כללי
1.התובעת, ילידת 10.7.81, טיילה ביום 15.10.09 עם כלבתה ברחוב כשזו מוחזקת על ידה ברצועת הולכה. התובעת הבחינה בכלב שחור רץ החוצה מחצר בית סמוכה לכיוון הרחוב. באותה העת סברה התובעת כי מדובר בכלב מסוג אמסטף, אך לאחר מכן התברר כי מדובר בכלבה מסוג פיטבול. כלבת הפיטבול חצתה את הכביש ורצה לכיוון התובעת תוך חשיפת שיניים ונביחות. התובעת נבהלה מנביחות הכלבה, שפיה לא היה חסום בזמם, וחששה כי תתקוף אותה ואת כלבתה. על כן ניסתה להימלט מן הכלבה התוקפת. תוך כדי כך נתקלה התובעת במהמורה במדרכה, נפלה ונחבלה. תביעה זו של התובעת הוגשה לפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לה.
התביעה הוגשה נגד הנתבעים 4-3, בן ואב, שכלבת הפיטבול הוחזקה על ידם בחצר ביתם, וזאת לאחר שהורשעו בדין פלילי בעבירה של אי נקיטת אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתם לפי סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (מוצג ב' למוצגי התובעת). כמו כן הוגשה התביעה נגד הנתבעות 2-1 (להלן: המועצה) בשל הטענה כי חרף תלונות רבות עובר לאירוע הנפילה על שוטטות כלבת הפיטבול ברחובות הסמוכים למקום האירוע כשהיא ללא זמם, לא פעלה המועצה ללכידת הכלבה או למניעת שוטטות הכלבה. כן נטען לרשלנות המועצה בגין המכשול במדרכה. טענות אלה עומדות גם ביסוד הודעה לצד ג' ששלח הנתבע 4 כנגד המועצה לשיפויו באופן מלא על מלוא הסכום שבו יחויב ככל שתביעת התובעת נגדו תתקבל.
2.הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק, שלגביה הגישו התובעת והמועצה חוות דעת מטעמן בתחום האורתופדיה ובתחום הפסיכיאטריה. בשל הפערים בין חוות דעת אלה מטעם הצדדים מונו מומחים מטעם בית המשפט. פרופ' עמוס פייזר, המומחה בתחום האורתופדיה, קבע בחוות דעתו כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין כאבים ומגבלות תנועה של האגודל ביד ימין הדומיננטית. כן חיווה דעתו כי התובעת, שעיסוקה כחוקרת בתחום הנוירו-ביולוגיה כרוכה בעבודה עדינה, למשל עם פיפטות, אינה מסוגלת לבצע עבודה זו. על כן סבר שיש מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה. ד"ר טטיאנה מיצ'ניק-רסקין, המומחית בתחום הפסיכיאטריה, חיוותה דעתה כי לאחר האירוע התפתחה אצל התובעת פוביה ספציפית, פחד מכלבים, והיא ממשיכה לסבול מתסמינים קליניים שארתיים ומהפרעה קלה בתפקוד הנפשי כולל חרדות, דריכות ופחד בזמן שנמצאת בקרבת כלבים גדולים, שחורים ומפחידים או כששומעת אותם נובחים, העולים כדי נכות יציבה בשיעור 8%. פרופ' פייזר נחקר על חוות דעתו, ואילו הצדדים ויתרו על חקירת ד"ר מיצ'ניק-רסקין.
3.מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית שלה, של בעלה ואמה, וכן של מנהלת המעבדה לנוירו-ביולוגיה שבה עבדה התובעת במסגרת עבודתה המחקרית כחלק מן הדוקטורט שעשתה. מטעם המועצה הוגש תצהירו של חיים כהן, ששימש במועד האירוע מנהל רישוי עסקים במועצה. הנתבע 4 גם הוא הגיש תצהיר עדות ראשית. כל העדים נחקרו על תצהיריהם. אוסיף כי הנתבע 3 לא הגיש כתב הגנה מטעמו ובהחלטת הרשם הבכיר (כתוארו אז) ב' שלו מיום 18.9.14 נקבע כי התובעת זכאית לאחוז פסק דין על-פי צד אחד נגדו. דבר ההחלטה ומשמעותה הובאו לידיעת הנתבע 3 באופן ישיר על-ידי בית המשפט, עת התייצב לאחת מישיבות ההוכחות, ואף הומלץ לו להתייעץ עם עורך-דין. אף על-פי כן לא הוגשה כל בקשה מטעם הנתבע 3 (עמ' 61 לפרוטוקול ש' 25-17). אוסיף כי בפתח סיכומי טענות הנתבע 4 נכתב כי ניתן לראות בהם "אף סיכומים מטעם הנתבע 3".
סוגיית האחריות
4.הנתבעים אינם חולקים על עצם קרות האירוע, וטיעוניהם מתרכזים בנסיבות הנפילה, ובפרט באשר לגורם לנפילת התובעת. כל צד נתבע מבקש להטיל את האחריות הבלעדית לנפילה על הצד האחר – המועצה מייחסת את הנפילה אך לבהלת התובעת מן הכלבה התוקפת וניסיונה להימלט מפניה, ואילו הנתבע 4 מייחס את נפילתה למהמורה במדרכה בלבד. למצער כל צד נתבע טוען לניתוק הקשר הסיבתי בשל אחריות הצד האחר. לצורך דיון בטענות אלה נדרשת תחילה הכרעה בנוגע לנסיבות אירוע הנפילה. אלה הובאו מפי התובעת כפי שיפורט כעת.
5.לפי עדות התובעת, ביום האירוע בשעה 08:00 לערך טיילה באזור סמוך לביתה עם כלבתה כשהיא מוחזקת ברצועת הולכה. כאשר הגיעה לרחוב הXX, הבחינה בכלב שחור שזיהתה כמסוכן עם קולר אדום רץ החוצה מחצר בית מס' XX לכיוון הרחוב. אזכיר כי באותה העת סברה התובעת כי מדובר בכלב אמסטף ובדיעבד התברר כי מדובר בכלבת פיטבול. כלבת הפיטבול חצתה את הכביש ורצה לכיוונה תוך שהיא חושפת שיניים ונובחת, והחלה להתנפל עליה ועל כלבתה. כדי להגן על כלבתה ולהימלט מן המקום, משכה את כלבתה ברצועה לכיוון הבית, ותוך כדי הניסיון להימלט מן הכלבה התוקפת, נתקלה במהמורה במדרכה ונפלה. בנסיבות שתוארו העידה התובעת כי בוודאי שלא יכלה להבחין מבעוד מועד במהמורה ולמנוע את נפילתה. כתוצאה מכך נחבלה התובעת בקרסול רגלה הימנית שהתעקם וכן ביד ימין מאחר שניסתה לבלום את הנפילה בידיה. בשל הכאבים ברגל, התובעת לא יכלה לקום.
בזמן ששכבה על המדרכה ראתה התובעת את הנתבע 4 יורד במדרגות מאותה החצר שממנה יצאה הכלבה התוקפת, ובאמצעות סחבה או מגבת גירש את הכלבה אל חצר הבית והלך אחריה לבית. אלא שהכלבה שוב ברחה מחצר הבית והתחילה לרוץ לכיוונה. התובעת שעודנה הייתה שרועה על המדרכה התחילה שוב לצעוק כי חששה שהכלבה תתקוף אותה ואת כלבתה, ואז הנתבע 4 שוב יצא בריצה מן הבית לכיוון כלבת הפיטבול וגירש אותה בשנית לתוך חצר הבית.
ביני לביני יצאו שני אנשים מאחד הבתים הסמוכים ושאלו אותה אם היא צריכה עזרה. התובעת התקשרה לבעלה שהיה באותה העת בבית וביקשה שיגיע מהר. בעלה הגיע למקום ופינה את הכלבה לביתם ואותה לקבלת טיפול רפואי (לכל האמור בסעיף זה ראו: סעיפים 7-3 לתצהיר התובעת ועדותה בעמ' 48 ש' 32 – עמ' 49 ש' 21, עמ' 51 ש' 11-10, 26; וכן הודעת התובעת במשטרה, עמ' 6-5 למוצג ב' למוצגי התובעת, ועדותה בהליך הפלילי, עמ' 6 לפרוטוקול ש' 23 – עמ' 7 ש' 8, צורפה כנספח לתצהיר הנתבע 4).
6.אני מוצאת לאמץ את גרסת התובעת לנסיבות האירוע, באשר זו נתמכת הן בעדות בעלה על הדברים שמסרה לו אשתו מיד לאחר הנפילה כשהגיע למקום והיא הצביעה על מקום נפילתה, והן בעדות הנתבע 4 שאף הוא ראה את התובעת במקום נפילתה מיד לאחריה.
6.1.כך, הבעל העיד כי בבוקר יום האירוע יצאה התובעת לטייל עם כלבתם והוא נשאר בבית; וכי בשעה 08:00 לערך התקשרה אליו התובעת, אמרה לו שנפלה ברחוב וביקשה שיגיע מהר לרחוב הXX. הבעל יצא מיד וכשהגיע ראה את אשתו שרועה על המדרכה כשהיא כאובה ולא יכולה לקום. לשאלתו מה קרה השיבה שכלב תקף אותה ובזמן שברחה ממנו נתקלה במשהו, עיקמה את הרגל ונפלה על המדרכה. התובעת הצביעה על המקום במדרכה שבו נתקעה רגלה והיא מעדה. ואכן הוא ראה שם מהמורה במדרכה שהייתה משובשת מאד. למחרת היום חזר למקום וצילם שתי תמונות של מקום הנפילה שבהן נראית המהמורה במדרכה. בחקירתו הצביע הבעל בתמונה על המקום המסוים שבו אשתו אמרה לו שרגלה נתקעה וכתוצאה מכך מעדה. גם התובעת בחקירתה הצביעה על אותו המיקום שבו נפלה (ראו: סעיפים 3 ו-5 לתצהיר הבעל והתצלומים מוצג א' למוצגי התובעת, וכן עדותו בעמ' 52 ש' 19 – עמ' 53 ש' 23 וסימון מקום הנפילה במסמך שהוגש לתיק ביום 18.5.21; עדות התובעת בעמ' 33 ש' 31-25, עמ' 34 ש' 20).
6.2.גם הנתבע 4 העיד כי ביום האירוע בעת שהיה בחצר ביתו ותלה כביסה לפתע שמע צעקות. הוא ירד במדרגות, חצה את הכביש וראה את התובעת שוכבת על המדרכה. באזור שבו הייתה התובעת ראה הנתבע 4 את המכשול במדרכה המשובשת שהתובעת אמרה שנפלה בגללו, וכן אישר כי מקום נפילת התובעת והמכשול נראים בתצלומים הנ"ל שהוצגו לו בחקירתו. אוסיף כי גם הדברים שמסר הנתבע 4 בהודעתו במשטרה שלפיהם לאחר שנתן צעקה הכלבה חזרה לחצר ביתו, מאשרים את גרסת התובעת בפרט זה ויש בהם כדי לחזק את מהימנות גרסתה הכוללת באשר לנסיבות האירוע. בעדותו בבית המשפט, שניתנה זמן רב לאחר האירוע, הנתבע 4 אמנם לא זכר אם הכלבה חזרה לחצר, אף שלא שלל זאת, אך אישר את חתימתו על ההודעה במשטרה, שנמסרה על ידו כשלושה שבועות לאחר האירוע בעת שזכר אותו "פחות או יותר" כלשונו (ראו: עדות הנתבע 4 בעמ' 54 ש' 30 – עמ' 55 ש' 13, עמ' 56 ש' 28-18, עמ' 57 ש' 35-6, עמ' 60 ש' 36-33; וכן הודעת הנתבע 4 במשטרה, עמ' 8-7 למוצג ב' למוצגי התובעת, ועדותו בהליך הפלילי, עמ' 12 לפרוטוקול ש' 27-22, עמ' 14 למוצג ב' למוצגי התובעת).
7.בהינתן עדויות אלה של הבעל והנתבע 4 לא מצאתי לזקוף לחובת התובעת את אי זימונם לעדות של השכנים שיצאו לעזרתה מביתם לאחר הנפילה. התובעת אמנם מסרה את שם משפחתם למשטרה, אך העידה כי אינה יודעת האם היו עדים לאירוע הנפילה עצמו להבדיל מהגעתם לאחריו, כאשר מעדות הנתבע 4 ברי כי רק אם בעת ההתרחשות עמדו בחצר ביתם קרוב לגדר יכלו לראותו (ראו: עדות התובעת בעמ' 35 ש' 32-16, עמ' 36 ש' 27 – עמ' 37 ש' 21; עדות הנתבע 4 בעמ' 56 ש' 29 – עמ' 57 ש' 5). כמו כן ולשם שלמות הדיון אוסיף כי לא מצאתי שאי אזכור אופן נפילת התובעת בתיעוד הרפואי, ובכלל זה ברישום הרפואי מטרם, הוא מכריע. לגבי הרישום בטרם התובעת העידה שסיפרה מה שקרה ואינה זוכרת אם האח שקיבל אותה לטיפול כשהיא מדממת וכאובה חקר לעומקם של דברים ואולי גם לא תיעד (עמ' 29 ש' 14-1).
