1.לפניי עתירת המבקש-הנושה לביטול ההליך.
2.ביום 23.3.2016 ניתן צו לכינוס נכסיו של החייב בהתאם לבקשתו. המבקש הגיש בקשתו לביטול ההליך ביום 25.8.2016 בגדרה טען כי מקורו של החוב באירוע פלילי, בו החייב, שהיה באותה עת שליח המרכול "יוניברס", דקר באמצעות סכין באורך 15 ס"מ את המבקש ב"עורק הראשי", לאחר שהלה בקש מן החייב להזיז את רכבו, שחסם את רכב המבקש. לטענת המבקש, לאחר האירוע, ברח החייב מן המקום, כשהוא מותיר את המבקש מתבוסס בדמו.
3.המבקש טוען כי הוא נפגע באורח אנוש, ולאחר הפציעה שהה זמן רב במחלקה לטיפול נמרץ, עד אשר מצבו השתפר, אך הוא נותר נכה בשיעור ניכר על אף השיקום הארוך שעבר. המבקש טוען כי בית המשפט גזר את דינו של החייב ל-4.5 שנים מאסר בפועל ופיצוי למבקש בגובה 50,000 ₪. המבקש טוען כי החייב לא שילם מלבד 3 תשלומים ששולמו על חשבון הפיצוי שנקבע ע"י בית המשפט המחוזי שדן את החייב, ששולמו בטרם הכריע בית המשפט העליון בערעור שהגיש החייב, ומשניתן פסק הדין בערעור לבית המשפט העליון לא שילם הוא דבר. המבקש טען בבקשתו כי החוב בגין הפיצוי לקורבן עומד בעת הגשת הבקשה על סך 65,000 ₪.
4.המבקש מוסיף וטוען כי הוא נושה בחייב גם עפ"י פסק דין שניתן בתביעה אזרחית שהגיש המבקש כנגד החייב. בערעור על פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט המחוזי, פסק לו בית המשפט העליון פיצוי בגין נזקיו בסך 660,000 ₪ (כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד). המבקש טוען כי שני חובות אלה נוצרו בחוסר תום לב, שכן מקורם בניסיון רצח, ומטעם זה יש לבטל את ההליך כבר עתה. המבקש טוען כי מדובר במי שפועל בחוסר תום לב אף בעת ניהול ההליך, שכן מדובר בבן למשפחה אמידה (וזאת הוא מסיק מהליך המרצת פתיחה שהגישו הורי החייב ואחיו – ובו מצהירים הם על רכוש רב ויוקרתי), אשר לא עושה דבר על מנת לשלם את חובו, ולא עוד, אלא הבריח את הפקדון שהפקיד בבית המשפט העליון בהליך הערעור הפלילי, ואף מכר רכב בבעלותו, וכן הינו מיוצג ע"י עו"ד פרטי בכלל ההליכים.
5.החייב טוען בתגובתו כי הבקשה הוגשה 5 חודשים לאחר מתן צו הכינוס, ומשהוגשה בשיהוי כה ניכר, ואגב היקש לסדר הדין האזרחי בדבר המועדים בהם יש להגיש בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, יש לדחות את הבקשה על הסף.
