במותו; לא היה מושבו

של המוריש בארץ, תוגש הבקשה לרשם לעניני ירושה שבאזור

 פעולתו נמצאים נכסים מנכסי העזבון"

 

                        תקנה 14(א) לתקנות הירושה קובעת גם :

 "...העובדות הכלולות בבקשה יאומתו בתצהיר של המבקש

ושל אדם אחר, אם קיימות עובדות הכלולות בבקשה שאינן

בידיעתו האישית של המבקש..."

           

ב.         הבן , אשר הגיש צוואת אימו המנוחה  מיום 26.2.2010 לקיום, ציין גם כי מקור

            הסמכות לבית משפט זה להידרש ולדון בעיזבון אמו המנוחה הינו נוכח היותה

            תושבת ישראל במועד פטירתה .

 

ג.          עפ"י תקנה 19 לתקנות הירושה על המתנגד לפרט נושא התנגדותו ונימוקיה , לצרף

            כל המסמכים התומכים בהתנגדות ולאמת טענותיו בתצהיר.

           

ד.         בעלה של המנוחה הגיש התנגדות מפורטת  לקיום הצוואה הנתמכת בתצהיר וסיכם

             טעמי  ההתנגדות באלו:

  • אי כשרות המנוחה לערוך צוואה במועד בו ערכה אותה;
  • השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד הבן;
  • היות הצוואה לטובת עדים.

 

ה.         הבעל התובע בהליך זה, לא עורר בזמן אמת  כל פלוגתא לעניין מקום מושבה של

המנוחה ,לא כפר ולא חלק על טענות הבן  כי מקום מושבה של המנוחה היה בישראל, הגם שהותירה נכסים גם בחו"ל.

 

ו.          עפ"י תקנה 21 לתקנות הירושה, הבן  אשר הגיש צוואת אימו המנוחה לקיום

            ייקרא "תובע" בהליך ואילו מגיש ההתנגדות, הבעל – ייקרא "נתבע" .

באופן רגיל רואים אנו ב"תובע" כ"מוציא מחבירו" שעליו הראיה;

הלכה פסוקה וקבועה היא כשלפנינו צוואה שעל פניה נתמלאו בה כל הדרישות הצורניות, חזקה שהיא תקפה, ועל הטוען לפסלותה -הראייה.

ראה לעניין זה בספרו של פרופ' ש. שילה " פירוש לחוק הירושה" בעמ' 232.

                         ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום, פ"ד מט (1) עמ' 327.

            עמ"ש (ת"א) 35907-02-12 מ.נ נ' מ.ג [פורסם בנבו]( פס"ד מיום 17.11.2013) .

                        שוחט; גולדברג; פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שביעית התשע"ד-2014), בעמ'

                        121-122.

 

ז.          תקנה 2(א) לתקנות הירושה קובעת כי "בקשות ותובענות לפי החוק, יוגשו והדיון בהן יתנהל לפי תקנות אלו"

תקנה 2(ב) לתקנות הירושה קובעת כי בקשות ותובענות לפי חוק הירושה שעברו מרשם הירושות לבית המשפט למשפחה יידונו גם בהתאם לחלק ג1 לתקנות סדר הדין האזרחי שכותרתו 'תובענות בענייני משפחה'.

תקנה 258 ב (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סדר

הדין האזרחי")  קובעת כי הגדרות והוראות שבתקנות סדר הדין האזרחי יחולו

בענייני משפחה ככל שאינן סותרות חלק ג1 בתקנות (למעט פרק כב').

 

ח.         תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי  קובעת :

"סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט ...יהיה לפי תקנות אלה; אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחרלא ינהגו לפי תקנות אלה."

 

ט.         אם רואים אנו את מגיש הצוואה לקיום כתובע – אזי הבקשה לקיום הצוואה

            תשמש בענייננו "כתב תביעה" והמתנגד יהיה בענייננו ה"נתבע" וכתב ההתנגדות

            ייראה כ"כתב הגנה".

 

י.          קובעת תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי כי :

"כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב הגנה או בכתב תשובה שכנגד במפורש או

מכללא, או שלא נאמר עליה כי אין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה,

זולת אם היא נטענת נגד פסול-דין....."

 

            משכך , ניתן לטעמי לומר , כי העובדה שהבעל לא הכחיש ו/או טען בכתב התנגדותו

            כי מקום מושבה של המנוחה היה בישראל וההליך כולו התנהל תחת מוסכמה

            לכאורה בענין זה, מהווה הודאה מטעם הבעל בטענה זו ומניעות לטעון אחרת בהליך

            נפרד. 

 

סמכות לדון בעזבון המנוחה

 

  1. א. המנוחה הותירה אחריה נכסים הן בארץ והן בחו"ל.  

סוגיית הסמכות הבינלאומית הוסדרה בסעיף 136 לחוק הירושה. תחת הכותרת "סמכות בתי-המשפט הישראליים", אשר בו נקבע לאמור;

"בית המשפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל .

 

כנלמד, סמכותו הבינלאומית של בתי-המשפט בישראל לדון בירושתו של כל אדם, נקבעת על פי אחת משתי החלופות הבאות:

 

            (א) היות המוריש, בשעת מותו, תושב ישראל  (להלן: "החלופה הראשונה");

או

            (ב) הנחת נכסים בישראל, ע"י המוריש, בשעת מותו (להלן: "החלופה השנייה").

 

עפ"י הוראת החוק  שתי הזיקות המופיעות בהוראת החוק - שוות ומקבילות מבחינה תחבירית, ללא הבדלי ניסוח בין השתיים. יוצא, איפוא, כי על פי לשונו הפשוטה של החוק, כשם שיש לבית-המשפט סמכות לדון בירושת כל נכסי המוריש כשסמכותו מבוססת על מושבו של המוריש בישראל (החלופה הראשונה) כן משתרעת סמכותו לדון בירושת כל נכסי המוריש כשסמכותו מתבססת על העובדה שחלק מנכסיו היו בישראל במותו (החלופה השנייה).

 

ב.         מהאמור לעיל עולה כי גם לו היינו נדרשים לעובדה כי המנוחה הותירה נכסים

            בישראל די היה בכך להקנות סמכות לבית משפט בישראל לדון בכלל עזבונה של

            המנוחה.

 

ג.          ודוק, ההלכה הפסוקה וספרות המלומדים עשו הבחנה בין מקור סמכות שעניינו העובדה כי מקום מושבה של המנוחה היה בישראל לעומת מקור סמכות הבא מכח העובדה שהמנוחה הותירה נכסים בישראל.

 

  1. א. מקריאת פסקי-הדין אשר דנו בסוגיה זו של הסמכות הבינלאומית, נלמדת קביעה

                        אחידה בכל הנוגע להיקף סמכותו הבינלאומית של בית-המשפט בהתקיים החלופה

                        הראשונה. הווה אומר- באותם מקרים בהם המוריש היה תושב ישראל.

 

ב.         עת עסקינן במוריש אשר מקום מושבו היה בישראל , אין מחלוקת בנוגע לסמכותו

            הרחבה והכללית של בית-המשפט בישראל לדון בכלל נכסי העזבון, לרבות הנכסים

            המצויים בחו"ל.

ראה לענין זה: בג"ץ 171/68 חאנזאליס נ' ביה"ד  של הכנסיה הפטריאכלית , פד"י

כג(1) 260;

ע"א 598/85 מ. כהנא נ' מ. כהנא [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 14.8.90);

ע"מ 1069/08 ר.צ. נ' י.צ. [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 4.11.09);

החלטה בעליון בענין זה בע"מ 9914/09 פלונית נ' פלונית(פורסם בנבו),פס"ד מיום

19.1.2010;

 

ג.          לעומת זאת, בכל הנוגע להיקף סמכותו הבינלאומית של בית-המשפט בהתקיים

            החלופה השנייה, דהיינו באותם מקרים, בהם המוריש היה תושב חוץ והניח נכסים

            בישראל – היתה קיימת אי בהירות אשר נבעה בראש ובראשונה, ממיעוט פסקי-דין

            מאוחרים שהתייחסו ישירות לסוגית הסמכות הבינלאומית בהתקיים החלופה

            השנייה לעומת פסקי-דין רבים יחסית שדנו בהיקף סמכותו הבינלאומית של בית-

            המשפט עת מקום מושבו של המוריש בארץ (יצוין, גם פסקי-הדין המנחים בעניין

חאנזאליס וכהנא הנ"ל, ניתנו על רקע הקביעה העובדתית כי מקום מושב

 המוריש/ה היה בישראל. )

 

לראשונה התמודד בית המשפט בסוגיה זו בת"ע (ת"א) 109310/06 עז' המנוח א.ז.צ. נ' ר.צ. [פורסם בנבו]( פס"ד מיום 29.1.08) במסגרתו המנוח , המוריש תושב ואזרח אקוודור הותיר נכסים בישראל ובית המשפט נדרש לשאלה האם סמכות השפוט הבינלאומית של מדינת ישראל משתרעת אף על הנכסים אשר מחוץ למ"י.

בית המשפט בהחלטה מפורטת מפנה ומציין כי :

 

"  המציאות המשפטית בשאלת הסמכות הבינלאומית בהתקיים החלופה השנייה,

לוקה בחוסר בהירות. לצד הפסיקה המנחה של בית-המשפט העליון התפתחה

פרקטיקה נוהגת בבתי-המשפט לענייני משפחה להגבלת צווי ירושה/קיום צוואה

של תושבי חוץ לנכסים הנמצאים בישראל בלבד וכן נשמעו יותר ויותר קריאות של

מלומדים להפעלת שיקול דעת  ראוי/פרשנות סבירה של הוראת החוק, בדרך של

צמצום הסמכות הבינלאומית, בהתקיים חלופה זו. מיעוט פסקי-הדין המאוחרים

אשר דנו בנושא והעדרו של פסק-דין אשר התמודד ישירות עם האבחנה הנוהגת

כביכול, לא תרמו להבהרת המטרייה. בנסיבות אלה, דומה, כי מציאת מענה לאי

בהירות זו הינה מתחייבת בנסיבות העניין.... אני סבור כי בסוגיית היקף הסמכות

הבינלאומית בהתקיים החלופה השנייה, נעשה כאן ערבוב בין מין שאינו במינו –

בין הוראת הדין המהותי (המצוי) לבין שאלת הפעלת הסמכות. מדובר, למעשה,

בשני שלבים שונים ונפרדים הקשורים לסמכות: שלב הקניית הסמכות ושלב

הפעלתה. בשלב הקניית הסמכות, בית-המשפט מתעניין בתנאים הקבועים בדין

לשם רכישת הסמכות עצמה, ואילו בשלב הפעלתה בית-המשפט מתעניין בתנאים

ובאמות מידה רלוונטיים כדי להחליט האם להפעיל את הסמכות שרכש, אם לאו.

על כן, על מנת להגיע לדיון לגופו של עניין, יש צורך לעבור לא רק את משוכת

הסמכות אלא גם את משוכת שיקול הדעת להפעלת הסמכות.  "  - מעמ' 18 לפסק

הדין.

 

דהיינו ,  בית המשפט  קבע כי עת עסקינן בסמכות בינלאומית אשר "נרכשה" נוכח העובדה שהמנוח הותיר נכסים בארץ, הרי הקניית סמכות זו אינה סוף פסוק , ולבית המשפט שיקול דעת להחליט האם ובאיזה היקף להפעיל את סמכותו. בין השיקולים השונים אשר יבחן בית המשפט בבואו לקבוע את היקף סמכותו נכללים גם דוקטרינת ה'פורום הבלתי נאות' (שקולים פרטיים ושקולים ציבוריים)  ועקרון ה'כבוד ההדדי של הריבונות הזרה' המהווה נדבך לדוקטרינה זו.

