הבעל, שכעס על כך שבצוואה האחרונה של אשתו המנוחה היא הורישה את כל רכושה לבנה, טען שמרכז חייה היה בניו יורק ולכן החוק האמריקאי הוא הקובע, ולפיו הוא זכאי לשליש מהעיזבון. בית המשפט הסביר לו מדוע שגה.
האישה, שהלכה לעולמה בשנת 2010, ערכה צוואה יומיים לפני פטירתה ובה הורישה את כל הונה לבנה היחיד.
לאחר שהבן הגיש בקשה לקיום צוואה, קם בעלה וטען לקיומה של צוואה אחרת. בהתנגדות שהגיש לצוואה הנוכחית הוא העלה טענות שונות, ובהן שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה ושהבן השפיע עליה השפעה בלתי הוגנת.
לייעוץ בענייני צוואות:
עו"ד ירושות וצוואות
עוד בטרם הסתיים הליך ההתנגדות, הגיש הבעל גם תביעה בבימ"ש לענייני משפחה בתל אביב, בה ביקש שביהמ"ש יצהיר שהוא זכאי לרשת שליש מעיזבון המנוחה בהתאם לחוק בניו יורק, ובלי קשר לתוצאות הליך ההתנגדות.
הוא טען שהוא ואשתו המנוחה הכירו כבר בשנת 1993, נישאו בשנת 2001 בארה"ב והתגוררו משנת 2004 בניו-יורק, שם היה מרכז חייהם.
לשיטתו, המנוחה אמנם נפטרה בישראל, אך מרכז חייה באותה עת היה בניו יורק, ולכן יש להחיל על העיזבון שלה את החוק של מדינת ניו יורק שלפיו כשאדם נשוי מת, שליש מעיזבונו משוריין לבן זוגו.
בנוסף להליכים שהתקיימו בישראל, התנהלו הליכים גם בארה"ב וכבר בשנת 2010 מונה הבעל כמנהל עיזבון המנוחה. לטענתו, תביעה זו הוגשה על מנת למנוע מצב סתירה בין קביעות בתי המשפט בישראל וניו יורק.
בנה של המנוחה טען שמדובר בתביעה שערורייתית, והפנה לכך שבהליך ההתנגדות התובע לא כפר בעובדה שמקום מושבה של המנוחה היה בישראל, ואפילו הוא עצמו הצהיר שמרכז חייה היה בישראל.
מנוע
השופטת מירה דהן דחתה את התביעה. השופטת הבהירה שלבית המשפט בישראל יש סמכות לדון בירושתה של המנוחה, מכח שתי החלופות שבחוק: אדם שמקום מושבו ביום מותו היה בישראל או שהוא השאיר נכסים בישראל.
לעצם העניין, השופטת הסבירה שעיזבון הוא מסת הנכסים שהותיר אחריו נפטר, אך הוא לא נחשב "אישיות משפטית", כלומר לא ניתן להגיש תביעה בשמו או נגדו. "נכסים" אינם יכולים להיות "תובע" או "נתבע" (להבדיל מתביעות נזיקין על זכויות של מנוח שעוברות ליורשיו).
התובע לא העלה את טענותיו בדבר מקום מושבה של המנוחה בהליך הנכון – ההתנגדות לקיום הצוואה – אלא נקט בתביעה שאינה אפשרית, כאמור. "רק מטעם זה ניתן היה לדחות תובענה זו על הסף", קבעה השופטת.
השופטת הוסיפה כי טענות התובע יוצרות מחלוקת שלא הועלתה בהליך הקודם בו התבררה התנגדותו לקיום צוואת המנוחה.
לטעמה, כשהתובע לא הכחיש או טען בהתנגדותו שמקום מושבה של המנוחה היה בישראל, הוא בעצם הודה בכך, וכל ההליך התנהל תחת הסכמה לכאורה בעניין זה. לפיכך, קבעה השופטת, הוא מנוע מלטעון אחרת בהליך נפרד.
השופטת הסבירה שלתובע הייתה אפשרות למצות את זכויותיו בירושה על פי הדין בניו-יורק, אך הוא בחר בפועל להתנגד לקיום הצוואה כאן, כלומר בחר לפעול למיצוי זכויות הירושה על פי הדין בישראל.
בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה והשופטת חייבה את התובע בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד ליאור לנדאו, עו"ד תומר לוי
- ב"כ הנתבע: עו"ד ד"ר אריה סגל, עו"ד גיל בכר
* עו"ד איילה תל-פז עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין