השופט ח' מלצר:
- לפנינו ערעור כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט), ב-פש"ר 8422-09-12 – להכריז את המשיב 1 (להלן: המשיב, או החייב) פושט רגל.
אביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה.
רקע
- המשיב, בן כ-70 שנה, והמערערת, נישאו זה לזו בשנת 1970. בחודש אוגוסט 1998 עזב המשיב את דירתם המשותפת (להלן: הדירה) וניתק קשר עם אשתו וילדיו. מאז ניהלו בני הזוג הליכי גירושין ממושכים, שהסתיימו בגט בשנת 2005.
- במהלך השנים שבהן היו בני הזוג נשואים, צבר המשיב חוב כלפי המערערת, בגין מזונות שנפסקו לטובתה (בסכום של עד 2,800 ש"ח לחודש) – במרבית התקופות שבין חודש אוגוסט 1998 ועד לחודש יוני 2005 (להלן: החוב, חוב המזונות, או החוב הפסוק, בהתאמה). המשיב נמנע מלשלם את החוב הפסוק ובנסיבות אלה פתחה המערערת בהליכי הוצאה לפועל לגבייתו (להלן: הליכי ההוצאה לפועל ו-תיק ההוצל"פ, בהתאמה).
בגדרי הליכי ההוצאה לפועל עלה בידי המערערת לגבות, עד לשנת 2011, כספים בסכום מצטבר של כ-200,000 ש"ח.
- בשנת 2009 פנתה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, בבקשה להורות על קיזוז חלקו של המשיב בדירה, שהינה דירה בת 3.5 חדרים, המצויה בבת-ים, כנגד חלק מהחוב הפסוק למזונות, כך שזכויותיו של המשיב בדירה תועברנה על שמה והיא תהפוך לבעלים שלה בשלמות. הבקשה נענתה ובעקבות זאת הופחת החוב בתיק ההוצל"פ, בחודש מרץ 2011, בסכום של 246,245 ש"ח.
- בשנת 2012 הצליחה המערערת, לאחר שאיתרה את מקום עבודתו של המשיב – להטיל עיקול על משכורתו אצל מעסיקו דאז. בהמשך לכך ובעקבות בקשה שהגיש המשיב לבטל את העיקול האמור ולפרוס את תשלום יתרת חוב המזונות, ניתנה בתאריך 8.8.2012 החלטה המורה על הסרת העיקול ממשכורתו של המשיב, בכפוף לתשלום של 10,000 ש"ח לתיק ההוצל"פ, בתוך 30 ימים.
- בתאריך 4.9.2012, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הנכבד בקשה להכריז עליו כפושט לרגל ולמתן צו כינוס על נכסיו. בגדרי הבקשה הוא מסר על חובות בסך של כ-406,000 ש"ח לארבעה נושים, על פי הפירוט הבא: למערערת (בגין חוב המזונות, בסכום של 247,500 ש"ח לפי הרישום בתיק ההוצל"פ), לעיריית בת-ים (בגין חובות ארנונה המוטלים על הדירה, בסכום של כ-73,000 ש"ח, על פי פסק-דין שניתן כנגד המשיב), לאחיו של המשיב (בגין הלוואה שנטל ממנו, בסכום של 75,500 ש"ח) ולרשות השידור (בגין אגרות שלא שולמו, בסכום של כ-6,000 ש"ח).
במסגרת בקשתו האמורה הצהיר המשיב על הכנסות חודשיות בסכום כולל של כ-7,000 ש"ח משכר-עבודה ומקצבה (שהיתה מעוקלת באותה עת לטובת המערערת), ועל הוצאות חודשיות בסכום כולל של כ-5,400 ש"ח, כאשר סך של 3,000 ש"ח מתוכם משולם כדמי שכירות. כן הצהיר המשיב כי צבורים לטובתו כספים בקרן פנסיה ובביטוח מנהלים.
- על-יסוד בקשתו של המשיב הנ"ל – הורה בית המשפט המחוזי הנכבד, בתאריך 22.10.2012, על כינוס נכסיו של המשיב (להלן: צו הכינוס). בתוך-כך ניתן, מכוח סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל, או הפקודה), צו עיכוב הליכים גורף כנגד המשיב ונקבע כי עליו לשלם לטובת נושיו, סך של 200 ש"ח לחודש, החל מתאריך מתן צו הכינוס.
- בתאריך 17.12.2012 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול צו הכינוס. בבקשתה טענה המערערת כי המשיב פנה להליכי פשיטת רגל, שלא בתום לב, וזאת במטרה להתחמק מהחוב האמיתי היחיד שיש לו – הוא חוב המזונות כלפיה, אשר איננו בר-הפטר, לטענתה, לפי הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, שנוסחה יובא להלן:
"צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה: [...]:
(3) חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
משכך נטען כי אין להיזקק לבקשת המשיב ויש לבטל את צו הכינוס על נכסיו.
- בתאריך 26.5.2013 החליט בית המשפט המחוזי הנכבד כי הבקשה לביטול צו הכינוס תידון במסגרת הדיון בבקשת המשיב להכריזו כפושט רגל, וזאת לאור נתונים שיימסרו על-ידי המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), על אודות תביעות החוב שהוגשו כנגד החייב וכן על התנהלותו של המשיב בגדרי ההליך.
- בתסקיר שהגיש הכנ"ר, בתאריך 22.8.2013, לקראת הדיון בבקשת המשיב להכריזו פושט רגל, נכתב כי: "הסתבכותו הכלכלית של החייב נבעה מקשיי מחייה, כתוצאה מגירושיו". עוד צוין בתסקיר האמור כי עד לאותו מועד הוגשה תביעת חוב אחת כנגד המשיב, בסך של 242,610 ש"ח, שהינה תביעת חוב המזונות של המערערת. כן ציין הכנ"ר כי על פי הדו"חות שהגיש המשיב, הכנסותיו משכר עבודתו (כמאבטח) ומקצבה שהוא קיבל מהמוסד לביטוח לאומי (נכות, שהומרה לזיקנה) עמדו ביחד על סך של כ-7,200 ש"ח והוצאותיו הסתכמו בסכום דומה (זאת למרות שבגדרי בקשתו הצהיר המשיב כאמור על הוצאות בסכום כולל של כ-5,400 ש"ח – ח"מ). לבסוף בא הכנ"ר בהמלצה כדלקמן:
"מכיוון שע"פ הפקודה לא יכול להינתן צו הפטר על חוב מזונות ומכיוון שחוב זה הוא היחיד בתיק, בשים לב לעובדה שהמועד האחרון להגשת תביעות חוב חלף (...) – סבור הכנ"ר כי אין כל טעם בהליכי פשיטת רגל".
- בדיון בבקשת המשיב להכריזו פושט רגל, שהתקיים בתאריך 7.10.2013, עדכנה ב"כ הכנ"ר כי מאז שהוגש התסקיר הנ"ל הוקלדה במחשבי הכנ"ר תביעת חוב נוספת כנגד המשיב, מטעם עיריית בת-ים, בגין חובות ארנונה הרובצות על הדירה, בסכום של כ-40,000 ש"ח. בנסיבות אלה הצהירה ב"כ הכנ"ר לפרוטוקול, כך:
"...בעת הזאת ולנוכח החלטת ביהמ"ש מיום 26.5.2013, משהוגשה תביעת חוב נוספת שאינה תביעת חוב מזונות, אין מקום לבטל את ההליכים. התנהלות החייב בהליך תקינה, הוא משלם ומגיש דו"חות ואין מניעה מלהכריזו".
החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד
- בתום הדיון הנזכר בפיסקה 11 שלעיל, הורה בית המשפט המחוזי הנכבד, בתאריך 7.10.2013, על הכרזתו של המשיב כפושט רגל ונימק את קביעתו כך:
"...בהחלטתי בבקשת הגרושה שלא להכריז החייב פושט רגל ולבטל את ההליכים, קבעתי כי 'בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון אין לשלול אפריורי הליכי פשיטת רגל ממי שיש לו נושה אחד וגם ממי שהנושה העיקרי ו/או היחידי הוא בגין חוב מזונות שאינו בר הפטר". את החלטתי ביססתי על הלכת ביהמ"ש העליון בע"א 1003/09 יוסף מקבילי נ' כונס הנכסים הרשמי [להלן:עניין מקבילי – ח"מ]... בהתאם להלכה זו קבעתי כי יש להמתין עד לקבלת דיווח לגבי תביעות החוב והיקף הנשייה. לאחר שחלפו מספר חודשים מאז התקיים הדיון וניתנה ההחלטה הנ"ל, הוגשו תביעות חוב נוספות וביניהן של עיריית בת ים ע"ס של כ-40,000 ש"ח. שמעתי מהכנ"ר כי התנהלות החייב בהליך תקינה, כי הוא משלם את צו התשלומים, מגיש דו"חות כדבעי והציג את אישורי המסירה. משכך המליץ הכנ"ר על הכרזתו פושט רגל. בהתאם להלכות ביהמ"ש העליון, בהמשך להחלטתי מיום 26.5.13, משהוגשו תביעות חוב נוספות ומשמתנהל החייב בהתאם לחיובי הליך זה, לא ראיתי כל סיבה שלא להכריזו פושט רגל וכך אני מורה...".
מכאן הערעור שבפנינו.
טענות הצדדים בערעור
- בגדרי הערעור חוזרת המערערת, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד וטוענת עוד כי לא היה מקום להתייחס לתביעת החוב הנוספת (מטעם עיריית בת-ים), שהוגשה לשיטתה באיחור, מבלי שאושרה לגביה הארכת מועד, וכך גם אין מקום להתייחס לתביעת חוב נוספת, שאף היא הוגשה בינתיים, מטעם אחיו של המשיב. בפרט נטען כי לא היה מקום להתייחס לתביעת החוב מטעם עיריית בת-ים, שכן המשיב ביקש "לנכס" לעצמו, לצרכי הליך פשיטת הרגל בלבד, חוב שהמערערת חבה בו באופן בלעדי, מכוח היותה המחזיקה היחידה בדירה מאז שנת 1998.
עוד נטען כי לא היה מקום לתת, בנסיבות, צו עיכוב הליכים גורף והוטעם כי: "...עיכוב הליכי הוצל"פ מזונות ע"י כב' בית המשפט קמא בתיק זה, כמו גם בהרבה תיקי פש"ר אחרים בהם מעורבים חובות עבר למזונות, הינו VOID באשר הוצא בחוסר סמכות ובניגוד לקבוע בפקודה" (ההדגשה במקור –ח"מ).
כן גרס ב"כ המערערת כי בנסיבות שבהן מדובר בחוב מזונות, שהתגבש קודם למועד מתן צו הכינוס ותחולתו לגבי העבר – אין בית המשפט של פשיטת רגל מוסמך, לדעתו, להורות על תשלום לזכאי למזונות, כפי שמורה סעיף 128(א) לפקודת פשיטת הרגל ביחס לפסק דין מזונות שזמן פרעונו חל אחרי מתן צו הכינוס, ו"המשמעות הקשה והמרה מבחינת הזוכה, המתקיימת על מזונות אלה, היא הבאתה לחנק כלכלי ולסף חרפת רעב, באשר מעתה ובמשך שנים היא אינה יכולה לגבות מזונות כלשהם מהחייב". בתוך-כך נטען עוד כדלקמן:
"הותרת הליך הפש"ר על כנו, רק על בסיס חוב המזונות, פירושו מכת מוות למבקשת [המערערת – ח"מ] האומללה, החולנית והמבוגרת, ללא כל מערכת של איזונים, אך ובעיקר: הותרתה "תלויה בין שמיים וארץ" לאורך שנים של הליכי פש"ר כאשר ברור, ומראש, כי אין לחוב המזונות דין הפטר. זהו עינוי דין ונפש בהגדרה!! ודאי לא לתוצאה קשה זו כיוון כב' ביהמ"ש העליון בפרשת יוסף מקבילי הנ"ל".
- המשיב טען, מצידו, כטענה מקדמית, כי סכום החוב בתיק ההוצל"פ – איננו משקף את החוב הריאלי למערערת. בהקשר זה טען המשיב כי לנוכח הסכומים ששולמו על-ידו, או מטעמו לתיק ההוצל"פ (כ-200,000 ש"ח בערכי קרן) ולנוכח שווי זכויותיו בדירה, שהועברו על שמה של המערערת, כנגד חלק מהחוב הפסוק – הרי שהוא שילם את מלוא חוב המזונות הפסוק וממילא לא היה מקום להמשיך ולנקוט בהליכי גבייה כנגדו.
עוד טען המשיב כי בקשתו להכריזו פושט רגל הוגשה בתום לב, כמוצא-אחרון, וזאת:
(א) לאחר שהוא נותר בחוסר כל בעקבות הליכי הגבייה שניהלה המערערת כנגדו, אשר כללו, בין היתר: עיקול של הקצבה שהוא זכאי לקבל (המשיב הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 65%, והעיקול המשיך לחול גם כשקצבת הנכות הומרה לקצבת זיקנה), וכן את עיקול כספי הפנסיה שנצברו בתקופת עבודתו, לאחר פרידתו מהמערערת;
(ב) בהיעדר יכולת כלכלית לעמוד בתשלום הסך של 10,000 ש"ח שנפסק כתנאי לקיום דיון בבקשתו לפרוס את תשלום חוב המזונות, לאחר שהמערערת הטילה עיקול על משכורתו;
(ג) בהצטבר חובות אמיתיים נוספים לחובתו מלבד חוב המזונות, שלגביהם הוגשו תביעות חוב ע"י אחיו וע"י עיריית בת-ים, שגם אותם אין בידיו לפרוע.
כן טען המשיב כי במקרה שלפנינו מדובר בחוב מזונות עבר, להבדיל מחוב מזונות להווה, או לעתיד, שהוא חב כלפי מי שמצבה הכלכלי טוב לאין-ערוך ממצבו. זאת, בין היתר, לנוכח העובדה שהמערערת מקבלת קיצבת זיקנה ומאחר שמלוא הזכויות בדירה (ששוויה, עומד, לטענתו, כיום, על סך של כ-1.5 מיליון ש"ח) – בבעלותה. בהקשר זה הטעים המשיב כי בתום ההליך – המערערת צפויה לקבל מקופת פשיטת הרגל דיבידנד בדין קדימה (זאת, לפי סעיף 78(3)(ד) לפקודה). בנסיבות אלה, טען המשיב, כי לנוכח מצבו הכלכלי והאישי – אין למנוע ממנו א-פריורית ליהנות מהגנתה של פקודת פשיטת הרגל, כפי שאף נפסק בעניין מקבילי.
- הכנ"ר טען כי משנקבע, כעניין שבעובדה, כי מלבד תביעת חוב המזונות, הוגשו כנגד המשיב תביעות חוב נוספות; משנמצא כי התנהלותו של המשיב במסגרת הליך פשיטת הרגל תקינה; ובשים לב להלכה הפסוקה לפיה מסור לבית המשפט, בגדרי סעיף 69(א)(3) לפקודה, שיקול דעת להורות, בנסיבות המצדיקות זאת, על תחולתו של צו ההפטר גם על חוב מזונות – הרי שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא הנכבד להכריז את המשיב פושט רגל, באשר לא נפלה בהחלטה האמורה טעות משפטית, או אחרת המצדיקה התערבות.
- בדיון שנערך בפנינו הצענו למערערת למשוך את הערעור, תוך שמירת זכותה לבקש, בבוא העת, את החרגת חוב המזונות מההפטר. ב"כ המערערת הודיע כי אין בידיו לקבל את ההצעה מאחר שעד למתן צו ההפטר, ככל שיינתן, עלולה לחלוף תקופה נוספת של מספר שנים שבהן לא ישולמו למערערת סכומים על חשבון חוב המזונות והיא תיוותר, לשיטתו, במצב של חוסר יכולת להתקיים.
כאן המקום לציין שבמעמד הדיון הסתבר כי תביעת החוב מטעמו של אחי-החייב, בסכום של 68,000 ש"ח (7,500 ש"ח פחות מכפי שהוצהר בבקשת פשיטת הרגל, שעל-יסודה ניתן כאמור, בסמוך לאחר הגשתה, צו הכינוס על נכסי החייב) הוגשה בתאריך 22.5.2013 על-ידי מי שמשמשת כיום כבאת-כוחו של החייב. נתון זה מצביע, לטענת המערערת, על כך שמדובר, לכאורה, בתביעת חוב פיקטיבית. עוד ראוי להעיר כאן כי ביחס לחוב לעיריית בת-ים, היה ב"כ המערערת נכון להצהיר כי: "החוב הזה הוא שלנו", ובהמשך הבהיר וציין: "אמרתי שהחוב הוא שלנו מלכתחילה".
- בבקשה להשלמת טיעון, טען בא-כוחה של המערערת כי בהתאם להוראת סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל – תביעת חוב מזונות איננה בת הפטר ו"בכל מערכת פסיקת בתי המשפט לדורותיה לא נמצא פסק דין אחד ויחיד אשר פטר חייב בהליך פש"ר מחוב מזונות!!..." (ההדגשה במקור – ח"מ). בהקשר זה עמד ב"כ המערערת על כך ש-רע"א 7940/13 קצקה נ' כונס הנכסים הרשמי (29.1.2014) (להלן: עניין קצקה), שאליו הפנה גם הכנ"ר בטיעוניו – "כלל אינו רלוונטי לענייננו, שכן ההפטר שניתן שם הוא ביחס לחובו של החייב כלפי המל"ל, ולא כלפי זוכה בתיק הוצל"פ מזונות. חוב זה אף מסווג בפסיקה כחוב כספי ולא כחוב מזונות, מאחר והמל"ל פועל בתיקים אלה עפ"י זכות השיפוי הנתונה בידו ולא כמי 'שזכאי למזונות'!!" (ההדגשה במקור – ח"מ). בהקשר זה הוסיף ב"כ המערערת וטען עוד כי: "אין להשוות בין הפטר חייב מחוב כספי למל"ל... ובין הפטר מחוב מזונות לאישה... שמשמעותו הבאתה לקריסה כלכלית, לעוני ולאובדן צלמה וכבודה".
- בסיכומי השלמה מטעם המשיב, נטען בתגובה לטענות הנ"ל, לאחר סקירת הפסיקה הרלבנטית, כי המצב המשפטי כיום מאפשר, בנסיבות מתאימות, מתן הפטר מחוב מזונות במסגרת הליכי פשיטת רגל, בגדרי שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל. הוטעם כי מאחר שהליכי ההוצאה לפועל אינם מתחשבים בנסיבותיו האישיות של החייב במזונות, המבקש "לצאת לדרך חדשה" – הרי ש"הדרך היחידה בה יכול החייב כיום לפרוק את נטל משא המזונות הינו הליך הפש"ר, וגם זאת באופן חריג". לפיכך, נטען כי ראוי שלא לשלול מהמשיב, שהינו: אדם נורמטיבי, בן 70, חולני, חסר השכלה, עובד כשומר בקניון בשכר מינימאלי, וחסר נכסים, או מקורות כספיים אחרים – את הליך הפש"ר, וזאת גם אם מדובר בחוב יחיד של מזונות. בפרט כך כאשר בבדיקות שערך הגורם האמון על הדבר (הכנ"ר) – לא נמצא רבב בדיווחיו של המשיב והוא מתנהל בהליכי הפש"ר באופן הנדרש ממנו.
כעת, לאחר סקירת טענות הצדדים, ובשים לב לכך שהצעתנו, הנזכרת בפיסקה 16 רישא שלעיל – לא נתקבלה, אעבור איפוא לליבון הדברים.
דיון והכרעה
- האם שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו לדחות את התנגדותה של המערערת למתן צו כינוס ועיכוב הליכים כנגד החייב, ובקובעו כי יש לקבל את בקשתו של המשיב להכריזו פושט רגל, מהנימוקים שהובאו בהחלטתו? זו השאלה המונחת להכרעה בפנינו.
אקדים ואומר כי לאחר עיון במכלול החומר ושמיעת טיעוני הצדדים בפנינו – הגעתי למסקנה כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שבכאן יש להשיבבחיוב לשאלה הנ"ל, וכי דין הערעור – להתקבל, באופן שתבוטל הכרזתו של המשיב כפושט רגל. אבאר עתה דברי ואביא את נימוקי למסקנתי זו. אפתח בהבאת המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית ובליבון סוגיית סמכותו של בית המשפט של פשיטת רגל להורות על כינוס נכסיו של חייב, שחוב מזונות לעבר נמנה על חובותיו, ולהכריזו, לפי בקשתו, פושט רגל.
סמכותו של בית המשפט להורות על כינוס נכסי חייב ולהכריזו פושט רגל לפי בקשתו
- סעיף 6 לפקודת פשיטת הרגל מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות שברשות לתת צו כינוס על נכסי חייב, לפי בקשתו (או לפי בקשת נושה), באשר נקבע בו כדלקמן:
"6. עשה חייב מעשה פשיטת רגל, רשאי בית המשפט, על סמך בקשת פשיטת רגל שהגיש נושה או החייב, ובכפוף לתנאים האמורים להלן, ליתן צו להגנת נכסי החייב; לצו כאמור ייקרא צו כינוס".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
סעיף 18 לפקודה משלים את ההוראה הנ"ל במקרה של בקשת חייב ומורה כך:
"18. בית המשפט רשאי ליתן צו כינוס כמשמעותו בסעיף 6, בבקשת פשיטת רגל שהגיש חייב, אם צורף לה אישור מאת הכונס הרשמי כי מולאו התנאים הקבועים בסעיף 17; במקרים מיוחדים ומטעמים שיירשמו, רשאי בית המשפט, לאחר שמיעת עמדת הכונס הרשמי, ליתן צו כינוס לבקשת חייב אף ללא אישור הכונס הרשמי כאמור, ובלבד ששוכנע כי החייב פנה תחילה לכונס הרשמי".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
סעיף 17 לפקודה מונה "רשימה סגורה" של תנאים "טכניים" בעיקרם, אשר צריכים להתקיים כדי שבית המשפט יהיה רשאי להורות על מתן צו כינוס לפי בקשת חייב. עניינם של התנאים האמורים בהיקף חובותיו של החייב ובהיעדר יכולתו לשלמם, ואין בגדרם הבחנה בין סוגי החובות השונים, טיבם ומהותם.
- סעיף 18ה לפקודה מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם להכריז את החייב פושט רגל, אף בהתמלא התנאים הפורמאליים הנדרשים לשם כך לפיהפקודה, וזו לשונו:
"18ה. (א) בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה:
(1) להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42;
(2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו;
(3) לקבוע, בכפוף להוראות סעיף 63, כי מיד לאחר הכרזת החייב פושט רגל יינתן לו הפטר לאלתר, מהטעם שאין בניהול הליכי פשיטת רגל כדי להביא תועלת לנושים, ובלבד שחלפו לפחות ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס; על הפטר לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיפים 66, 67, 69 ו-226.
(ב) בית המשפט רשאי לדחות את מתן ההחלטה בבקשת פשיטת הרגל למועד שיקבע, על מנת לאפשר לחייב להסדיר את חובותיו בדרך של פשרה או הסדר לפי פקודה זו".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
היקף תחולתם ופועלם של צווי פשיטת רגל בבקשות חייב שחוב מזונות נמנה עליהן
- סעיף 20(א) לפקודה קובע כי "פעולת צו הכינוס", אשר נובעת מניה וביה מהצו – מביאה לעיכוב כלל ההליכים המשפטיים האחרים כנגד החייב (והכוונה היא הן להליכים אשר תלויים ועומדים ביום מתן צו הכינוס, והן להליכים חדשים – ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס פשיטת רגל), בעמ' 121-118). הוראה זו חלה רק ביחס לחובות בני תביעה בפשיטת רגל. וזו לשונו של סעיף 20(א) לפקודה:
"20. (א) משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
מהם: "חובות בני תביעה", אשר חל עליהם "עיכוב הליכים מהותי" בעקבות מתן צו הכינוס, מכוח סעיף 20(א) לפקודה, הנ"ל (להבדיל מעיכוב הליכים טכני, הנובע מהעובדה שכלל נכסי החייב מופקדים בידי כונס)? והאם חיובי מזונות נכללים בגדר מונח זה? – לבירורן של שאלות אלה אפנה כעת.
- סעיף 1 לפקודה מגדיר "חוב בר-תביעה" כ"כל חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתבעם בפשיטת רגל" (ההדגשות שלי – ח"מ).
סעיף 71(א) לפקודה קובע מה הם החובות הנחשבים בני תביעה, ומורה כדלקמן:
"71. (א) חוב וחבות קיימים או עתידים, וודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל. חוב וחבות במטבע חוץ יחושבו לפי ערכם במטבע ישראלי ביום מתן הצו".
סעיף 78 לפקודה מעניק לנושים בלתי מובטחים מסוימים "דין קדימה" על פני נושים בלתי מובטחים אחרים, ביחס לחובות המפורטים בו, ובכלל זה מקנה עדיפות לתשלומו של:
"כל כסף המגיע בעד פיגורים במילוי צווי מזונות שבית משפט מוסמך נתנם או מוציאם לפועל".
(ראו: ס"ק (3)(ד) לסעיף הנ"ל; ההדגשה שלי – ח"מ).
זאת, בכפוף לסייג, הקבוע בסעיף 78(4) לפקודה, שלפיו:
"(4) בית המשפט רשאי, אם מטעמים מיוחדים שיירשמו מצא זאת לצודק בנסיבות הענין, להורות שלא לתת עדיפות לחובותהאמורים בפסקאות (1) ו-(3), כולם או מקצתם".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
- סעיף 72(1) לפקודה (שהוסף לה בגדרי תיקון תשל"ו, משנת 1976) מחריג תביעות מסוימות מגדרי החובות בני התביעה לפי סעיף 71 לפקודה, הנ"ל, וקובע כך:
"72. על אף האמור בסעיף 71 –
(1) תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה, ודרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינן בנות תביעה בפשיטת רגל;
(ההדגשה שלי – ח"מ).
לצד זאת, מורה הפקודה, בסעיף 128(א) לה, כדלקמן:
"128. (א) ניתן צו כינוס, רשאי בית המשפט, לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו מחייב על פי פסק דין מזונות שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, להקציב לאותו אדם מזמן לזמן מתוך נכסי החייב או מתוך הכנסותיו סכומי כסף שימצא לנכון".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
- בדומה להוראת סעיף 72(1) לפקודה הנ"ל, גם סעיף 22(ד)(1) לפקודה, מחריג מגדרי סמכות הרשות המוקנית לבית המשפט להורות על עיכוב הליכים לאחר הגשת בקשת פשיטת רגל, עוד בטרם שניתן צו כינוס על נכסי החייב (סמכות המעוגנת בסעיף 22(א) לפקודה) – תובענה, אשר הפטר, אם יינתן, איננו יכול לשמש לחייב הגנה מפניה. וכך מורים הסעיפים האמורים:
"22. (א) משהוגשה הבקשה רשאי בית המשפט לעכב כל תובענה, הוצאה לפועל ואמצעי אחר על פי דין נגד החייב. ואולם, אם הוגשה הבקשה בידי חייב וטרם ניתן צו כינוס, לא יורה בית המשפט על עיכוב לפי סעיף זה, אלא בכפוף להוראות סעיף 22א.
(ב) ...
(ג) ...
(ד) על אף האמור בסעיף זה –
(1) לא יעכב בית המשפט תובענה נגד פושט רגל אם הפטרו לא היה משמש בה הגנה;
(2) ...".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
סעיף 69(א) לפקודה גודר את היקף פועלו של ההפטר, המשמש לחייב הגנה כנגד חובות בני תביעה בפשיטת רגל, ומורה כך:
"69. (א) צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:
(1) חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס;
(2) חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור;
(3) חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה".
(ההדגשה שלי – ח"מ).
בדומה, מורה גם סעיף 35 לפקודה, בס"ק (י) לו כך:
"פשרה או הסדר שנתקבלו ואושרו כאמור בסעיף זה יחייבו את החייב ואת כל הנושים לעניין כל חוב בר-תביעה המגיע להם מהחייב, אך לא יפטרו את החייב מחבות לפי פסק דין נגדו בתביעה למזונות.