 

ד.         ערעור אשר הוגש על פסק הדין של בית המשפט המחוזי נדחה ברוב דעות (ע"מ

            1069/08 הנ"ל) ובית המשפט חזר וקבע כי :

"אני סבור כי מסקנתו המשפטית של בית המשפט קמא שסעיף 136 לחוק הירושה יוצר שתי זיקות שונות בשתי חלופות נפרדות לסמכות הבינ"ל של בית המשפט בישראל הן בחלופה של אדם שמקום מושבו בעת מותו היה בישראל והן במקרה של אדם שמקום מושבו בעת מותו היה בחו"ל שהניח נכסים בישראל, כך שבשתי החלופות יש סמכות בינ"ל לבית המשפט בישראל לדון בנכסים שנמצאים בחו"ל ולא רק לגבי נכסים שנמצאים בישראל, היא מסקנה נכונה, ראויה והגיונית.

מסקנה זו עולה הן מלשונו הברורה והחד משמעית של החוק, הן מההלכה הפסוקה, והן מתכלית החוק... דהיינו, הגם שיש דעות מלומדים לכאן ולכאן, גם המלומדים התומכים בפרשנות המערערים מציינים כי מלשון החוק ומהפסיקה ישנה סמכות גם בהתקיים החלופה השניה והם רק מפנים לפרקטיקה המעשית, שייתכן ואף רצויה, שהצו במקרה כזה יחול רק על הנכסים בישראל, אך זוהי פרקטיקה בלבד הנובעת מהסכמת הצדדים ומהפעלת שקול דעת בית המשפט בנסיבות ספציפיות בהתחשב בפורום הנאות בנסיבות הענין, שאינה מצביעה על ההלכה המשפטית, שלטעמי ברורה ואינה גורעת מסמכותו הבינלאומית של בית המשפט ליתן צווי ירושה בהתקיים כל אחת משתי החלופות.

 

לאחר שקבעתי שישנה סמכות בינ"ל לבית המשפט ליתן צו ירושה למנוח שהניח נכסים בישראל גם במקרה שמקום מושבו של המנוח בעת פטירתו היה בחו"ל, וגם לגבי נכסים בחו"ל, אעבור לבחינת הטענה לגבי היות בית המשפט הישראלי פורום לא נאות."

 

אף בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה ( בע"מ 9914/09 פלונית נ' פלונית [פורסם בנבו]( פס"ד מיום 19.1.10) . בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה אף היא בע"מ 9914/09 [פורסם בנבו] (החלטה מיום 2.2.10);

 

  1. א. דהיינו לבית משפט בישראל סמכות לדון בעזבון המנוחה שכן זו הותירה נכסים בארץ

עובדה זו כשלעצמה מקנה לבית משפט בישראל סמכות לדון בעזבונה. אולם, אם זה היה מקור הסמכות, לא היה בהכרעתו של בית המשפט  להוות סוף פסוק ובית המשפט יכול היה להידרש לשאלה אם תחולת קביעת בית המשפט הינה גם לנכסים שבחו"ל ועפ"י מבחני הזיקה וכאמור לעיל, וכל שהיתה עתירה לעניין זה.

 

ב.         אולם , אם מקור הסמכות הינו נוכח היות מקום מושבה של המנוחה בישראל – תחול קביעת בית המשפט בישראל אף על נכסיה שבחו"ל ללא צורך בהליך נוסף.

           

  1. בענייננו, בתצהיר אשר ניתן בתמיכה להתנגדות לקיום הצוואה, הצהיר התובע, מ., כדלקמן:

 

            סע' 18:

            "לאחר קבלת חוות דעת זו ביוסטון הפצרתי וביקשתי מאשתי המנוחה כי תשוב לבית בישראל, מאחר ובישראל מצויים כל בני משפחתה, מכריה וידידיה, אולם אשתי המנוחה אמרה כי החליטה להישאר ביוסטון אצל המשיב".

 

            סע' 36:

            "על בית המשפט הנכבד להבין את המצב הנוראי אליו נקלעתי- לאחר חודשים רבים בהם הייתי מנוע מלחזור אל ביתי בו התגוררתי מזה חמש שנים ובו נמצא כל רכושי ועולמי, בשל החשש כי אואשם בהפרת צו ההגנה אשר הוצא בארה"ב, הרי אני סוף סוף חוזר אליו ומוצא כי הכול נעלם ונגנב והוצא על ידי המשיב ו/או מי מטעמו, כך אני חושד...".

 

            עוד להפנות לסע' 22 לתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע ובו הוא מציין:

            "לאחר קבלת חוות דעת שניה זו ביוסטון, הפצרתי וביקשתי מאשתי המנוחה כי תשוב לבית בישראל, ואף ביקשתי להגיע אליה על מנת לסייע לה ולחזור יחד איתה לישראל. בשיחות אלו אמרתי לי. ז"ל כי בישראל מצויים כל בני משפחתה, מכריה וידידיה, וכי בישראל חיינו עד גילוי המחלה, אולם אשתי המנוחה הודיעה לי טלפונית כי החליטה להישאר ביוסטון...".

 

קרי, הבעל לא כפר בטענות הבן כי מקום מושבה של אימו המנוחה היה ישראל, ויתר על כן – טען זאת במפורש בעצמו בתצהיר שהגיש.

 

  1. נוכח משמעות הקביעה, מכוח מה קונה בית המשפט סמכות לדון בעזבון המנוחה, אם מכוח הנחת נכסים בארץ ו/או מכוח מקום מושבה, היה על המתנגד ולו ביקש לכפור בעובדת מקום מושבה של המנוחה בארץ, לטעון זאת כבר בכתב ההתנגדות ו/או להעלות הטענה בשלבים הראשונים של ההליך.

העובדה שטענה זו לא הועלתה כפלוגתא הביאה את הצדדים לנהל הליך בלא טיעונים וראיות באשר למקום מושב המנוחה, כמו גם ניהול ההליך עצמו התנהל כולו על פי הדין הישראלי על משמעויותיו  שבדין.

 

  1. א. ביום 2.5.2013 וכ-4 חודשים לאחר שהתקיימה ישיבת הראיות הראשונה בתיק הגיש

התובע בקשתו הראשונה לעיכוב הליכים, תוך טענה שבית המשפט בניו-יורק קבע כי

המנוחה נפטרה ללא צוואה משכך יש חשש שהכרעת בית המשפט בישראל תביא

להכרעות סותרות.

 

ב.         לאחר קבלת תגובת הצד שכנגד, קבע בית המשפט ביום 11.6.2013:

"בשלב זה והואיל ועל פי הנתונים שבפני הותירה המנוחה נכסים

בישראל, אזי יש סמכות לבית משפט זה להידרש לעזבונה של

המנוחה. לא ראיתי בשלב זה כל הכרעה לעניין קיומה ו/או אי קיומה של צוואה בבתי המשפט בניו-יורק וטענותיו של ב"כ המבקש לעניין זה נטענות בלא הצגת בסיס משפטי ו/או חוות דעת לדין הזר ולצורך הסקת המסקנות שבכתב תשובה זה.

באשר לשאלת מקום מושבה של המנוחה – לא ראיתי כי המתנגד העלה טענה לעניין זה בכתבי טענותיו ונוכח הצהרת התובע כי מקום מושבה של המנוחה היה בישראל ולא הוגש חוות דעת לדין הזר. נוכח זאת יבהיר המתנגד עתירתו בשלב זה של ההליך".

