פלונית נ׳ אור זילברשטיין

התביעה הינה תביעת נזיקין שהגישה התובעת כנגד הנתבע.

התביעה הוגשה לפיצוי לפי פקודת הנזיקין באשר לנזקיה של התובעת עקב פגיעה מאופניים חשמליים ע"י רכב הנתבע ביום 5.2.2015, בהמשך לקביעתי בפסק הדין מיום 18.10.18 לפיו האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע ולכן הנתבע חייב לפצות את התובעת בגין נזקיה.

רקע עובדתי:

התובעת הינה ילידת 1.10.1949, מנהלת חשבונות בעיסוקה. בעת התאונה הייתה התובעת בת 64 ועתה הינה בת 72 שנים.

הנתבע 1 במועד הרלוונטי לתביעה רכב על האופניים החשמליים שפגעו בתובעת.

כתוצאה מן התאונה נפגעה התובעת והובהלה לבית החולים איכילוב, אושפזה במחלקה הנוירוכירורגית כשהיא סובלת מחבלת ראש, שבר באף, שבר בארובת העין ומשיניים שבורות. בדיקת CT מוח הדגימה דמם תת עכבישי טמפורלי שמאלי ושבר באף. נקבע המשך טיפול ומעקב רפואי. התובעת שוחררה לביתה בתאריך 10.2.15 עם המלצות למנוחה במשך חודש ושימוש במשככי כאבים.

6. לטענת התובעת, עקב התאונה היא רותקה לביתה תקופה ממושכת, נעדרה מעבודתה, נגרמו לה הפסדי שכר, והיא נזקקה לעזרה וסיעוד. לאחר מכן עקב מצבה הקוגניטיבי, נאלצה התובעת להפסיק את עבודתה לחלוטין, ופרשה בסוף חודש יולי 2015.

7. הצדדים חלוקים באשר לגובה הנזק.

    

   הנכות הרפואית:

    

8. התובעת נבדקה ע"י מומחה בשיקום הפה, ד"ר שמואל טאו, אשר קבע כי עקב התאונה הוטחה התובעת בכביש ועפו מפיה כתרים מס' 11,12, 21 22, וכן נשברה שן מס' 16. התובעת טופלה ע"י ד"ר פישר ואח"כ במרפאת כללית סמייל.

    

9. מומחה בית המשפט אישר את עלות הטיפולים שגבו רופאי השיניים שטיפלו בה בהתאם לקבלות שצירפה התובעת.

    

10. בשאלות ההבהרה שנשלחו למומחה לא שינה המומחה ממסקנותיו.

     

    11. התובעת אף עברה בדיקה מקיפה ע"י ד"ר שרה רפפורט נוירופסיכולוגית ביום 10.5.22. לדברי ד"ר רפפורט, הבדיקה הדגימה קשיים קלים בתחומי הקשב. התפקוד האינטלקטואלי נמצא ברמה ממוצעת. התמד הקשב היה ממושך ועמד על שעתיים וחצי עד שלוש שעות של עבודה רצופה. בתחום הזיכרון המילולי והחזותי נמצא תפקוד בלתי יציב באופן קיצוני, כאשר במבחנים מסוימים הראתה התובעת יכולת למידה ושליפה ברמה ממוצעת, ובמטלות אחרות התקשתה ביותר, ותפקודה נמצא ברמה לקויה. דפוס תפקודי זה הינו בלתי שגרתי אצל נפגעי ראש, וייתכן מאוד שביצועיה הנמוכים נובעים מתכניה הרגשיים. במישור הרגשי/נפשי נצפו הפרעות שכללו מצב רוח ירוד וחרדתי, הערכה וביטחון עצמי נמוכים, אשר משפיעים על התפקוד הקוגניטיבי הכללי.

     

    12. כן נבדקה התובעת ע"י מומחה בתחום הנוירולוגיה, ד"ר רון דבי, אשר ציין כי בבדיקתו את התובעת, היא ניהלה שיחה קולחת ועניינית והסבירה את עצמה היטב. המומחה קבע כי לא התרשם מליקוי במישור השפתי. כמו כן, התמצאותה ובדיקת זיכרון וקשב בסיסית, זיכרון קצר ומושהה של שלושה פריטים וחזרה על ספרות היו תקינות.