6.לגופו של עניין טוען החייב כי העבירה מושא החוב בוצעה בשנת 2005, דהיינו 11 שנים בטרם הוגשה הבקשה להכרזת החייב כפשוט רגל, כאשר מאז ניתן לו צו תשלומים בהוצאה לפועל בו עמד ככלל, והוא שילם במרוצת השנים כ-18,000 ₪. כן טוען החייב כי על חשבון הפיצוי הפלילי שילם הוא מעל 10,000 ₪, אך פניותיו למרכז לגביית קנסות לפריסה נוחה יותר של התשלומים לא נענו. החייב טוען כי הוא אף עומד בצו התשלומים שניתן בגדרי הליך זה, אשר גבוה ב-100 ₪ מצו התשלומים בתיק ההוצאה לפועל – כך שהמבקש אינו מרע את מצבו בשל צו הכינוס שניתן כנגד החייב. לטענת החייב, על פי הפסיקה, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, יש בו לעיתים לרפא את חוסר תום הלב ביצירת החובות, שעה שנוהלו נגד החייב הליכי הוצאה לפועל. ועוד, לטענת החייב, תום ליבו של החייב ייבחן בעת הכרזתו כפושט רגל, אולם לעת עתה הוא מקיים את כל חובותיו שהוטלו עליו בצו הכינוס. לטענת החייב, במקרים דומים בהם נקט החייב אלימות כלפי הנושה, הוכרז החייב כפושט רגל. החייב טוען כי לא הבריח כספים, והפקדון שהופקד במסגרת ההליך הפלילי הושב לאחיו – אשר הפקיד את הכסף. החייב טוען כי כניסתו להליך הפש"ר נובעת מתוך רצון להסדיר את חובותיו, תוך קביעת תכנית פירעון בה יוכל לעמוד.
7.המנהל המיוחד הגיב לבקשה וטען כי על פי הלכת בלום (עא 307/12 ישראל בלום נ' כונס הנכסים הרישמי (14.8.2012)). אין להתעמק בבחינת תום ליבו של החייב בעת יצירת החובות בשלב מתן צו הכינוס – המהווה השער להליך, להבדיל משלב ההכרזה וקביעת תוכנית הפירעון, שם יש ליתן לכך משקל רב יותר. ועל כן, לטענתו, בנסיבות המקרה דנן, אף שקיים סיכוי שההליך יבוטל בעת הדיון בהכרזה, היות וחובותיו של החייב הינם בגין הפיצויים הנזיקיים שנפסקו למבקש, ובגין הקנס הפלילי, שאינו חוב בר הפטר – אין הצדקה לבטל את ההליך כבר בשלב זה. המנהל המיוחד ציין כי החייב משתף פעולה בשלב זה והוא ממציא מסמכים ועומד בצו התשלומים, אך לא מגיש דו"חות חודשיים. בהחלטתי מיום 1.12.2016 ביקשתי תגובת הכנ"ר וציינתי כי במידה ולא תוגש תגובה אניח כי הכנ"ר אינו נוקט עמדה. תגובה לא הוגשה.
8.בתשובה לתגובה טוען המבקש כי בקשתו הוגשה במסגרת 30 ימים מעת שיקבל לידיו את צו הכינוס. עוד טוען המבקש כי בפס"ד רוזנברג, אליו מפנה החייב, שולם הקנס הפלילי עובר להגשת הבקשה לפשיטת רגל, ובשל כך ניתנה ההכרזה, מה שלא אירע בענייננו. ועוד, לטענתו, בעניין רוזנברג השתמש החייב בנשק כהגנה עצמית, ואילו בענייננו המבקש לא תקף את החייב. המבקש הוסיף כי החייב לא שילם מעולם כסף מרצונו הטוב, אלא רק לאחר הטלת עיקולים וצווי מאסר.
דיון והכרעה
9אין חולקין כי חובותיו המוצהרים של החייב הם שניים בלבד ומקורם באותו אירוע שבו תקף החייב את המבקש בנסיבות מחמירות: החוב הראשון הוא חוב שמקורו בפיצוי לקורבן ע"ס 50,000 ₪ שהטיל בית המשפט במסגרת תפ"ח (מחוזי חיפה) 2012/05 והאחר הוא פיצוי שניתן בתביעה אזרחית שהגיש המבקש כנגד החייב במסגרת ת.א 709/08 (מחוזי חיפה ) ארז גריל נ' אבי אוחיון ואח' (ניתן 25.2.2010), לפיו חוייב החייב לשלם למבקש סך 400,000 ₪ בתוספת סך 60,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון (במסגרת ע"א 2771/10) התקבל ועל הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי נוסף פיצוי בסך 200,000 ₪ (ראו נספחי הבקשה העיקרית של החייב).