(ההדגשה שלי – ח"מ).
המונח "חבות" מוגדר בסעיף 1 לפקודה, בזו הלשון:
"'חבות' – התקשרות, התחייבות, הסכמה או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא, עמן או עם הפרתן, לתשלום כסף או שווה כסף, ולרבות גמול בעד עבודה שנעשתה, והוא – אף אם סכום החבות אינו קצוב או לא ניתן להיקבע לפי כללים מוגדרים או שהוא נתון לשיקול דעת, או שהוא מותנה או טרם חל זמן פרעונו, ולגבי הפרה – אף אם לא קרתה או לא היתה עשויה לקרות לפני הפטרו של החייב".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
סיכום ביניים: סמכות בית המשפט ליתן צו כינוס על נכסי חייב על רקע חוב מזונות
- הנה כי כן, מעיון בהוראות הפקודה שנסקרו לעיל עולה כי המחוקק ביקש להבחין בין שני מופעים עיקריים שונים של המזונות בעניינו של חייב המבקש לחסות בצילה של פקודת פשיטת הרגל, באופן הבא:
(א) חיובי מזונות שהתגבשו בתקופה שלפני צו הכינוס – היינו: חוב לתשלום מזונות שזמן פרעונם חל עד למועד מתן צו הכינוס והחייב פיגר בתשלומם, כך שהם לא שולמו עד לאותו מועד, קרי: כסף המגיע לנושה בעד פיגורים במילוי צווי מזונות, כלשון סעיף 78(3)(ד) לפקודה (להלן: חוב מזונות לעבר).
(ב) חיובי מזונות לתקופה שאחרי מתן צו הכינוס – היינו: מזונות המגיעים לנושה מהחייב, על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, כלשון סעיפים 72(1) ו-128 לפקודה (להלן גם: חיובי מזונות להווה ולעתיד).
הראשון, חוב מזונות לעבר, הינו חוב בר תביעה בפשיטת רגל, אשר אף נהנה, מכוח הוראת סעיף 78(3)(ד) לפקודה, מעדיפות יחסית בדין קדימה (ראו: ע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני (20.9.2007), בפיסקה 9 לפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; לוין וגרוניס פשיטת רגל, בעמ' 208-207, ה"ש 69; אוריאל פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל 212-211 (1984)), וצו ההפטר, אם יינתן, עשוי לחול גם עליו (לעניין זה אדרש בהמשך).
לעומתו, חיובי המזונות להווה ולעתיד – כלל אינם בגדר חוב בר תביעה בפשיטת רגל וממילא אין לצו הכינוס ולצו ההפטר שיינתנו תחולה ביחס אליהם ולהליכים שננקטים לגבייתם, או בגינם. לבית המשפט של פשיטת רגל הוקנתה עם זאת סמכות להקציב סכומי כסף שימצא לנכון, מזמן לזמן, מתוך נכסי החייב, או מתוך הכנסותיו – לאדם שמגיעים לו מהחייב, על פי פסק דין מזונות לתקופה שלאחר מתן צו הכינוס (ראו: סעיף 128 לפקודה), היינו: קצבה על חשבון חיובי המזונות להווה ולעתיד.
- מהאמור בפיסקה 26 שלעיל נובע גם כי אין בעצם קיומו של חוב פסוק לתשלום מזונות (לאישה, לקטינים, או לאדם אחר), שזמן פירעונו חל טרם שניתן צו הכינוס (היינו: חוב מזונות לעבר), הכלול בין יתר חובותיו של החייב ואף כשהוא לבדו – כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט של פש"ר ליתן צו כינוס על נכסיו של חייב, לבקשתו (וזאת, כמובן, בהתקיים יתר התנאים הנדרשים לכך לפי הפקודה) (ראו: עניין מקבילי (04.01.2010)). כפועל יוצא מכך, על כורחך אתה אומר כי ככלל, אין בנתון האמור, כשלעצמו, כדי להחריג הליכים לגבייתו של חוב מזונות לעבר מגדרי פעולתו של צו הכינוס, הקבועה בסעיף 20(א) לפקודה ואשר נובעת מניה וביה ממנו (אלא אם כן ניתנה רשותו של בית המשפט לנקוט בהליך מסוים, ובתנאים שעליהם הורה).
משכך, אין בידי לקבל את טענת ב"כ המערערת שלפיה: "...עיכוב הליכי הוצל"פ מזונות ע"י כב' בית המשפט קמא בתיק זה, כמו גם בהרבה תיקי פש"ר אחרים בהם מעורבים חובות עבר למזונות, הינו VOID באשר הוצא בחוסר סמכות ובניגוד לקבוע בפקודה" (ההדגשה במקור – ח"מ).
עד כאן במישור הסמכות. סוגיה אחרת, המצויה במישור של שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט לפי סעיפים 18 ו-18ה לפקודה, הינה כיצד משפיעה העובדה שבין חובותיו של החייב מצוי גם חוב מזונות לעבר, על השאלות: אם ובאילו נסיבות ראוי שבית המשפט יתן צו לכינוס נכסיו של החייב, או יכריז שהוא פושט רגל? ומהם הנתונים והשיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בכגון-דא? לבחינתן של סוגיות אלה אפנה להלן.
פועלו של עקרון תום הלב בבקשת חייב ליתן צו כינוס על נכסיו ולהכריזו פושט רגל
- סעיפים 18 ו-18ה לפקודה מותירים בידי בית המשפט, כאמור, שיקול דעת באם להיעתר לבקשת חייב ליתן צו כינוס על נכסיו, או להכריזו פושט רגל (בהתאמה) וזאת אף בהתמלא כל התנאים הפורמאליים הנדרשים לשם כך. סעיף 18ה(א)(2) לפקודה מאפשר לבית המשפט לדחות את הבקשה להכריז על החייב פושט רגל: "אם שוכנע כי [הבקשה – ח"מ] הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו" (ההדגשה שלי – ח"מ).
מטבע הדברים השאלה העיקרית העומדת לפני בית המשפט בדונו בסוגיה אם להכריז על החייב פושט רגל לפי בקשתו היא האם הוא פעל בתום לב (לוין וגרוניס פשיטת רגל, בעמ' 173). אמנם, הכלל הוא כי עיקר פועלו של עיקרון תום הלב הוא כאשר עומדת לדיון בקשתו של החייב להכריזו פושט רגל(ראו: סעיף 18ה(א)(2) לפקודה) וליתן לו הפטר מחובותיו (ראו: סעיף 63(ב)(1) לפקודה) – ואכן, בשלבים אלה יש ליתן לסוגיית תום לבו של החייב את עיקר המשקל (עיינו: ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי (14.8.2012), בפיסקה 20 (להלן: עניין בלום)). יחד עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מכוחו של בית המשפט לדחות את הבקשה למתן צו כינוס על נכסי החייב, אם מתברר, כבר בשלב מוקדם זה, כי החייב הגיש את בקשתו האמורה בחוסר תום לב ומנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל (עיינו: לוין וגרוניס פשיטת רגל, בעמ' 111 ה"ש 179; עניין בלום, בסיפא לפיסקה 20).