     

    13. כמו כן ציין המומחה כי כבר בעברה של התובעת ללא קשר לתאונה הייתה מצויה בטיפול פסיכיאטרי החל משנת 2001 וכן אובחנה כסובלת מדיכאון, חרדה והפרעות שינה. עקב כך, היא טופלה במגוון תרופות. לאחר התאונה, היא המשיכה בטיפול במסגרת מרפאה פסיכיאטרית בבי"ח שיבא באבחנה של דיכאון אטיפי וטופלה במספר תרופות פסיכיאטריות ותרופות להפרעת הקשב וריכוז עקב קשיי קשב. המומחה ציין כי בסיכום ביקור במרפאה צוין, כי מדובר בדיכאון עם פגיעה משמעותית בתפקודים קוגניטיביים. המומחה הוסיף כי המצב הנפשי/רגשי והטיפול התרופתי הניתן לכך הם בעלי השפעה.

     

    14. לאור האמור מצא המומחה כי מדובר בהפרעות קוגניטיביות קלות יחסית, אשר נובעות ממספר גורמים: חבלת ראש, מחלה מפושטת של כלי הדם המוחיים שהודגמה בבדיקות ההדמיה ומצבה הנפשי/רגשי של התובעת. המומחה התייחס לאבחון שעברה התובעת ע"י ד"ר רפפורט וציין כי בהערכה קוגניטיבית מקיפה מיום 10.5.22 קבעה ד"ר רפפורט כי דפוס הממצאים בבדיקת הזיכרון לא תאם לזה הצפוי במקרים של חבלת ראש, ונראה כי הינו מושפע מהמצב הרגשי.

     

    15. בהסתמך על קובץ תקנות המל"ל העריך המומחה את דרגת נכותה בשיעור כדלקמן:

        25% בגין ליקויים קוגניטיביים קלים, שאינם מגיעים לחומרה של דמנציה, על פי סעיף ליקוי 23 א. (1)(ג), מהם יש לייחס 40% למרכיב אורגני כתוצאה מחבלת הראש מתאריך 5.2.15, כך שנכותה הנוירולוגית של התובעת מן התאונה הנדונה תעמוד על 10%.

         

        16. במקרה דנן חרף טענות התובעת אשר חלקה בסיכומיה על חוות דעתו של המומחה לא נשלחו למומחה שאלות הבהרה מטעמה, והוא לא נחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו, כך שהאמור בחוות דעתו לא נסתר.

         

        17. המומחה הרפואי אשר בדק את התובעת, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיבית, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.

         

        18. בית המשפט עמד על מעמדו של המומחה בבר"ע (מחוזי חי') 776/06 רז נ' פרוינד (פורסם בנבו), 20.11.06) : "למומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד, והוא חב נאמנות והגינות מוגברות כלפי בית המשפט, עליו להיות נטרלי ולפעול ללא משוא פנים או ניגוד עניינים, כמי שמסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת, וככזה הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט".

            וכן ברע"א 1858/08 הדר חב' לביטוח בע"מ נ' גלית אמויאל (פורסם בנבו 9.7.08): "מעמדו של המומחה מטעם בית המשפט הוסדר בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן: תקנות המומחים), שהותקנו בעקבות תיקון 5 לחוק הפיצויים. מגמת המחוקק ומחוקק המשנה היתה לאפשר לצדדים ולבית המשפט להסתמך על חוות דעת של גורם עצמאי ואובייקטיבי, במקום גורם, שיש חשש להיותו מוטה (ראו: א' ריבלין, תאונות הדרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים 561 (תשנ"ט) (להלן: ריבלין). כחלק מכך, נקבעו בתקנות הפיצויים הוראות הנועדות להבטיח את קיומו של שיקול דעת עצמאי ואובייקטיבי של המומחה מטעם בית המשפט".

             

        19. לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה.

             

            יוצא אפוא כי נגרמה לתובעת נכות בשיעור 10% כתוצאה מן התאונה.

             

             

            הפסד השתכרות לעבר:

             

        20. טוען ב"כ התובעת כי יש לחשב את הפסדי השתכרותה של התובעת לעבר מחודש אוגוסט 2015 אז סיימה לקבל שכרה ע"ח ימי המחלה הצבורים ועד לגיל 69, הגיל המינימלי בו הייתה מפסיקה לעבוד בחברה, וזאת על בסיס שכרה עובר לתאונה.

             

            21. מנגד הנתבע טוען כי התובעת תכננה לפרוש לגמלאות כבר במועד התאונה ואף צמצמה משרתה באופן התואם את העובדה כי עמדה על סף פרישה.

             

            22. ואציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר התאונה לא שבה התובעת לעבודתה, קיבלה תשלום ע"ח ימי מחלה עד 31.7.2021 ולאחר מכן סיימה העסקתה וקיבלה דמי אבטלה. השאלה הנשאלת היא האם התאונה היא הסיבה לכך ואם כן האם הסיבה הבלעדית לכך.

             

            23. ואציין כי הנתבע ועדיו העידו כי התובעת אמרה להם כבר בסמוך לאחר התאונה כי בכוונתה הייתה לפרוש מעבודתה ממילא ועל כן לא עבדה אף לא ביום התאונה עצמו (ראה עדות הורי הנתבע פרוטוקול הדיון מיום 14.2.23 עמ' 89 ש' 14-29, עמ' 91 ש' 3-8, ס' 8 לתצהירי הורי הנתבע, גב' חלי זילברשטיין ומר שרון זילברשטיין).

                 

                24. עם זאת טענתם נשללה ע"י התובעת שהעידה כי בכוונתה הייתה לעבוד למצער עד גיל 69 ואף יותר, וכי מעולם לא מסרה אמרה כזו להורי הנתבע.

                 

                25. מר יניב בן דוד, מנהלה הישיר, העיד בתצהירו (ס' 8-9) כי התובעת לא שבה לעבודתה לאחר התאונה ואלמלא התאונה הייתה ממשיכה לעבוד כרגיל.

                 

                26. בחקירתו בעמ' 65 ש' 27-35 העיד בן דוד כי מבחינת החברה הם רצו בהמשך עבודתה של התובעת, אולם לאחר התאונה מצבה היה קשה, והתובעת תקשרה באמצעות בעלה (עמ' 64 ש' 33-35 עמ' 65 ש' 1-2) העד הסביר כי הכיר כי התובעת והיא לא התכוונה לפרוש, והתאונה היא הגורם בעטיה סיימה את עבודתה, שכן עד התאונה עבדה ללא דופי באופן מושלם (עמ' 65 ש' 22-24). מר בן דוד אף העיד כי העובד האחרון שפרש מן החברה היה בגיל 69 כך שניכר כי עובדי החברה נוטים להישאר בעבודתם למצער עד גיל פנסיה (עמ' 65 ש' 18-24).

                 

                27. מכתב הפיטורים שצירפה התובעת כמוצג 122 בתצהירה לא נוקב בסיבת הפיטורים. יש לציין כי לפי מר בן דוד, סיבת הפסקת העבודה הייתה אמנם פיטורים, אולם כך נכתב אך ורק באופן רשמי, כאשר בפועל הייתה זו החלטה משותפת לסיום העסקתה עקב מצבה של התובעת (ראה לעיל).

                 

                28. ראיה לכך כי אכן מדובר היה בפיטורים בהסכמה היא כי החברה לא ערכה בניגוד לדין שימוע לתובעת אלא נאמר במכתב הפיטורים כי הסיבות הוסברו בשיחות בין הצדדים. ברי כי אם היה מדובר בפיטורים רגילים, חברה מסודרת בישראל הייתה נוהגת עפ"י הדין באשר לעריכת שימוע ולא מסתפקת בשיחות בלתי רשמיות.

                 

                29. אומנם תיעוד השיחות הנ"ל לא צורף, אך אני מקבל את דברי העד מר בן דוד. לא מצאתי לנכון לפקפק בדבריו של עד זה ולא מצאתי כי יש לו אינטרס אישי לסייע לתובעת עד כדי הסתבכות בעדות שקר בבית המשפט, זאת בניגוד לעדי הנתבע שהם קרובי משפחתו - הוריו - שסביר להניח ייאלצו לשאת בחובו ומטבע הדברים בעלי אינטרס בעניין.

                 

                30. הנתבע גרס כי היה על התובעת להביא לעדות גורם נוסף בחברה: רונית אשר העד בן דוד ציין כי אף היא רצתה בהמשך עבודה של התובעת (עמ' 65 ש' 3-7). אולם לא מצאתי מחדל באי העדת עדה זו שכן לא מצאתי כאמור כי לעד בן דוד אינטרס להעיד עדות שקר, ודבריו בתור מנהלה הישיר בהחלט די בהם על מנת להוות חיזוקים לגרסת התובעת כי לא תכננה לפרוש במועד התאונה.

                 

                31. זאת ועוד, אין מחלוקת כי אכן לפי תלושי השכר שצירפה התובעת היא עבדה עד עובר לתאונה כולל בחודש התאונה אז ניצלה 3 ימי מחלה (ראה מוצגים החל ממוצג 113- תלושי שכר לשנת 2015), ולאחר התאונה לא שבה לעבודתה עוד. מכאן שהתאונה הייתה הגורם הישיר בעטיו סיימה העסקתה.

                 

                32. אומנם התובעת לא ידעה לספק הסבר מדוע לא הייתה בעבודה ימים ספורים עובר לתאונה (עמ' 78 ש' 25-27), אולם מתלוש השכר של חודש פברואר 2015 עולה כי בחודש זה ניצלה 3 ימי מחלה, קרי לא הגיעה לעבודה עקב מחלה ולא כי החליטה להפסיק לעבוד. אין גם חולק כי בחודש הקודם לתאונה עבדה באופן מלא, כך שלא נראה כי בחרה לעזוב את עבודתה באופן פתאומי ללא קשר לתאונה. דבריה כאמור זכו לחיזוק מטעם מנהלה שהעיד כי התאונה היא הגורם בעטיו הפסיקה עבודתה.

                 

                33. מעבר לזאת עבודתה של התובעת נעשתה מהבית בתנאים נוחים, וכיום מן המפורסמות היא גם אנשים רבים מעבר לגיל הפנסיה בוחרים לעבוד חרף גילם.

                 

                34. יחד עם זאת בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, כושרה ותפקודה לא היו שפירים עובר לתאונה, והיא סבלה בעברה מבעיות פסיכיאטריות, ביניהן דיכאון עם השלכה על התפקוד הקוגניטיבי, וטופלה במגוון תרופות. אך אין ספק כי התאונה לא היטיבה עם כושר השתכרותה, ומצבה הקודם הינו בבחינת גולגולת דקה. מתלושי השכר ניכר כי התובעת עבדה באופן מלא עד ליום התאונה, ולאחריה לא שבה עוד לעבודתה.

                 

                35. יחד עם זאת אין חולק כי כחצי שנה לאחר התאונה עברה התובעת ניתוח בריאה עקב מחלה קשה, ומצבה הרפואי היה מורכב. אי לכך נתון זה לצד עברה הרפואי העשיר הכולל קשיים קוגנטיביים ללא קשר לתאונה יש בו בוודאי השלכות על תפקודה לאחר התאונה ללא קשר לתאונה.

                 

                36. אני נוטה לקבל את גרסת התובעת בדבר כוונתה לעבוד עד גיל 69, ואת גישת המעסיק לפיה לא הייתה מניעה לכך.

                ברם, הפסקת עבודתה לא נעשתה בשל התאונה בלבד אלא בשים לב למצבה הרפואי הכולל המורכב, הן לפני התאונה עבור לתאונה וכלה בהתמודדות עם מחלת הסרטן.

                לפיכך סבורני, כי הניתוח לכריתת האונה, הוא שהיווה את "הקש ששבר את גב הגמל" והוא שהיטה את הכף לטובת המצב הרפואי והנפשי שהביאו לפרישתה מן העבודה.

                לכן סבורני כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין אי כושר מלא לתקופה של חודש וחצי מן התאונה ולאחר מכן 25% לתקופה של 13 חודשים וחצי עד לניתוח לכריתת האונה.

                1.5 X 12,746= 19,119 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה= 20,064 ₪

                (20.3.15- 2.5.16)= 13.5 X 25% X 12,746= 43,017 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה= 44,820 ₪

                 

                היות ומצבה מן התאונה תרם אף הוא לדרישה אפסוק בנוסף באופן גלובאלי סך של 15,000 ₪.

                 

                 

                פנסיה

                37. בנוסף, אין גם ספק כי כתוצאה מהפסדי השכר שנגרמו לתובעת, נגרמו לו גם הפסדים של זכויות סוציאליות בגין אותם כספים שהמעביד נמנע מלהפריש עבורה באופן תואם לירידה בכושר השתכרותה.

                 

                לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את נזקי התובעת בגין הפסדי פנסיה בסך של 12.5% מהפסדי שכרה (ראה ת.א. (חיפה) 16951-04-10, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו 31.12.13) ובסך כולל של 10,000 ₪.

                 

                 

                הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד והוצאות נסיעה

                 

                38. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

                    וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע:

                    "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

                     

                39. התובעת טוענת כי נגרמו וייגרמו לה הוצאות כבדות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות, ולטיפולים הן בתחום רפואת השיניים והן תחום הנוירולוגיה כאשר מומחה בית המשפט בתחום רפואת השיניים אישר את טיפולי השיניים שעברה וקבע כי סביר כי תזדקק לטיפולים נוספים לפחות פעם נוספת בחייה להחלפת הגשרים. המומחה קבע כי יש לפצותה בכפל עלות הטיפול שעברה.

                     

                    40. לעומת זאת הנתבע טוען כי התובעת לא הציגה מלוא הקבלות על הסכום אותו דרשה בסיכומיה בתחום רפואת השיניים סך כ-50,000 ש"ח ששילמה בגין טיפולי השיניים לטענתה. הנתבע אף טוען כי התובעת לא הציגה קבלות לתמוך בטענותיה, כי בעלה לא תמך בטענותיה בתצהירו, וכן כי לא הוכיחה שהזמנות האוכל שהזמינה ודרשה החזר בגינן מקורן בתאונה. הנתבע מוסיף כי התובעת לא הוכיחה הוצאות לעתיד ואת שאר הוצאותיה בעניין להוצאות נסיעה ושאר הטיפולים.

                     

                    41. כאמור המומחה לא זומן לחקירה ולא שינה דעתו בשאלות ההבהרה. לפיכך אני מאמץ את חוות דעתו כאמור.

                    עם זאת צודק הנתבע כי הקבלות אותן הציגה התובעת הן על סך 28,378 ש"ח בלבד ולא סכום של כ-50,000 ₪ כטענת התובעת. לא אוכל לקבל טענתו כי הסכום כלל גם טיפולים זמניים שכן הם היוו חלק מהמארג הכולל של הטיפול, ולא הוכח אחרת שכן המומחה לא קבע כי אלו לא היו בעטיה של התאונה או כי בעתיד שיקום לא יכלול אותם. הנתבע עצמו לא שלח אף הוא שאלות הבהרה למומחה בגין טענתו זו, ועל כן יש לקבל את חוות דעת המומחה כאמור כי יש לפצות את התובעת בסכום כפול מן הסכום שאותו שילמה בהתאם לקבלות שצירפה.

                     

                    42. אשר לפגיעה הנוירולוגית הרי התובעת נזקקה לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לה באמצעות קופת החולים בה היא חברה. כן נזקקה לתרופות הכלולות בסל הבריאות, על כן אין מקום לפצותה מכוח הוראת הפסיקה.

                    וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

                     

                    יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה התובעת סביר כי התובעת נשאה בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים אלו כולל בתחום רפואת השיניים, יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 60,000 ₪.

                     

                    43. באשר לתקופת העתיד, סבורני כי כל הטיפולים הרפואיים והתרופות שתצרוך התובעת בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופת החולים אליה היא שייכת, ובכל מקרה המומחה בתחום הנוירולוגיה קבע כי מצבה הנוירולוגי של התובעת לא עשוי להשתנות והיא לא תזדקק לטיפולים בתחום זה.

                         

                        עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

                         

                    44. התובעת סבלה מחבלת ראש קשה עם דמם תוך גולגולתי, שבר באף, שבר בארובת העין ופגיעה בשיניים. בס' 8-10 לתצהירה מציינת התובעת כי בזמן אשפוזה בבית החולים שכרו בני משפחתה מטפלת שתסעד אותה, והיא המשיכה בעבודתה אף יומיים לאחר שחרורה. היא מפנה למוצגים מ 139-140 לתיק מוצגיה. לאחר מכן טוענת כי למשך מספר חודשים נזקקה לעזרת בני משפחתה לאורך היממה.

                         

                    45. מנגד טען הנתבע כי לתובעת נכות מינימלית כאשר עברה הרפואי ושאר תחלואיה מצדיקים צורך בעזרה ממילא.

                         

                    46. בכל הנוגע לעבר מהווה ראש נזק זה ראש נזק מיוחד המחייב ראיות מפורשות ומפורטות.

                         

                        "הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו" (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם ע"א 619/86 בן חמו נ''אטדג'י תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

                         

                    47. אכן אין להתעלם ממחלותיה של התובעת עובר לתאונה, אשר בוודאי הייתה להן השפעה להתנהלותה והזדקקותה לעזרה בניהול משק הבית, וכן מנכותה הרפואית הקודמת אשר מצביעה כי התובעת הייתה נזקקת לעזרה אף אלמלא התאונה.

                         

                    48. זאת ועוד, התובעת לא הציגה קבלות על מימון מטפלת בבית החולים ולאחר מכן, אולם מן המפורסמות הוא כי עובדות זרות אינן נותנות קבלות ואף חוששות להעיד בבית משפט.

                         

                    49. יחד עם זאת אין ספק כי אופן הפגיעה, האשפוז, ותקופת ההתאוששות של התובעת בגילה בבית החולים ובביתה הצריכו עזרה מצד בני המשפחה במידה החורגת מעזרה רגילה המושטת לבן משפחה אשר נפגע בתאונה.

                         

                        בנסיבות אלו נחה דעתי כי עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינה הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע.

                        (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו 19.11.97), הנזכר שם בעמ' 829.

                         

                        ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05 , ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו 8.12.05) .

                         

                        בהיעדר פרטים מדויקים ראוי להעריך זאת בסכום גלובאלי, הנני מחייב אפוא, את הנתבע לשלם לתובע בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד סך של 15,000 ₪.

                         

                         

                        כאב וסבל:

                         

                    50. בהתחשב בגילה של התובעת, נכותה וימי האשפוז אני פוסק סך של 40,000 ₪.

                         

                        סיכום ראשי הנזק:

                        הפסד שכר לעבר: 79,884 ₪.

                        הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות: 10,000 ₪.

                        הוצאות רפואיות ונסיעות: 60,000 ₪.

                        עזרת צד ג': 15,000 ₪.

                        כאב וסבל: 40,000 ₪.

                        סה"כ: 204,884 ₪.

                         

                        סוף דבר

                         

                    51. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 205,000 ₪ (במעוגל).

                         

                    52. הנתבע יישא בתשלום האגרה ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 48,000 ₪.

                         

                    53. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבע יקבל את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

                         

                        ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

                         

                        המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

                         

                         

                         

                         

                         

                         

                         

                         

                         

                         

                        ניתן היום, ג' אייר תשפ"ג, 24 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.