8.על יסוד האמור אני קובעת כי התובעת נפלה לאחר שנבהלה מכלבת הפיטבול שהתנפלה עליה ועל כלבתה ברחוב, ותוך כדי ניסיונה לברוח מפניה נתקלה רגלה במהמורה במדרכה, המתועדת בתצלומים שהוגשו, קרסולה התעקם והיא נפלה ונחבלה בקרסול וביד ימין. על יסוד קביעות אלה אפנה לדון בשאלת אחריות הנתבעים לנזקי התובעת בנפילתה.
אחריות הנתבע 4
9.אקדים ואציין כי אף שכאמור ביחס לנתבע 3 ניתנה החלטה שלפיה התובעת זכאית לאחוז פסק דין על-פי צד אחד נגדו בהעדר הגנה מצדו, ולא הוגשה כל בקשה לביטול החלטה זו, הרי שלגוף העניין ניתוח האחריות ביחס לנתבע 4 יפה גם בנוגע לאחריותו של הנתבע 3. דומה כי לכך מכוונים דברי ב"כ הנתבע 4 בפתח סיכומיו כי ניתן לראות בהם "אף סיכומים מטעם הנתבע 3".
10.כאמור הנתבע 4 – האב, כמו גם הנתבע 3 – בנו, הורשעו בדין פלילי בעבירה של אי נקיטת אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתם. זאת לאחר שנקבע בהכרעת הדין כי כלבת הפיטבול הייתה בהחזקתם בחצר ביתם מזה חודש ימים לאחר שהבן הכין לה פינת אכילה בחצר הבית, ריחם עליה ונמנע מלסלקהּ; כי מדובר בכלב מסוכן כהגדרתו בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002; וכי משלא מילאו את הוראות סעיף 11 לחוק הנ"ל ואפשרו את יציאת הכלבה מתחומי חצר ביתם כשהיא אינה מוחזקת בידי אדם המסוגל לשלוט בה, ללא רצועה וללא חסימת פיה בזמם, הרי שלא נקטו אמצעי זהירות מפני סכנה המסתברת הכרוכה בכלבה שבהחזקתם. לא הוגשה מטעם הנתבע 4, ובוודאי לא מטעם הנתבע 3 שכלל לא התגונן, בקשה לסתור את הכרעת הדין הפלילית המרשיעה, שהפכה חלוטה לאחר שלא הוגש עליה ערעור (עמ' 61 ש' 5-1). על כן ובהתאם להוראות סעיפים 42א ו-42ג לפקודת הראיות, התשל"א-1971, נותרו הממצאים והמסקנות של הכרעת הדין הפלילית נגדם, כראיה שלא נסתרה בהליך שלפניי על כל המתחייב מכך. לא זו אף זו, בעדותו בהליך שלפניי הנתבע 4 למעשה אישר את כלל העובדות שביסוד ההרשעה הפלילית: ההחזקה בכלבת הפיטבול בחצר ביתם משך חודש קודם לאירוע הנדון, כשהכלבה אינה קשורה, וכאשר אין גדר או שער לחצר כך שהכלבה יכולה לצאת לרשות הרבים לפי רצונה כפי שאכן קרה (עמ' 58 ש' 5-1, ש' 20-16, עמ' 59 ש' 20-17, ש' 36-29, עמ' 60 ש' 23-21). עובדות אלה הן אשר מקימות גם את האחריות האזרחית בתביעה שלפניי, בהינתן שבכל אלה הפר הנתבע 4 את הוראת סעיף 11 לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, כמו גם את תקנה 4(1) לתקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא והחזקה של כלבים מסוכנים), התשס"ה-2004. יתרה מכך, בכל האמור בנזקים שנגרמו על-ידי כלב כבענייננו, נקבע בסעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] משטר של אחריות חמורה כך ש"אין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות" מצד מי שמחזיק בכלב. במקרה דנן לא נטען, וממילא לא הוכח, קיומה של איזו מן ההגנות הקבועות בסעיף 42ב לפקודת הנזיקין.
אשר לקשר הסיבתי, בעובדות כתב האישום המפורטות בהכרעת הדין נכתב מפורשות כי לאחר שהכלב שהוחזק על-ידי הנאשמים לא קשור וללא זמם לפיו, הגיח מול המתלוננת חשף שיניים והחל לנבוח, "המתלוננת וכלבתה נסו מן המקום. כתוצאה מכך המתלוננת מעדה, נפלה ונחבלה בכף רגל ימין ובכף יד ימין". הנה כי כן הקביעה בדבר קשר סיבתי מצויה בבסיס הכרעת הדין אשר הרשיעה את הנתבעים 4-3 בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום, ועל כן הנתבע 4 מושתק מלטעון נגדה. אלא שמכל מקום קבעתי לעיל כי התובעת נפלה בשל כך שהיא נמלטה מן הכלבה התוקפת, ולעניין זה לא נדרש מגע פיזי ביניהן, ובעשותה כן נתקלה במהמורה במדרכה. אין לראות במהמורה במדרכה כגורם זר מתערב וזאת בשל חובתו של הנתבע 4 כמי שמחזיק בכלבה מסוכנת, לצפות את האפשרות שמי שייבהל ממנה, כשהיא יוצאת לרשות הרבים ללא רצועה וללא זמם לפיה, חושפת שיניים ונובחת, עשוי לבקש להימלט ממנה, כפי שעשתה התובעת, ובתוך כך עלול למעוד במפגע שעל גבי המדרכה ולהיפצע.
11.לאור כל האמור אני קובעת את אחריות הנתבע 4 לפיצוי התובעת על נזקיה עקב הנפילה. כפי שצוין טעמים אלה מקימים מן הבחינה המהותית גם אחריות מצד הנתבע 3, שממילא אחריותו נקבעה כלפי התובעת מן הבחינה הדיונית בהעדר הגשת כתב הגנה מטעמו.
אחריות המועצה
12.כאמור, למועצה מיוחסת אחריות לנפילת התובעת בשני ראשים: אי מניעת שוטטות כלבת הפיטבול ולכידתה על אף תלונות שהופנו בגין כך למועצה עובר לאירוע הנפילה; וכן, המכשול במדרכה.
שוטטות הכלבה
13.אשר לראש הראשון שעניינו אי טיפול המועצה בשוטטות כלבת הפיטבול – התובעת העידה כי קודם לאירוע הנפילה התלוננה לפני המועצה על כלב מסוכן משוטט לאחר שהבחינה בו לפחות פעמיים כששוטט ללא בעלים, ללא רצועה וזמם, ברחובות הסמוכים לביתה. הקולר האדום שהיה על צווארו של הכלב אפשר לה לזהות שמדובר באותו הכלב, הוא אותו כלב שתקף אותה ביום האירוע. התובעת לא זכרה באיזו דרך הפנתה את תלונותיה הקודמות למועצה, אך בוודאות זכרה את פנייתה האחרונה שבועיים לפני האירוע, ביום 1.10.09, שאז התקשרה למועצה להתלונן על כלב אמסטף שחור שנראה על ידה מספר פעמים באותה תקופה כשהוא משוטט ללא זמם ברחובות הסמוכים למקום מגוריה. את מספר הטלפון של המועצה איתרה התובעת בחיפוש באינטרנט שכן לא ידעה מה עושים כאשר יש כלב משוטט. באותה שיחה הפנו אותה למספר הטלפון של קב"ט המועצה בשם גדעון, ולאחר שחייגה למספר זה ונענתה על-ידי הקב"ט, היא נשאלה והשיבה באשר לפרטי הכלב המשוטט – תיאור הכלב, גזע, צבע, גודל וסימנים מזהים אחרים, וכן מיקום ושם הרחוב שבו נראה. לפי עדותה, הקב"ט גדעון אמר לה שהעניין יטופל. כתמיכה לכך הפנתה התובעת לפירוט שיחות הטלפון מן הנייד שלה ביום 1.10.09 שבו ניתן לראות תיעוד של השיחות שערכה למועצה ולקב"ט. המספר הראשון שאותר על-ידי התובעת באינטרנט כמספר הטלפון של המועצה מסתיים בספרות 511, כאשר השיחה השלישית באותו הפלט, למספר שמסתיים בספרות 517, היא השיחה שערכה התובעת עם הקב"ט גדעון. אף שבעדותה העריכה התובעת את משך שיחה זו במספר דקות, בעוד שברישום פירוט השיחות עולה כי מדובר בשיחה שארכה 50 שניות, התובעת העידה כי מדובר בפרק זמן מספק למסירת מלוא הפרטים שנדרשו לקב"ט אודות הכלב המשוטט.
כמו כן בעדותה הוסיפה התובעת כי כעולה מפירוט השיחות מיום האירוע, 15.10.09, זמן קצר לאחר אירוע הנפילה התקשרה לאותו מספר של המועצה, המסתיים בספרות 511, על מנת להתריע על הכלב המשוטט כמו גם על המהמורה במדרכה, וזאת על מנת למנוע מאחרים לחוות נפילה כואבת כפי שחוותה על בשרה. התובעת אישרה כי עובדה זו לא צוינה על ידה בתצהירה, אך הבהירה כי לקראת עדותה ביקשה לרענן את זיכרונה, למשל בנוגע לשעת האירוע, ועל כן בדקה בפירוט השיחות את השעה שבה התקשרה לבעלה לאחר נפילתה, ובעת שעברה על פירוט השיחות מיום האירוע נתקלה במספר שהיה מוכר לה כמספר הטלפון של המועצה, אז נזכרה באותה פנייה למועצה סמוך לאחר המקרה. בהינתן התיעוד האובייקטיבי לאותה פנייה טלפונית למועצה, ועיתוי עריכתה סמוך לאחר הנפילה, בצירוף התלונה שהגישה התובעת יומיים לאחר מכן במשטרה שם ציינה את כל פרטי האירוע לרבות הימלטותה מן הכלבה המשוטטת ותוך כדי כך נפילתה בבור או מהמורה במדרכה, ההסבר שנתנה התובעת לפנייתה שנועדה להתריע על שתי הסכנות נמצא סביר בעיני ולא מצאתי לפקפק בו (לכל האמור בסעיף זה ראו: סעיף 8 לתצהיר התובעת, פירוט השיחות מוצג ג' למוצגי התובעת, הודעת התובעת במשטרה במוצג ב' למוצגיה, וכן עדותה בעמ' 29 ש' 15 – עמ' 31 ש' 2, ש' 23 – עמ' 33 ש' 8, עמ' 37 ש' 22 – עמ' 38 ש' 6, עמ' 46 ש' 16 – עמ' 48 ש' 30; וכן סעיף 2 לתצהיר הבעל ועדותו בעמ' 53 ש' 36-29).
14.המועצה מצדה הגישה כאמור את תצהירו של חיים כהן (להלן: כהן), ששימש במועד האירוע מנהל רישוי עסקים במועצה. בעדותו הבהיר כהן כי במועד האירוע בשנת 2009 שימש כסגן מנהל המחלקה הטכנית ובתחום אחריותו היה גם נושא רישוי עסקים וגם מדור שפע, שאחראי על תחזוקה שוטפת של המדרכות. עם זאת כהן אישר בעדותו כי הנושא של טיפול בכלבים משוטטים לא היה באחריותו. באורח תואם כהן השיב בתצהיר תשובות לשאלון שהופנה למועצה, רק על השאלות שעניינן במפגע במדרכה, ואילו בנושא שוטטות כלבים, שלא הייתה לכהן נגיעה לו, השיב מצהיר אחר שלא הובא לעדות מטעם המועצה (מוצג 5 לראיות המועצה). למרות זאת בתצהירו פרש כהן נהלי עבודה הנוגעים לטיפול בכלבים משוטטים במועד אירוע התאונה; אולם בחקירתו הבהיר כי בהינתן שבאותו מועד הוא עצמו כאמור לא שימש כמנהל המחלקה שטיפלה בנושא הכלבים המשוטטים, הרי שאינו יודע לומר את הפרטים המדויקים ביחס לנהלים אלה במועד התאונה (עמ' 62 ש' 27 – עמ' 63 ש' 34, עמ' 64 ש' 35-31, עמ' 65 ש' 33-16, עמ' 66 ש' 15-14). הנה כי כן, לא הובאה מטעם המועצה כל עדות שהיא מפי הגורם שאמון על נושא שוטטות כלבים כדי לסתור את טענת התובעת לרשלנות המועצה בכך שלא פעלה ללכידת כלבת הפיטבול או למניעת שוטטותה חרף תלונתה המוקדמת למועצה לכל המאוחר שבועיים לפני האירוע. דומה כי לא היה חולק שלמועצה נתונה סמכות תפיסה של כלבים שאינם מוחזקים כדין (ראו: סעיף 13(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים; וכן סעיף 7(ב) לחוק עזר לדוגמה לרשויות מקומיות (פיקוח על כלבים וחתולים), התשנ"ו-1996, שאומץ על-ידי המועצה המקומית מבשרת ציון –ק"ת תש"ם 282).
יתרה מכך, בעדותו של כהן אנו מוצאים דווקא חיזוק לטענות התובעת כלפי המועצה. הכיצד? כהן אישר בחקירתו כי למיטב זכרונו במועד האירוע מספר הטלפון שמסתיים בספרות 511 שימש כמרכזייה שניתבה את השיחות, ואילו מספר הטלפון של מוקד המועצה הסתיים בספרות 516/7 (עמ' 69 ש' 18-16). עדות זו תואמת את גרסת התובעת שלפיה המספר הראשון שאליו התקשרה, שסופו 511, הוא המספר שאותר על ידה באינטרנט כמספר הטלפון של המועצה, שהוא לפי כהן מספר המרכזייה, שם אכן ניתבו את פנייתה למספר טלפון אחר, שסופו 517, שהוא לפי עדות כהן מספר הטלפון של מוקד המועצה. מכאן שלפי עדות כהן, ובניגוד לאמור בתצהירו, התובעת כן פנתה בשיחתה הנוספת למוקד המועצה בתלונה על כלב מסוכן משוטט; ולפי תצהיר כהן זו הייתה הפעולה הנדרשת מצדה, שאז לדבריו הייתה נרשמת תלונתה ומועברת לטיפול הגורמים הרלבנטיים (סעיף 26 לתצהיר כהן). אציין כי נוכח העובדה שפניית התובעת אל מוקד המועצה נעשתה בשעת הבוקר, 08:18, אין תמה בכך שהיא אינה מתועדת בפלט הקריאות שהתקבלו על-ידי המוקד העסקי החיצוני המופעל על-ידי המועצה – "קישורית", אשר לפי עדות כהן מקבל את הפניות למוקד לאחר השעה 15:00. כהן העיד כי תיעוד הפניות למוקד העירוני בשעות פעילותו לא אותר ועל כן לא הוגש מטעם המועצה (ראו: פלט הקריאות ב"קישורית" מוצג 6 לראיות המועצה, סעיפים 20-19 לתצהיר כהן ועדותו בעמ' 69 ש' 36-22).
התובעת טענה אמנם כי בעת שהופנתה להתקשר למספר הנוסף, שהוא מוקד המועצה לפי עדות כהן, היא הופנתה לשוחח עם הקב"ט בשם גדעון. כהן מצדו חיזק את גרסת התובעת בכך שאישר כי באותה העת אדם בשם זה, גדעון כהן, אכן שימש בתפקיד קב"ט במועצה, אך יחד עם זאת הוסיף כי תפקידו של גדעון כהן כקב"ט לא קשור כלל ללכידת כלבים ועל כן אין הוא הגורם המתאים לתלונת התובעת (סעיף 23 לתצהיר כהן). אלא שבהינתן כאמור ששיחת התובעת עם הקב"ט נעשתה במספר הטלפון של מוקד המועצה, אין בשאלת גדרי תפקידיו של הקב"ט כדי לשלול את טענת התובעת כי הקב"ט אכן קיבל ממנה בשיחתה עם המוקד את הפרטים הנדרשים אודות הכלב המשוטט וזאת לצורך העברתם לאותם הגורמים המוסמכים לטפל בנושא. לא הוגש תצהיר של גדעון כהן מטעם המועצה. בית המשפט לא מצא להיעתר לבקשת המועצה כפי שהוגשה להתיר את זימונו של גדעון כהן לעדות ללא תצהיר, מאחר שלא פורטו בבקשה, בצירוף אסמכתא מתאימה ותצהיר, המאמצים שנעשו לשם גביית תצהיר עדות ראשית מטעם העד (החלטה מיום 22.12.19). המועצה לא הגישה בקשה מתוקנת ומפורטת לזימון העד או להגשת תצהיר מטעמו. אף לא הובאו לעדות מי מבין שלושת הפקחים שעסקו באותה העת בטיפול בכלבים משוטטים (תשובה 3 בתצהיר תשובות לשאלון של המועצה מוצג 5 לראיות המועצה; עדות כהן בעמ' 65 ש' 34 – עמ' 66 ש' 15). בנסיבות אלה, לא הובאה כל עדות מטעם המועצה לגבי מה שנעשה, אם נעשה, עם תלונתה המוקדמת של התובעת בדבר שוטטות הכלבה. ממילא לא הונחה כל תשתית ראייתית לכך שתלונת התובעת למוקד המועצה אכן הועברה לטיפול הגורמים הרלבנטיים במועצה, או כי טיפולם של אלה בתלונה אם אכן טופלה לא הניב איתור הכלבה המשוטטת באזור מגורי התובעת וזאת ללא כל רשלנות מצדם.
15.בשל כל אלה מסקנתי היא כי הוכחה אחריות המועצה לאי לכידת כלבת הפיטבול או למניעת שוטטותה עובר לאירוע נפילת התובעת.
המפגע במדרכה
16.המהמורה במדרכה שבה נתקלה רגלה של התובעת תוך כדי ניסיונה לברוח מפני כלבת הפיטבול מתועדת כאמור בצילומים שהוגשו כמוצג א' למוצגי התובעת. צילומים אלה אכן מתעדים קיומו של מפגע במדרכה שהוא תוצר של בלאי מתמשך של המדרכה (ראו גם עדות הנתבע 4 המתגורר בסמוך בעמ' 55 ש' 16-14). צילומים אלה הוצגו גם לפני המצהיר מטעם המועצה כהן, שנושא תחזוקת המדרכות היה כאמור בעת הרלבנטית באחריותו, וזה אישר כי המצב הנראה בהם "מצריך תיקון ולכן בוצעה עבודה ברחוב". גם הנתבע 4 העיד על שיפוץ המדרכה לאחר האירוע (עמ' 55 ש' 24-20). כהן הדגיש אמנם כי עבודות השיקום ופיתוח המדרכות במקום האירוע, נעשו כחלק מתכנית סדורה לטיפול במרחב הציבורי בשכונות הוותיקות. זאת לדבריו ללא קשר לאירוע תאונה זה או אחר, באשר בבדיקה שערך לא אותרה כל קריאה שהיא במוקד לעניין המפגע הנדון. אלא שכהן העיד כי דבר קיומו של מפגע במדרכה יכול להיות מובא לידיעת המועצה לא רק בדרך של קריאה המתקבלת במוקד, אלא שבמקביל לכך פקחים של המועצה מסיירים באופן יזום לשם איתור מפגעים במדרכות. בהינתן שבענייננו מדובר במפגע בולט לעין – וזאת אישר מפורשות כהן בעדותו – לא ניתן הסבר כיצד המפגע לא תוקן קודם לתאונה כפועל יוצא מאותם סיורים יזומים לאיתור מפגעים במדרכות, וזאת ללא קשר למציאת תיעוד במסמכים לכך. לא למותר לציין בהקשר זה כי כהן לא התייחס בעדותו לתדירות עריכת הסיורים היזומים על-ידי פקחי המועצה (ראו: סעיפים 30-28 לתצהיר כהן ועדותו בעמ' 66 ש' 34-24, עמ' 67 ש' 12-1, עמ' 68 ש' 16-1).
על כן מסקנתי היא כי המועצה אחראית גם לקיומו של המפגע במדרכה.
17.משנמצא כי המועצה אחראית בשני ראשי הרשלנות שיוחסו לה, הן לעניין שוטטות הכלבה מסוג מסוכן והן לעניין המפגע במדרכה, ממילא מתקיים קשר סיבתי לאירוע נפילת התובעת; שכן אילו הייתה המועצה לוכדת את כלבת הפיטבול ולמצער מונעת את שוטטותה מבעוד מועד בהתאם לתלונה המוקדמת של התובעת, וכן מסדירה את המפגע במדרכה, היה כל האירוע על תוצאתו המזיקה נמנע.
חלוקת אחריות ואשם תורם
18.נוכח קביעותיי לעיל ברי כי יש לראות את הנתבעים כמעוולים במשותף כלפי התובעת. חלוקת האחריות ביניהם צריכה להיעשות בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק". בהתאם לכלל הנסיבות שפורטו אני סבורה כי אשמם המוסרי של הנתבעים 4-3 – שהם אלה אשר יצרו את הסיכון המרכזי שנשקף מכלבת הפיטבול בכך שהחזיקו בה בחצר ביתם שאינה מגודרת וללא שער, כשהיא לא קשורה וללא זמם לפיה, ואפשרו לה לצאת לרשות הרבים ללא כל פיקוח, באופן שחולל את כל האירוע הנדון, גדול מזה של המועצה – שרשלנותה נעוצה בהעדר מניעת הסיכון הכרוך בשוטטות הכלבה שהיא כאמור פרי רשלנות הנתבעים 4-3, בצירוף המפגע במדרכה שגרם לתובעת ליפול במנוסתה מכלבת הפיטבול. לפיכך אני מעמידה את שיעור אחריותם של הנתבעים 4-3 על שיעור של 60% ואת שיעור אחריותה של המועצה על שיעור 40%.
לא מצאתי להשית על התובעת אשם תורם, באשר התנהלותה באירוע לא חרגה מהתנהגות אדם סביר. זאת, הן במנוסתה מפני כלבת הפיטבול שהתנפלה עליה ועל כלבתה ברחוב; והן בכך שלא הבחינה במהמורה שבמדרכה בשל נסיבות בריחתה המהירה מכלבת הפיטבול ומבלי שעמדה לה שהות ורוגע להבחין בה ולבחור בדרך אחרת, הרחק מן הגדר שסמוך לה הייתה המהמורה במדרכה (עמ' 34 ש' 21 – עמ' 35 ש' 4).
אפנה כעת לדון בסוגיית הנזק.
סוגיית הנזק
19.כאמור, בתחום הפסיכיאטריה קבעה מומחית בית המשפט, ד"ר מיצ'ניק-רסקין, כי בשל התאונה נותרה לתובעת נכות יציבה בשיעור 8% בגין פוביה ספציפית, פחד מכלבים גדולים ושחורים, ותגובות חרדה, דריכות ופחד שהיא חווה בזמן שנמצאת בקרבתם או שומעת אותם נובחים. הצדדים כאמור ויתרו על חקירת המומחית. כמו כן בסיכומיהם הם למעשה אינם חולקים על קביעות חוות הדעת ביחס לטיב הנכות הרפואית ושיעורה, ומרכזים טיעוניהם בשאלת השפעת נכות זו על תפקוד התובעת. כמו כן המועצה טענה עוד כי אין לה כל קשר לנכות נפשית זו שעניינה פחד מכלבים. אלא שלאור מסקנותיי לעיל בסוגיית אחריות המועצה, ובכלל זה האחריות שהוטלה עליה גם בגין כך שלא מנעה את שוטטות כלבת הפיטבול ולא פעלה ללכידתה קודם לאירוע, הרי שאין לקבל טענה זו של המועצה. בנסיבות אלה אני מאמצת את חוות דעת ד"ר מיצ'ניק-רסקין.
20.כמו כן, פרופ' פייזר, מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה, קבע את נכותה הצמיתה של התובעת בגין כאבים ומגבלות תנועה של האגודל הימני בשיעור 10%. בחקירתו הבהיר המומחה כי מהרישומים הרפואיים עולה שהתובעת הייתה נתונה בכאב קשה כך שנמנעה מלהזיז את המפרקים בידה, ולאחר תקופה ממושכת של חוסר תנועה נוצרה התכווצות של הקופסית שהיא אשר יצרה את טווח התנועה המוגבל (עמ' 14 ש' 35-34, עמ' 15 ש' 5-1, 19-17, עמ' 16 ש' 31-28, עמ' 17 ש' 10-4). המומחה הוסיף כי תקופה של שנה, שבה פנתה פעם אחר פעם לרופאים שונים שהתייחסו להגבלות התנועה, בוודאי מספיקה לשם יצירת טווח תנועה מוגבל של האגודל (עמ' 19 ש' 17-5 וראו פירוט הרישומים הרפואיים קודם לכן בעדותו, וכן בעמ' 25 ש' 11 – עמ' 26 ש' 36). כן הדגיש כי בבדיקתו הקלינית מצא שמגבלות התנועה אצל התובעת הן אמיתיות, אף שבדיקת MRI שביצעה הייתה תקינה, בעמדו על כך שקיומן של מגבלות תנועה במפרקים שונים לאחר חבלה מבלי שניתן לאשש אותן באמצעי דימות היא תופעה שכיחה באורתופדיה (עמ' 15 ש' 8-7, עמ' 16 ש' 4 – עמ' 17 ש' 3, 23-19, עמ' 20 ש' 9-3). המומחה הוסיף כי בהינתן שהתובעת כן עושה שימוש ביד במסגרת מגבלות התנועה של האגודל, הרי שאין זה מחייב שייגרם דלדול בשרירי האמה שאכן לא נמצא אצלה (עמ' 20 ש' 27-14, עמ' 21 ש' 6-5).
אשר למשמעות התפקודית של הנכות, המומחה הסביר כי התובעת יכולה ביד ימין להצמיד את האגודל לכף היד אך לא יכולה לעבור את האצבע השנייה לכיוון כף היד, בעוד שביד שמאל היא מעבירה את האגודל פנימה יותר עמוק (אדדוקציה: 0 לעומת 40 מעלות); ביד ימין היא מצליחה להרחיק את האגודל מכף היד פחות מאשר ביד שמאל (אבדוקציה: 50 לעומת 80 מעלות); בניגוד ליד שמאל, ביד ימין היא אינה מצליחה להגיע עם האגודל לאף לא אחת מן האצבעות, המרחק נע בין 4-2 ס"מ בין קצות האצבעות לאגודל (אופוזיציה) (עמ' 5 לחוות הדעת; עמ' 21 ש' 7 – עמ' 23 ש' 19, שם גם תיקן המומחה טעות ברישום נתוני האדדוקציה בחוות דעתו שהחליפו בין יד ימין לשמאל). פרופ' פייזר הוסיף כי ממצאי בדיקה אלה תואמים באופן הרמוני את תלונות התובעת לפניו בקשר לתנועות שמחייבות לפיתה של חפצים עם האגודל. כך לעניין חוסר יכולתה לפתוח מכסה של שמפו או בקבוק מים, וכך לעניין אי יכולתה לעבוד עם פיפטה שאינה מסוגלת פיזית לתפוס בה. בהינתן המגבלה המכנית המומחה הבהיר כי ממילא אין דרך לבדוק את הכוח של לחיצת הפיפטה שהתובעת אינה מצליחה לתפוס כלל (עמ' 4 לחוות הדעת; עמ' 20 ש' 32 – עמ' 21 ש' 2, עמ' 24 ש' 36-2, עמ' 26 ש' 13-11).
סופו של יום אף לאחר חקירתו הממושכת נותר המומחה בקביעותיו שבחוות דעתו. למעשה גם ביחס לחוות דעתו של פרופ' פייזר התובעת והנתבע 4 אינם חולקים בסיכומיהם על קביעת הנכות הרפואית ואך טוענים לעניין השלכתה על תפקוד התובעת ובעיקר על כושר השתכרותה. המועצה לעומת זאת מבקשת להעדיף את חוות דעת המומחה מטעמה, שלפיה לא נותרה לתובעת כל נכות צמיתה, על פני חוות דעת מומחה בית המשפט. אלא שלאחר שבחנתי את כלל טענות המועצה בסיכומיה כלפי חוות דעת פרופ' פייזר מצאתי כי לכולן ניתן מענה שלם ובהיר בחוות דעת המומחה ובעדותו כפי שפורט לעיל. מסקנות המומחה מבוססות ומנומקות כדבעי, ולא הונח לפניי טעם לסטות מחוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט. על כן אני מאמצת את חוות דעתו של פרופ' פייזר.
21.על יסוד אלה אפנה לבחון את הפיצוי המגיע לתובעת בראשי הנזק השונים, ובהקשר זה בתוך כך אדון בטענות הצדדים באשר להשפעת הנכויות האמורות על תפקודה של התובעת ובפרט על כושר השתכרותה.
גריעה מכושר השתכרות
22. במועד התאונה הייתה התובעת דוקטורנטית במסלול ישיר לנוירו-ביולוגיה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, אחרי תואר ראשון במדעי המוח ושנה וחצי בתואר שני לנוירו-ביולוגיה שממנו המשיכה למסלול ישיר לדוקטורט. כדוקטורנטית קיבלה התובעת מלגה חודשית ששולמה במלואה גם כאשר נעדרה בימי המחלה עקב התאונה, ולכן לא נגרם לה הפסד שכר לעבר ואין טענה מפי התובעת להפסד כזה. לאחר תקופת היעדרות חזרה התובעת לביצוע הניסויים המחקריים במעבדה הנוירו-ביולוגית. לפי עדות התובעת, בשל המגבלה ביד ימין לא יכלה לבצע פפיטציה עדינה ופתיחת בקבוקים של תמיסות ולשם כך נעזרה בחבריה למעבדה ובבעלה שעבד באותה מחלקה בסמוך. מנהלת המעבדה לנוירו-ביולוגיה, פאני רייכרט (להלן: רייכרט), העידה בהתאם כי העבודה המחקרית של התובעת כללה הפעלה אינטנסיבית של יד ימין ובמיוחד של האגודל לשם פיפטציה מדויקת, ובשל קשיי התובעת "היא קיבלה עזרה קצת ממני, קצת מבעלה. היא עבדה עם יד שמאל". את התואר סיימה התובעת בשנת 2013, כאשר לפי עדות רייכרט התובעת השלימה את הדוקטורט בפרק הזמן שלוקח בדרך כלל להשלימו. בעקבות המחקר שביצעה פרסמה התובעת שני מאמרים מדעיים, וכלשונה של רייכרט – "היא סיימה את הדוקטורט מאוד מאוד יפה עם שני פרסומים שזה נדיר".
בחודש נובמבר 2013 ילדה התובעת את בתה הקטנה ויצאה לחופשת לידה. בחודש יוני 2014 עברה המשפחה לגור בניו-יורק לצורך לימודי פוסט-דוקטורט של בעלה בארצות הברית. לטענת התובעת גם היא תכננה לעשות פוסט-דוקטורט בארצות הברית, אך לא יכלה לממש זאת עקב הנכות בידה. מאז סיום הדוקטורט התובעת לא עבדה במקצועה וויתרה על העיסוק בתחום המחקר, לטענתה בשל כך שכאשר עבדה במעבדה בישראל הבינה שאין לה יכולת לעבוד עם מכשור עדין ודיוק רב כפי שדורש התפקיד. בעדותה הוסיפה התובעת לאמור בתצהירה כי עם הגעתם לניו-יורק עשתה שם ריאיון עבודה אחד בחודש אוגוסט או ספטמבר 2014, ולא המשיכה מעבר לכך, כאשר לדבריה "בארה"ב כשלא חוזרים אליך זו הדרך להגיד שלא רוצים אותך". על כן חיפשה עבודה בתחום החינוך. בחודש נובמבר 2014 החלה התובעת לעבוד כמורה לעברית בבית ספר יהודי, כאשר מחודש ספטמבר 2018 היא עובדת כמורה לעברית ומחנכת בחטיבת ביניים בבית ספר יהודי. שכרה הממוצע כמורה לעברית הוא 6,431 $ לחודש. כרגע בני הזוג החליטו להשתקע בארצות הברית ואין להם כוונה לחזור ארצה (לכל האמור בסעיף זה ראו: סעיפים 17-16, 21-19, 24-23 לתצהיר התובעת, מוצגים ד', ה', ט', י"א למוצגי התובעת ותלושי שכר לחודשים אוקטובר עד דצמבר 2020 שהוגשו לתיק ביום 26.1.21, ועדותה בעמ' 38 ש' 13 – עמ' 42 ש' 8, עמ' 44 ש' 29 – עמ' 45 ש' 19; סעיפים 10-9 לתצהיר הבעל; סעיף 4 לתצהיר פאני רייכרט ועדותה בעמ' 8 ש' 31 – עמ' 9 ש' 5; סעיף 10 לתצהיר האֵם ועדותה בעמ' 12 ש' 12-11).