10.נסיבות האירוע סוכמו על ידי בית המשפט העליון (מפיו של כב' השופט המנוח א' לוי) במסגרת הערעור על גזר הדין שהגיש החייב (נסיבות אלה צוטטו אף בפסק הדין שניתן בתביעה האזרחית) ולהלן יובאו הדברים במלואם:
"בחודש פברואר 2005 עסק המערער בהובלת משלוחים ממרכול לביתם של לקוחות. בתאריך 2.2.05, בשעה 15:00 לערך, הוא הגיע לבניין הנמצא ברחוב הרופא בחיפה, והחנה את רכבו כך שחסם את רכבו של אחד מדיירי הבניין. בעקבות זאת התפתחו חילופי דברים בין זה האחרון (להלן: המתלונן) למערער, ובהמשך תקף המערער את יריבו, הפילו לארץ ודקר אותו עם סכין או כלי חד אחר מתחת לבית שחי שמאל. לאחר זאת, נטל המערער את מכשיר הדקירה, והסתלק מהזירה עם רכבו תוך שהוא מותיר אחריו את המתלונן זב דם ומבלי שטרח להזעיק עבורו עזרה רפואית. ועוד נטען בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא, כי כאשר שב המתלונן לדירתו הוא התמוטט, ובעקבות כך פונה לבית חולים שם נדרשה פעולת החייאה ממושכת כדי לייצב את מצבו.
לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים במלואן, חזר בו המערער מכפירתו, הודה בעובדות שיוחסו לו, והורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאחר שלבית המשפט הוגש תסקיר של שירות המבחן והצדדים טענו לעונש, נדון המערער לארבע וחצי שנות מאסר, שנה מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 50,000 ש"ח.
הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עימו יתר על המידה, בין היתר, משום שלא נתן משקל ראוי לכך שזו העבירה הראשונה אותה ביצע, ושבעת שעזב את הזירה הוא טרם ידע את חומרת פציעתו של קורבנו. ועוד נטען, כי לא קדמו לתקיפת המתלונן תכנון או מחשבה, ולמעשה מדובר בתגובה חפוזה עליה ועל תוצאתה הוא מצר. המערער ביקש אפוא לקצר את תקופת מאסרו, וכן להקטין את הפיצוי בו חויב.
לא מצאנו עילה לשנות מן העונש. המערער חסם את רכבו של אדם שלא כדין, ומשפרץ ויכוח על רקע זה, הוא הגיב באלימות קשה שתוצאתה היתה פציעתו החמורה של הקורבן ושינוי חייו מן הקצה אל הקצה. זו התנהגות בריונית של מי שראה את עצמו בן חורין לתקוף את יריבו על רקע של מה בכך, והיא משתלבת בתמונה הקודרת של נגע האלימות שפשה בחברה בישראל. מנקודת השקפה זו איננו סבורים כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער, נהפוך הוא, נראה בעינינו העונש מתון ביותר, ואפשר שהיה ראוי להחמיר עם המערער יותר ממה שנעשה בפועל. באשר לפיצוי, זה נועד לשפות את המתלונן, ולו במעט, על הנזקים שנגמרו לו, ועל כן לא מצאנו מקום לבטלו או להקטין את שיעורו".
11.אסלק מדרכי תחילה טענת החייב, לפיה הוגשה הבקשה באיחור ולא בתוך 30 ימים מיום שקיבל המבקש את צו הכינוס לידיו. טענה זו אני דוחה. אף אם חלפו 30 יום, רשאי המבקש להגיש בקשה לביטול ההליך, ולתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 אין כל תחולה בענייננו. ראשית, באופן פורמאלי מתייחסת תקנה 201 לבקשת ביטול שהגיש בעל הדין שכנגד, ואילו בענייננו, המבקש אינו בעל דין שכנגד בשלב הבקשה למתן צו כינוס. אולם מעבר לכך, לא מצאתי כל מגבלה על מועד הגשת התנגדות להליך ע"י נושה, מקום שהוא סבור כי אין טעם בקיום ההליך בשל חוסר תום לב של החייב בעת ניהול ההליך או בעת יצירת החובות. לטעמי, אם בית המשפט מוסמך לבטל את ההליך ביום שנועד להתקיים דיון בבקשה, קל וחומר, רשאי הוא לבטלו לפני כן אם תוצאת ההליך ברורה מראש.
12.לגופן של טענות הצדדים, מצאתי לקבל טענת המבקש ולהורות לבטל את ההליך בשלב זה, ולהלן הנמקתי.
13.שתי תכליות להליכי פשיטת רגל : "האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה היעילה והשווה ביותר... אולם, לצד תכלית זו קיימת התכלית השניה, שעיקרה לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על ידי קבלת הפטר מן החובות. לא פעם יעדיף חייב את המחיר של פשיטת הרגל על פני ההליכים האחרים המופעלים כנגדו לשם גביית חובו... " (ראו: ע"א 6416/01, בנבנישתי נ. כונס הנכסים, פד"י נ"ז (4) 197).
התכלית השנייה נועדה לאפשר לחייב, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמלית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאי (ראו: רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד נח(2) 810, 814).
14.מושכלות יסוד בדיני פש"ר, כי לא כל המתדפק על דלתות הפקודה ורוצה לחסות תחת כנפיה, יזכה לכך. הפקודה אינה יכולה להגשים משאלותיהם של כל החייבים, גם של אלה אשר מתכוונים באמת ובתמים לפתוח דף חדש בחייהם. בית המשפט מוסמך, על פי סעיף 18ה(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980 לדחות בקשה להכרזת החייב כפושט רגל "אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו".
תום ליבו של החייב ייבחן בשתי תקופות – התקופה הקודמת להליכי פשיטת הרגל - בעת יצירת חובותיו, והתקופה המאוחרת ממועד פתיחת הליכי הכינוס ופשיטת הרגל, עובר לדיון בבקשת ההכרזה (ראו למשל: ע"א 3224/07 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (3.5.2009)). על כן, אף לגבי תום הלב שקדם להליך והתנהגות החייב לפני פתיחת ההליך, יש בהם כדי להשליך על התאמת ההליך לחייב שמבקש לחסות תחתיו.
15.נראה, כי אין חולקין כי במקרה דנן, נוצר החוב בחוסר תום לב. שני החובות שמקורם במעשה פלילי הם החובות היחידים שעומדים בבסיס הבקשה. החייב עצמו, אינו חולק כי החוב נוצר בחוסר תום לב , והוא טוען הוא בסעיף 18 לתגובתו כדלקמן:
" אמנם החוב בעטיו נפתח ההליך מעורר קושי בקביעה כי מדובר בחוב שנוצר בתום לב, אך בהתאם לפסיקה בעניין בן דוד, חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה, כאמור 2.2.05 ועד למועד פניית החייב להליך הפש"ר , 2/06 , חלפו 11 שנים במהלכם התנהלו נגד החייב כאמור הליכי הוצאה לפועל אשר תרמו לפתיחת התיק, יש בו כדי לרפא את הפגם שנוצר ביחס לחוב כלפי נושה רגיל"
16.שתי טענות מעלה החייב אפוא. הראשונה שהמקום לבחון את שאלת תום לבו של החייב תיעשה במעמד ההכרזה (בדיון שקבוע ליום 19.3.2017) והאחרת, כי חלוף הזמן מרפא את חוסר תום הלב.
17.באשר לטענה הראשונה, אומנם הפסיקה קובעת כי המועד שבו תיבחן שאלת תום- הלב הוא, ברגיל, במעמד ההכרזה, כאשר נפרסת בפני בית המשפט התמונה במלואה. וכך קובע בית המשפט בעניין בלום:
"סבורני כי, ככלל, מקום שבו מילא החייב אחר הוראות פקודת פשיטת הרגל ועמד בכל התנאים הראשוניים האמורים לעיל, אין מקום להתעמק בשלב זה בשאלת תום ליבו של החייב במועד יצירת החובות או לבחון את התנהלותו בהליכי ההוצאה לפועל, וזאת מכיוון שספק בעיני אם המידע שמונח לפני בית המשפט בשלב זה מספיק, במרבית המקרים, על מנת לבסס קביעה בדבר חוסר תום לב של החייב אשר מצדיק לסרב להיעתר לבקשתו ליתן צו כינוס. ... לפיכך, סבורני כי יש להיצמד למתווה שהגדיר המחוקק ואשר כולל בדיקה מסודרת ומעמיקה של שאלת תום ליבו של החייב על ידי הכנ"ר (או מי מטעמו) בפרק הזמן שנקבע בפקודת פשיטת הרגל בין מועד מתן צו הכינוס לבין מועד הדיון בבקשת ההכרזה.
אכן, ייתכנו מקרים חריגים, בהם בית המשפט יתרשם כבר בשלב הדיון במתן צו הכינוס כי אין מקום לאפשר לחייב להיכנס ב"שער" ההליך, מפאת חוסר תום לב קיצוני בדרך יצירת החובות או בהתנהלותו בהליכי ההוצאה לפועל (כפי שנקבע בעניין בנבנישתי ובעניין קלאר). מדובר במקרים בהם יסבור בית המשפט כי כל רצונו של החייב הינו להתחמק מנושיו ולהפוך את הליך פשיטת הרגל ל"עיר מקלט". במקרים חריגים אלו אכן אין מקום לנהל הליך סרק אשר סופו ידוע מראש.
18.בענייננו ניתן צו כינוס. אין מחלוקת של ממש בין הצדדים לגבי נסיבות יצירת החובות מושא הבקשה (שניים במספר בלבד שמקורם באותו מעשה עליו עמדנו לעיל ואשר תואר בדברים שצוטטו לעיל מפסק דינו של בית המשפט העליון שדן בערעור החייב על גזר הדין), וסבורני כי ניתן לבחון היום, אם מוצדק לאפשר לחייב להמשיך בהליך או שמא מדובר בחוסר תום לב שחלוף הזמן אינו מכהה אותו. לא מצאתי כל הצדקה להמתין עד לדיון ההכרזה, וסבורני כי ניתן להכריע בטענות הצדדים כבר כעת.
19.כאמור, יצירת חובות בחוסר תום לב מביא לדחיית הבקשה. כך למשל נקבע בע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד נז(4) 197, כי מעשה בלתי חוקי אשר פגע בתקנות הציבור ייחשב חוסר תום לב בעת יצירת החובות (שם דובר בחייב שחובותיו נוצרו מעיסוק למתן שירותי ליווי). כך גם, סיכון כספי הנושים בחוסר אכפתיות, במעשי מרמה ובמצגי שווא – לחוסר תום לב ייחשבו (פש"ר (מחוזי חי') 41357-12-11 ראיד ח'ורי ואיל ח'ורי נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון (02.09.2014)). חסר תום לב ייחשב אף אדם הבא בשערי ההליך בידיים לא נקיות, תוך שהוא מבריח נכסים, או טוען כי אין באפשרותו לפרוע חובותיו כאשר לא כך הוא (ע"א 3376/11 שרגא רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי (06.10.2013)).
20.בעניין בבנישתי נקבע כי התכלית הכללית של הרתעת עבריינים ומניעת פעילות בלתי חוקית היא חשובה, אך עם כל חשיבותה אין היא תכלית עיקרית במסגרת הפקודה. קיימים דברי חקיקה אחרים שתכליתם העיקרית היא הרתעת עבריינים וענישתם, אשר-על-כן מוצדק לא להחיל את הפקודה רק במקרים חריגים שבהם אי-החוקיות עולה כדי פגיעה מהותית בעקרון היסוד של השיטה בדבר תקנת הציבור. במסגרת זו, נקבעו מספר מבחני עזר על מנת לבחון את עוצמת הפגיעה בתקנת הציבור: האם המדובר בעבירה פלילית אם לאו; חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, והאם הורשע החייב בעבירה; האם מדובר באי חוקיות קבועה או חד פעמית באופייה; מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו; וכן עוצמת הקשר בין אי חוקיות העסק לבין יצירת החובות.
21.נראה כי בענייננו מרבית המבחנים מובילים למסקנה כי המדובר בחוסר תום לב קיצוני המצדיק ביטול ההליך כבר עתה. המדובר בעבירה פלילית חמורה ברף הגבוה ביותר, בה קיים יסוד נפשי של "כוונה מחמירה", אשר גרמה למבקש נזק בלתי הפיך וחמור, וחובותיו של החייב הם בעלי זיקה ישירה ובלעדית לאותו מעשה. כאמור, שני החובות העומדים בבסיס הבקשה, מקורם באותו מעשה, אשר גרם לנושה נזק בלתי הפיך, ושני החובות מהווים פיצוי בגין אותו מעשה. החלת הפקודה במקרה דנן עלול להחטיא את מטרת ההליך השיפוטי שיזם הנושה, שנועד לפצותו בגין נזקיו.
22.ראוי להפנות בהקשר זה אף לפסק הדין שניתן בע"א 3376/11 שרגא רוזנברג נ' הכנ"ר (6.10.2013). באותו פסק דין נדון מקרה שבו רופא שיניים במקצועו הורשע בעבירות חמורות עת ירה על קבוצת אנשים שניסו לתקוף אותו, בעודו שיכור. החייב שם הורשע בהליך פלילי (בעבירת חבלה בכוונה מחמירה) והוא נידון למספר שנות מאסר. לאחר מכן התדרדר מצבו הכלכלי וניתן כנגדו צו כינוס. בית המשפט המחוזי דחה בקשתו להכריז עליו כפושט רגל. בית המשפט העליון קיבל את הערעור "לא בלי התלבטות מסויימת" (סעיף י"א לפסק הדין). לא התעלמתי מן האמור בפסק הדין, אולם לא מצאתי כי ניתן להקיש מהתם להכא, ולהלן הנמקתי.
23.ראשית יש לאבחן מקרה זה מעניינו של רוזנברג; במקרה דנן הפגין החייב "התנהגות בריונית של מי שראה את עצמו בן חורין לתקוף את יריבו על רקע של מה בכך, והיא משתלבת בתמונה הקודרת של נגע האלימות שפשה בחברה בישראל" (דבריו של השופט המנוח א.א. לוי במסגרת הערעור על גזר הדין של החייב, שהובאו לעיל). לכך יש להוסיף כי חייב עזב את הזירה והותיר את המבקש מתבוסס בדמו, התנהגות שמעבר לחוסר המוסריות המובהקת שבה, ייתכן שהחמירה את פגיעתו של המבקש ואת נזקיו הגופניים. זאת, להבדיל משרגא רוזנברג (שבעניינו בית המשפט העליון קיבל את הערעור "לא בלי התלבטות מסויימת"), שהיה איש משפחה, שבהתנהגותו לא נמצא דופי עד אז, וגם לקהילה בה הוא חי תרם רבות, והוא היה רחוק מדמות העבריין המצוי הבא בשעריהם של בתי המשפט. ועוד, בעניין רוזנברג לעבירה שביצע קדמה תקיפה על ידי הנפגעים, אשר התנהלו בפראות עוד טרם פגשו בו, מה שלא אירע בענייננו.
24.שנית בעניין רוזנברג, המאסר הביא להתדרדרותו של החייב. בענייננו, לא כך הדבר, והחובות היחידים, מהם מבקש החייב להיחלץ הם אלה שנוצרו ישירות מן המעשה עצמו.