המושגים: "חוסר תום לב" ו-"שימוש לרעה בהליכי משפט", הם "מושגי-שסתום". עמימותם מאפשרת לבית המשפט גמישות ומחייבת ליצוק להם תוכן קונקרטי בכל מקרה ומקרה לגופו, לפי נסיבותיו הפרטניות, וזאת תוך ביצוע האיזון הנדרש בין האינטרסים הפרטיים והציבוריים המונחים על כפות המאזניים. חרף כלליותם של המושגים האמורים, ניתן עדיין בהחלט לומר כי ל"שימוש חסר תום לב" בהליך משפטי (ובכלל זה גם בהליכי פשיטת רגל) תיחשב, ככלל: התנהלות בלתי-חוקית, בלתי-מוסרית, לא-ישרה, או לא-הגונה, אשר איננה עולה בקנה אחד עם נורמות ההתנהגות המקובלות בחברה ועם התכלית שזכות הגישה לערכאות נועדה להגשים, בהקשר הקונקרטי שבו מדובר, או נוגדת את "תקנת הציבור". "תקנת הציבור" מגלמת את ערכי המוסר וההגינות בחיי החברה. משמעה הוא: "הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת לקיים, לשמר ולפתח", ואחד מכלליה הוא שלא יצא חוטא נשכר (ראו: ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי (4.5.2003) בפיסקה 10 (להלן: עניין בנבנישתי); עיינו: אבישי אדד שימוש לרעה בהליכי משפט הגנה דיונית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות, 54-19 (2013); כן ראו והשוו: ע"א 3376/11 רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי (6.10.2013) (להלן: עניין רוזנברג), בפיסקאות י"ב-ט"ז לחוות דעתו של חברי, השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, והאסמכתאות המובאות שם).
בקונקרטיזציה לשימוש בפקודת פשיטת הרגל על-ידי חייב המבקש ליהנות מהיתרונות הגלומים בהליך פשיטת הרגל, הרי שכבר נפסק בעבר, כי במסגרת בחינת תום לבו של החייב במובנה של הפקודה – על בית המשפט לתת דעתו, בין היתר, להתנהגותו של החייב, הן במהלך יצירת החובות והן לאחר מכן בגדרי הליכי פשיטת הרגל עצמם (ראו, למשל: ע"א 9782/05 טנג'י נ' קריספין (18.1.2010)).
- העמדת תום לבו של החייב בבסיס הליכי פשיטת הרגל נובעת מכך ש"אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבית המשפט בידיים שאינן נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר" (ראו: רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810, 814 (2004)). בבסיס גישה זו מונחת תפיסה שלפיה הליכי פשיטת הרגל ושמיטת החובות המיוחלת בסופם, על דרך של מתן הפטר – הינם בבחינת מעשה "חסד" שהמחוקק התיר אותו. לפי גישה זו, ההפטר הינו אקט בעל היבטים חברתיים ואנושיים, אשר לא ראוי להעניקו למי שהפר את חובתו החוקית-חברתית-מוסרית לנהוג ביושר, בהגינות ובהתאם ל"תקנת הציבור". לפי גישה זו – לתום הלב בדיני פשיטת רגל יש ערך אינטרינזי, באשר הוא נועד לקבוע רף התנהגות, אשר אם החייב לא עמד בו – תימנע ממנו האפשרות לזכות ב"חסד". זאת, בשונה מהגישה "השיקומית", המייחסת לעיקרון תום הלב בדיני פשיטת הרגל ערך אינסטרומנטלי ורואה בו כלי לבחינת התנהגותו של החייב בעתיד. לפי הגישה האחרונה דרישת תום הלב נועדה לבחון האם במקרה קונקרטי קיים סיכוי טוב שהחייב ישתקם, כך שייתכנו מצבים שבהם חרף קיומם של ליקויים בהתנהלותו של החייב במסגרת ההליך – יהיה מוצדק להפטיר אותו מחובותיו. להרחבה עיינו: עומר קמחי, "דרישת תום-הלב בהליך פשיטת רגל" (עתיד להתפרסם במשפטים מו). יוער כי המחבר המלומד, אשר מצדד במתן משקל רב יותר לתפקיד השיקומי של ההפטר וליתרונות החברתיים הגלומים במתן אפשרות לחייבים לפתוח דף חדש – מציע, אמנם, להגמיש את דרישת תום הלב בהתייחס להתנהלותו של החייב במהלך הליכי פשיטת הרגל עצמם, אך יחד עם זאת – להקשיח את דרישות תום הלב ביחס להתנהלותו של החייב במועד יצירת החובות.
- בענייננו, המערערת ביקשה ללמוד על חוסר תום לבו של החייב והניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל מצידו – מעצם העובדה שעיקר מושאה של הבקשה להכריזו פושט רגל הינו חוב המזונות שהוא חב כלפיה, אשר לנוכח הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודה איננו בר הפטר, לטענתה.
בעבר נטו בתי המשפט לקבל טענות מסוג זה ולדחות בקשות חייבים להכריזם פושטי רגל, תוך הסתפקות בקביעה כללית שלפיה חוב מזונות (במיוחד כשמדובר בחוב מזונות לקטין) איננו חוב שנוצר בתום לב, ומאחר שהוא איננו בר הפטר, הרי שהגשת בקשת פשיטת רגל על רקע חוב כאמור – מהווה ניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל. ראו, למשל: דברי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' הורוביץ) ב-פש"ר (חי') 1138/07 עזרא נ' הכונס הרשמי(28.6.2009): "עמדת הפסיקה היא שחוב אשר נוצר עקב אי העברת תשלום דמי מזונות קטין הוא חוב הנגוע מעצם טיבו וטבעו בחוסר תום לב. ממילא מדובר גם בחוב הנתבע כולו בדין קדימה ושהחייב איננו יכול להיות מופטר ממנו, בסופו של הליך". כן ראו עמדתו הראשונית של הכנ"ר בתיק זה, בפיסקה 10 שלעיל. בגישה זו חל שינוי מגמה לאחר פסק-דינו של בית משפט זה בעניין מקבילי, כפי שאפרט להלן.
- בעניין מקבילי נדרש בית משפט זה (בהרכב: המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת השופטת א' פרוקצ'יה והשופט ס' ג'ובראן) לשאלה דומה לזו שאליה נדרש בית המשפט קמא הנכבד בתיק שבפנינו, אשר נוסחה שם כך: "האם יש מקום, בשלב זה, לדחות את בקשת המערער למתן צו כינוס נכסים, בשל חוסר תום-לב – הנובע מן העובדה שמרבית חובותיו של המערער הם חובות בגין מזונות לרעייתו?".
באותו עניין השיב בית משפט זה בשלילה לשאלה האמורה, בקובעו כדלקמן:
"אין ספק, כי העובדה שאדם 'חוסך' מזונות מילדיו או מזוגתו עשויה להשפיע על בחינת תום-ליבו בהליכי פשיטת רגל, ובמיוחד כך כאשר בית-המשפט לא שוכנע שהייתה מניעה אמיתית לעמוד בפסיקת המזונות. עם זאת, לא נוכל לומר כי עצם העובדה שחובו של אדם נובע, כולו או חלקו, ממזונות, שוללת מניה וביה את האפשרות לראות בו כמי שזכאי לבקש הליכי פשיטת רגל".
עוד הוסיף בית המשפט וציין שם כך:
"אנו ערים לטענתו של המשיב, שהתקבלה גם על דעת בית-המשפט, כי בתקופה מסויימת המערער כנראה לא עשה ככל יכולתו כדי לפרוע את חובותיו לרעייתו. עם זאת, בהתחשב בגילו של המערער [68 – ח"מ] ובמצבו הבריאותי, שאינו שפיר ולא מהיום, לא ניתן לקבוע כי המצוקה שאליה נקלע היא חדשה וכי יצירת חובו, או לפחות חלק ניכר מחובו, היתה תוצאה של אי-מימוש יכולת לשלם. התרשמותנו היא שחסימת הליכי פשיטת הרגל בשלב זה תותיר את המערער מול חוב אסטרונומי מבחינתו שאין לו, וככל הנראה גם לא תהיה לו, כל יכולת לפרוע ולא יהא בה להועיל לנושים באופן ממשי".
באותו עניין התייחס המשנה לנשיאה, א' ריבלין, גם לנפקות של סעיף 69(א)(3) לפקודה ביחס לבקשה מהסוג שלפנינו, וקבע כך:
"אמנם, סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 מורה כי צו הפטר אינו מפטיר חייב מחבות לפי פסק-דין שניתן בתובענת מזונות, אולם הוראה זו כפופה לשיקול-הדעת של בית-המשפט והיא הנותנת, שבמקרה זה, ראוי בשלב זה שלא לסגור את הדלת בפני המערער ולאפשר בחינה מעמיקה של עניין זה בבוא העת".
- עמדה דומה לזו שהובעה בעניין מקבילי הנ"ל, הוצגה גם בעניין בלום, בהתייחס לטענה שלפיה החובות, מושא בקשת פשיטת הרגל באותו עניין – מקורם היה בפעילות בלתי חוקית, או בלתי מוסרית. לכן, נטען שם, כי לא ניתן לראות כחובות כאלו שנצברו בתום לב – דבר שחייב, על פי הטענה, את דחיית הבקשה למתן צו כינוס על נכסי החייב. בית המשפט (חברי, השופט י' דנציגר, בהסכמת חברי, השופט ס' ג'ובראן וחברתי, השופטת ד' ברק-ארז) פסק באותו עניין כך:
"אכן, על פני הדברים (ומבלי לקבוע מסמרות) ניתן לתהות האם חובות מסוג זה הינם חובות אשר מצדיקים הענקת הגנה למערער בדמות צו כינוס והכרזת פשיטת רגל, ולחלופין האם חובות מסוג זה ייכללו בהפטר עתידי שייתכן ויינתן למערער בעתיד. אלא ששאלה זו מקדימה את זמנה".
שלושה נימוקים ניתנו להצדקתה של הקביעה הנ"ל, שמשמעותה היא המשך קיומם של הליכי פשיטת הרגל בעניינו של החייב שם, על כל המשתמע מכך, ואלו הם:
"ראשית, מכיוון שהמערער הצהיר בבקשתו על 45 נושים בסך כולל של כ-3,800,000 ש"ח, ועל הכנ"ר לבחון ולחקור בצורה יסודית את כל החובות, תוך "מיפוי" החובות שניתן לכנותם "חסרי תום לב" (אם בכלל) לעומת חובות "רגילים", על מנת שתיפרש לפני בית המשפט תמונה ברורה ומלאה וניתן יהיה להכריע כראוי בשאלת ההכרזה.
שנית, אשוב ואזכיר כי אף כאשר מקורם של החובות בפעילות בלתי חוקית או בלתי מוסרית, אין לקבוע א-פריורי שלא תינתן לחייב אפשרות להיכנס להליך פשיטת רגל, ויש לבחון כל מקרה לגופו ולבחון את "מידת" אי החוקיות שכרוכה באותם חובות, כאשר רק במקרים בהם מדובר בפגיעה מהותית בתקנת הציבור יהיה מקום לשלול מהחייב מלכתחילה את הכניסה להליך [ראו עניין בנבנישתי בעמ' 210-207]. לפיכך, צריך בית המשפט לבחון ולהכריע בשאלות אלה לאחר שתיפרש בפניו תמונת החובות המלאה.
שלישית, מכיוון שיש להבדיל בין "שער" הכניסה להליך (הדיון בשאלת מתן צו כינוס), לבין "לב" ההליך (הדיון בבקשת ההכרזה) ולבין שלבו הסופי של ההליך (הדיון בבקשת ההפטר). בנקודה זו מקובלת עלי טענת הכנ"ר כי חוסר תום הלב מצד המערער בשלב יצירת החובות אינו צריך להשפיע על ההחלטה אם ליתן צו כינוס אך עשוי להשפיע על הכרעת בית המשפט במועד הדיון בבקשת ההכרזה או בשאלה שמתעוררת בשלב מאוחר יותר בהליך והיא שאלת ההפטר והאם חובות אלו ייכללו בהפטר שיינתן לחייב (אם בכלל) או יוחרגו ממנו".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
- הגיונם של הנימוקים שניתנו בעניין בלום הנ"ל – כוחו יפה גם לענייננו, אך זאת בשינויים המחויבים מנסיבותיו של המקרה שבפנינו ובעיקר מעצם טיבו וייחודיותו של חוב המזונות, ייחודיות שעליה עמד השופט מ' אלון ב-בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715 (1993) ושב והדגישהּ הנשיא א' ברק ב-רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 (2001)), בכותבו, ביחס למעמדו של חוב מזונות (בהליכי הוצאה לפועל), כך:
"...מעמד מיוחד ניתן לחוב פסוק ממזונות, לאור אופיו המיוחד של הפסק ולאור אופיים המיוחד של המזונות. הפסק הוא בעל אופי מיוחד, לעניין ההוצאה לפועל, הן משום שהוא ניתן לאחר שיכולתו של מי שנתחייב במזונות כבר הובאה בחשבון והן משום שהפסק אינו סופי, ועם שינוי הנסיבות ניתן לחזור לבית-המשפט ולדון בחיוב המזונות. המזונות הם בעלי אופי מיוחד לעניין ההוצאה לפועל בשל 'מצבם המיוחד ורגישותם של הזוכים במזונות – בן-זוג, ילדים קטינים, נכים או הורים, שמחייתם וחייהם היום-יומיים תלויים בהם' (פרשת פר"ח, בעמ' 731). מכאן 'הרצון להעניק עדיפות לגבייתו [של חוב המזונות – א' ב'] על פני חובות אחרים, ולהקל עליהם, וזאת על מנת לאפשר את מחייתו של הזכאי' (...)".
(שם, בפיסקה 13).
ובהמשך דבריו (שם, בפיסקה 19) ציין הנשיא א' ברק כי:
"...הוצאה לפועל איטית או כזו שאינה מאפשרת הגשמת הפסק, פוגעת בקניינו של הזוכה. זאת ועוד, הוצאה לפועל בלתי יעילה עשויה לפגוע בכבוד האדם של הזכאי למזונות, אם ללא תשלום דמי המזונות נפגע מינימום הקיום האנושי שלו. 'הפקרת בן-זוג למחסור ורעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם' (...). אכן, הזכות של כל אדם – לרבות הזכאי על-פי פסק-דין למזונות – לקיום מינימלי היא חלק אינטגרלי מההגנה החוקתית המוענקת על-ידי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו".