 

ג.          ביום 26.12.2013, כחצי שנה לאחר ההחלטה האמורה ולאחר שכבר הסתיימה שמיעת הראיות בתיק העיזבון , הגיש הבעל בקשה נוספת לעיכוב הליכים לתיק העיזבון וטען כי מצא בהחלטת בית המשפט מיום 11.6.2013 המצוטטת לעיל האפשרות לנקוט הליך חדש זה.

 

לא ברור מנין שאב התובע מסקנתו זו בדבר האפשרות לנקוט הליך זה. דווקא ההחלטה מלמדת על המחדלים בהתנהלות התובע עד כה.

 

ד.         בין כך ובין כך, התובע צירף להליך שפתח חוות דעת לדין הזר שנערכה ע"י הגב' עוה"ד טלי רוזן.

חוות דעת לדין הזר צורפה גם מטעם בן המנוחה (של הגב' פרופ' טליה איינהורן).

 

  1. א. שתי המומחיות לעניין הדין  הזר הסכימו כי:

"זכות הבחירה היא זכות הנתונה לבן הזוג השורד, לבחור בין קבלת הנכסים שניתנו לו על פי הצוואה לבין בחירתו לקבל את החלק שנקבע בחוק, ומכאן שמה "זכות בחירה"... הבחירה היא עניינו של בן הזוג ונתונה לשיקול דעתו....".

 

ב.         דהיינו, אם עמדה לתובע אפשרות למצות זכויותיו בירושה עפ"י הדין בניו-יורק, היה עליו לבחור בין למצות זכויותיו עפ"י דיני הירושה בניו-יורק או לתבוע מכוח חוק הירושה או הצוואה.

 

ג.          התובע בענייננו בחר בפועל להתנגד לקיום הצוואה מיום 26.2.2010 ולמעשה עתירתו היא לקבל זכויות שהוקנו לו בצוואה קודמת שערכה המנוחה , דהיינו הוא  בחר לפעול למצוי זכויות הירושה עפ"י הדין בישראל.

 

ד.         אפנה ואציין כי בהחלטת בית המשפט מיום 12.2.2014 ונוכח עתירתו בכתב תביעה זה, האם לאחר הגשת התביעה עומד הוא על הכרעה בהתנגדות שהגיש לקיום הצוואה  – השיב התובע כי הוא עומד על הליך זה.

 

  1. מעבר לאמור לעיל לעניין זכות הבחירה לציין גם, כי עפ"י חוות דעתה של פרופ' איינהורן, קובע הדין במדינת ניו-יורק כי בחירתו של בעל דין באיזה הליך מבקש הוא לנקוט האם לעתור לזכויותיו המשוריינות שבדין או לעתור עפ"י צוואה צריכה להיעשות תוך שנתיים ימים .

 

ראה לעניין זה עמ' 8, פסקה 3 לחוות הדעת.

 

 ".... זכות זו חייבת להעשות בתוך שישה חודשים מיום שמונה מנהל עזבון... אבל בשום אופן לא מאוחר יותר משנתיים לאחר מועד הפטירה של המנוח"

 

בהשלמה לחוות הדעת לדין הזר שהוגשה מטעם התובע צוין כי ישנם חריגים שבהם יוארך מועד זה – אך לא על בית המשפט דכאן לדון בעניין זה.

 

הבעל לא פנה בעתירה לזכויותיו עפ"י הדין בניו יורק בפרק הזמן האמור ולא ראיתי כי ניתנה לו הארכת מועד להגשת בקשות לעניין זה.

 

 

סיכום

 

  1. נוכח כל האמור לעיל – אני דוחה תובענה זו.

 

מחייבת התובע בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ ובנוסף לכך מחייבת בהוצאות ההליך.

 

 

 

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אשור מסירה.

 

מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה.

 

 

 

ניתן היום,  ה' תמוז תשע"ה, 22 יוני 2015, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