23.בהתאם לקביעות פרופ' פייזר כפי שפורטו לעיל ושאומצו על ידִי, הרי שהנכות באגודל ידה הדומיננטית של התובעת בעלת השפעה גדולה יותר מכפי שיעורה הרפואי על יכולת עיסוקה של התובעת כנוירו-ביולוגית. יחד עם זאת לא מצאתי שהונחה תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע כי התובעת אינה יכולה לעסוק בשום עבודה בתחום זה, לרבות בהוראה, ולוּ בדרך של הסתייעות באדם אחר בשכר לביצוע פעולות שהתובעת מוגבלת בהן, כפי שעשתה לצורך השלמת הדוקטורט שלה בהצלחה רבה. התובעת לא הציגה כל ראיה שהיא למניעה מוחלטת שלה מעיסוק בתחום הנוירו-ביולוגיה, ובכלל זה חוות דעת של רופא תעסוקתי (עמ' 45 ש' 29-20). אף לא הוצגה ראיה ביחס לראיון העבודה הבודד שעשתה לפי עדותה בתחום זה בארצות הברית, ולמצער לא ביחס לסיבה בעטיה לא צלח הריאיון והאם זו נעוצה כפי הנטען בהעדר יכולת לבצע את התפקיד. כאמור התובעת עברה באותה העת לגור בארצות הברית בעקבות פוסט-דוקטורט של בעלה יחד עם שתי בנותיהן הקטנות, הבכורה אז כבת 3 שנים והצעירה תינוקת כבת 8 חודשים. סמוך לאחר מכן שינתה את מסלולה המקצועי ובחרה לעסוק בארצות הברית בחינוך. טענות התובעת למגבלות שהיא חווה גם כמורה, הן בקשר לנכות האורתופדית והן בקשר לנכות הנפשית (סעיף 23 לתצהירה), לא הוכחו כבעלות השפעה על השתכרותה. בהקשר זה לא למותר להוסיף כאן כי המומחית בתחום הפסיכיאטריה קבעה בחוות דעתה כי התובעת "מתפקדת היום ברמה סבירה, עובדת משרה מלאה, מטפלת בבנות ובכל מטלות הבית. אינה סובלת משינויים במצב הרוח ואפילו לא הגיבה בחריגות לעובדה שנאלצה להפסיק לעסוק במחקר והתחילה ללמד".
במכלול נסיבות אלה איני מוצאת כי את הפיצוי בראש נזק זה יש לחשב על בסיס שכר חוקרים בתחום ביוטכנולוגיה בארצות הברית כטענת התובעת, מה גם שזה לא הוכח כנדרש בדיני הראיות (מוצג ו' למוצגי התובעת). אף לא מצאתי להתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באשר לשכר הממוצע בתחום מחקר מדעי ופיתוח שצורפו לסיכומי התובעת, ולוּ בשל כך שלפי עדות התובעת עצמה הם כרגע החליטו להשתקע בארצות הברית. כמו כן, לא מצאתי כי קיימת השפעה לנכות בגין הפוביה מכלבים על כושר השתכרותה של התובעת; ואילו לנכות האורתופדית באגודל ידה הדומיננטית ישנה השפעה מוגבלת ביותר אם בכלל בעיסוקה הנוכחי בתחום החינוך, אך גדולה יותר בתחום הכשרתה במקצוע הנוירו-ביולוגיה ככל שבעתיד תמצא דרך להשתלב בו. על כן, ובהצטרף כל הנימוקים שפורטו לעיל, את הפיצוי בראש נזק זה אני מעמידה על סך כולל של 495,000 ₪. סכום זה משקף במעוגל פיצוי לפי שכרה הנוכחי של התובעת בסך 6,431 $ ובערכו בשקלים בסך מעוגל של 23,500 ₪ (יושם אל לב כי בסיס שכר זה משקף גם לערך כפל השכר הממוצע במשק שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכון ל- 1.4.23 עומד על סך של 12,214 ₪ (כולל עובדים זרים)); שיעור גריעה מכושר ההשתכרות של 10%; ומקדם היוון לגיל 67: 210.8.
עזרה
24.התובעת העידה כי עקב הפגיעה בידה הדומיננטית והשבר ברגל שגובסה היא נזקקה לאחר הפגיעה לעזרה אינטנסיבית של בני משפחתה, בעיקר בעלה ואמה, בביצוע פעולות יומיומיות ובעבודות הבית. אף הבעל והאֵם העידו כן (ראו: סעיף 25 לתצהיר התובעת; סעיף 7 לתצהיר הבעל; סעיפים 5-4 לתצהיר האֵם ועדותה בעמ' 10 ש' 10-1). בנוסף, התובעת העידה כי עקב הנכות הצמיתה שנותרה בידה היא מתקשה עדיין בביצוע עבודות הבית וזקוקה לעזרה שאותה מקבלת מבעלה ובנותיה. כך לטענתה היא אינה יכולה לסחוט סמרטוט ולשטוף את הבית או כלים; לא יכולה לפתוח בקבוק או צנצנת; זקוקה לעזרה בהחלפת מצעים, להרים קניות ביד ימין ועזרה בבישול (סעיף 26 לתצהיר התובעת; סעיף 11 לתצהיר הבעל).
נוכח האמור, ובהינתן שפרופ' פייזר מצא כאמור כי ממצאי בדיקתו תואמים את תלונות התובעת בקשר לתנועות שמחייבות לפיתה של חפצים עם האגודל, אני מוצאת לקבוע על דרך אומדן את הפיצוי בראש נזק זה בגין עזרה החורגת מעזרה סבירה של בני המשפחה, לעבר ולעתיד, על סך של 60,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות
25.התובעת הציגה קבלות בגין הוצאות רפואיות בסך נומינלי של 1,760 ₪, כאשר מתוך סכום זה סך של 1,435 ₪ הוא בגין התייעצות עם רופא פרטי (מוצג ח' למוצגי התובעת). בנוסף ביקשה לפסוק סכום כולל נוסף בגין הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, שאכן נדרשו לה. בנסיבות אלה אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדן בסך 2,000 ₪.
נזק בלתי ממוני
26.לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה כפי שפורטו לעיל, לרבות הטיפולים הרפואיים שנדרשו לתובעת בגין הפגיעה, כמו גם הנכויות הצמיתות שנותרו לה הן בתחום הנפשי והן בתחום האורתופדי, אני מעמידה את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסך של 85,000 ₪.
27.יובהר כי כל הסכומים שנפסקו לעיל הם סכומים נכונים ליום מתן פסק הדין.
סוף דבר
28.תביעת התובעת מתקבלת כך שהנתבעים 4-3 והנתבעות 2-1 יישאו, יחד ולחוד, בפיצוי על נזקיה בסכום כולל של 642,000 ₪. לסכום הפיצויים יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% (כולל מע"מ) וכן החזר הוצאות משפט כמפורט בנספח א' לסיכומי התובעת.
29.אשר לחלוקת האחריות – חלקם של הנתבעים 4-3 באחריות עומד על שיעור 60%, ואילו שיעור אחריותן של הנתבעות 2-1 הוא 40%. על כן, ההודעה לצד ג' מתקבלת באופן חלקי אך ביחס ל-40% מכלל החיובים שנפסקו לטובת התובעת (פיצויים, שכ"ט עו"ד והחזר הוצאות משפט).
המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, י"ט אב תשפ"ג, 06 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