25.שלישית הגם שבית המשפט קבע כי " תכליותיה של פקודת פשיטת רגל שעיקרן הגנה על הנושים ושיקום החייב, אין בהן כשלעצמן כדי ללמד שחובות שנוצרו בגדרי פעילות שאינה חוקית או אינה מוסרית, כדי למנוע מהכרזה על חייב פושט רגל", ראוי להפנות אל הדברים הנוספים שקבע בית המשפט העליון בהקשר זה בעניין רוזנברג:
"העיקרון לפיו אל יהא חוטא נשכר, עובר כחוט השני בכל תחומי המשפט, שכן "ההרמוניה החקיקתית של כלל דברי החקיקה מוליכה למסקנה שלפיה באופן עקרוני אין זה ראוי כי מפר החוק יהנה מפירות הפרת החוק על דרך של הנאה מזכויות שמוענקות לו על ידי החוק". (עניין בנבנישתי, עמ' 206 (הנשיא ברק)). אדם שיצר את חובותיו בחוסר תום לב, ופגע בכך בנושיו, ואפשר אף עבר על החוק ופגע בתקנת הציבור הכללית, לא ראוי שיזכה ביתרונותיו של הליך פשיטת הרגל, שנועד, בין היתר, לשיקומו הכלכלי-חברתי" (עניין בלום, פסקה 21 (השופטת פרוקצ'יה))"
בהיבט ההרתעה ושלטון החוק ברי, כי מתעורר חוסר נוחות נוכח מתן "הטבה" למי שלמעשה הפנה עורף לאינטרס הציבורי ועבר עבירה חמורה; ועל כן כל מקרה לנסיבותיו. אל מערך השיקולים שמנינו דומה כי יש להוסיף את סוג הפעילות הבלתי חוקית. כך למשל בפעילות כלכלית כגון הימורים, ישנו פן כלכלי ב"נסיבות מחמירות" של מעורבות כסף "כשר" עם כסף "מזוהם". עוד יש לתת את הדעת לכך שההחלטה שלא להכריז על חייב כפושט רגל מהוה הלכה למעשה סנקציה נוספת כנגד החייב מעבר להליכים שננקטו נגדו, ואת זאת קשה להלום. וככלל אך כי שוב, יהיו מקרים שבהם "סנקציה" כזו מוצדקת.
26.דומה, כי ההרמוניה החקיקתית, עליה עמד בית המשפט בדבריו שלעיל, מובילה למסקנה כי תקנת הציבור, אינה סובלת מקרה, שבו החייב יתקוף באופן קשה את הנושה, יותירו מתבוסס בדמו, ולימים, יחסה החייב תחת פקודת פשיטת הרגל, מקום שהחוב היחיד הוא זה הנובע מאותו מעשה, בגינו נידון החייב לתקופת מאסר. בהקשר זה אציין כי הפיצוי הפלילי שנפסק נגד החייב – דינו כקנס, והוא אינו בר-הפטר (בש"פ 373/89 שטיין נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ג(2) 474), כך שהחוב היחיד של החייב הינו כלפי המבקש, ולאור נסיבות יצירתו נראה כי אין מקום לאפשר לו לחסות בצילה של הפקודה.
27.אציין עוד, כי לאור האמור לעיל, מצאתי כי תום לבו של החייב במסגרת ההליך, אינו השיקול המכריע. למעלה מן הצורך, אציין כי המנהל המיוחד ציין במסגרת תגובתו כי החייב לא הגיש את הדו"חות החודשיים, וכי על אף החובות הכבדים הרובצים על כתפי החייב, אין הוא ממצה את כושר השתכרותו, הוא עובד במשרה חלקית ומקבל שכר פחות משכר המינימום. עוד יש לציין כי למרות ש"הפיצויים הפליליים" נפסקו עוד בשנת 2006, ואילו האזרחיים נפסקו בשנת 2011, גובה החוב בשניהם כיום גבוה מהסכום שנפסק, וזאת בשל צבירת ריביות בתיקי ההוצאה לפועל.
28.לאור כל האמור, ראיתי לבטל את ההליך כבר בשלב זה, מבלי להמתין לשלב ההכרזה. סבורני, כי אין כל טעם להוציא כספי ציבור ומשאבים ציבוריים (זמן שיפוטי והשגחת הכונ"ר) כאשר ברור כבר עתה כי אין מקום לחייבים מסוגו של החייב באכסניה של הליך פשיטת הרגל.
29.צו כינוס הנכסים על כל המגבלות האמורות בו מבוטל בזאת, ואולם צו עיכוב היציאה מן הארץ יבוטל בחלוף 90 ימים מהיום.
30.המזכירות תסגור את התיק.
ניתנה היום, כ' כסלו תשע"ז, 20 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.