יחד עם זאת, הוסיף הנשיא א' ברק וקבע, כי במסגרת האיזון בין האינטרסים המונחים על כפות המאזניים (של: החייב, הנושה, והציבור בכללותו), בבוא בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל ולפרוס את חוב המזונות לתשלומים – החלטה שמשמעותה היא דחיית תשלומו של חוב המזונות – עליו לשוות לנגד עיניו את העיקרון הבא:
"...נקודת המוצא היא חובתו של החייב לקיים את פסק-הדין ולשלם את המזונות, גם אם הדבר קשה לו. זכותו של הזוכה ואינטרס הציבור מחייבים תוצאה זו. עם זאת עשויים להיות מקרים – והנטל להוכיחם מוטל על החייב – שבהם עמידה על זכות הזוכה ואינטרס הציבור תיפגע במינימום הקיום האנושי של החייב. זאת על בית-המשפט למנוע... אכן, השימוש בסמכות הנתונה לבית-המשפט בסעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל צריך להיות במשורה. זוהי סמכות חריגה. אסור לה שתיצור אווירה של השתמטות מתשלום חוב המזונות. אסור ליצור מצב דברים, שבו יעדיפו חייבים להימנע מתשלום חוב מזונות על-מנת להגדילו ולהאדירו, במטרה לזכות לפריסת תשלומים".
(שם, בפיסקה 23).
- לגבי דידי, הדברים שלעיל מתאימים גם לענייננו, חרף השוני הקיים בין הליך פשיטת הרגל לבין הליכי ההוצאה לפועל (בנוגע ליחס בין ההליכים האמורים ובאשר להבדלים ביניהם, ראו, למשל: עניין בלום) – ויש ליישמם בבקשות פש"ר שחוב מזונות נמנה עליהם, לצד העקרונות והכללים שהותוו בפסיקה שדנה בהליכים מסוג זה, לרבות בעניין מקבילי. נפקותם של הדברים, תובהר בהמשך. יחד עם זאת, כאן המקום לציין כי ייחודיותו של חוב המזונות, והאבחנה שיצר המחוקק בינו לבין חוב כספי "רגיל" לנוכח הפגיעה האפשרית במי שזכאי לקבל את כספי המזונות בעקבות הליכי פשיטת הרגל (אשר עשויים להימשך לאורך שנים) – מצדיקה החלה שונה במעט של הכללים, שעליהם עמד חברי, השופט י' דנציגר, בעניין בלום, על בקשות פשיטת רגל שחוב מזונות נמנה עליהם. בהקשר זה דומה עלי, מבלי לקבוע מסמרות, כי במקרים המתאימים יהיה זה ראוי להקדים ולברר, בשום שכל ובזהירות המתבקשת, את תום לבו של החייב (לצד נתונים נוספים) כבר בשלב הבקשה למתן צו כינוס (ולא רק בגדרי הדיון בבקשה להכריז את החייב פושט רגל). מטבע הדברים ולנוכח אופיו של ההליך – עיקר המשקל יושם ממילא בשלב השני (הדיון בהכרזה), שבו אמורים להימצא בפני בית המשפט נתונים וממצאים שנאספו על ידי הכנ"ר במסגרת הבירורים והחקירות שהוא מוסמך לנהל. יחד עם זאת, ייתכנו מצבים שבהם תיפרש בפני בית המשפט יריעה מספקת כדי לקבוע ממצאים במישור זה, כבר בגדרי הדיון בבקשה למתן צו כינוס – דיון, אשר מן הראוי, לדעתי, לקיימו במעמד הנושה, הזכאי למזונות.
מכל מקום, על בית המשפט הדן בבקשת פשיטת רגל של חייב, אשר חוב מזונות נמנה על חובותיו, לאזן, ככל שניתן, כבר בשלביו המוקדמים של ההליך, בין האינטרס של החייב, המבקש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו, על ידי שמיטת חובותיו – לבין האינטרס של הנושה, לקבל מהחייב כספים הנחוצים לו לשם סיפוק צרכי מחייתו, והאינטרס הציבורי המיוחד בהבטחת תשלומם של פסקי-דין למזונות. לפיכך, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבר בעת קבלת ההחלטה בבקשה למתן צו כינוס, את עניינו המיוחד של הנושה, הזכאי לקבלת כספי מזונות מהחייב, ולהביא בחשבון, במניין שיקוליו – גם שיקולים הקשורים בהבטחת האינטרס המיוחד בגביית חוב המזונות. בתוך-כך, על בית המשפט לחתור, ככלל, לצמצומה של הפגיעה העלולה להיגרם למי שזכאי לקבלתם של כספי מזונות מהחייב, שעליו הוטלה (וייתכן שאף עדיין מוטלת), החובה החוקית לכלכלו (ובפרט כשמדובר בקטינים), באם יינתן צו כינוס ויעוכבו ההליכים שהוא מנהל לשם גבייתו של חוב המזונות.
משכך, שומה על בית המשפט לבחון, במקרים המתאימים, כבר בשלב המוקדם של הוצאת צו הכינוס, את האפשרות להחריג מעיכוב ההליכים הגורף, הנובע מצו הכינוס – את הליכי הגביה הקשורים לחוב המזונות, או לשקול את האפשרות להוציא ממסת הנכסים שבכינוס – נכסים, או כספים שמהם יוכל הזכאי לכספי המזונות להיפרע (כגון: חלק ממשכורתו של החייב, או כספים אחרים המיועדים לחייב, אך מוחזקים אצל צד שלישי), וזאת גם במחיר הקטנת מסת-הנכסים שממנה יוכלו נושיו האחרים של החייב להיפרע. והכל, בין היתר, מכוח הסמכות המוקנית לבית המשפט לפי הוראת הסיפא של סעיף 20(א) לפקודה.
- ודוק: עניינו של הנושה, הזכאי לקבלתם של כספי חוב-מזונות מן החייב, איננו שקול בהכרח לעניינם של "נושים פיננסיים", או אחרים של החייב. המדובר במי שהוא "קורבן הכשל המוסרי", שדבק בהתנהלותו של החייב, התנהלות שיש בה משום הפרה של: הדין האישי, צו המחוקק והצו השיפוטי. לא בכדי נהנה הזכאי למזונות (עבר) מן החייב לעדיפות (דין קדימה) בחלוקת דיבידנד מקופת פשיטת הרגל. הדין והצדק מחייבים, איפוא, התחשבות מיוחדת בנושה, אשר מחזיק בחוב אישי, בעל מאפיינים חברתיים-סוציאליים, כלפי החייב, וזאת גם אם משמעות הדבר היא סטייה מסוימת מעיקרון השוויון בין הנושים, שהוא אחד העקרונות המרכזיים העומדים בבסיס הליכי פשיטת הרגל. יחד עם זאת, מעיקרון השוויון האמור מתחייב כי חריגה ממנו תיעשה רק במקרים שבהם חוב המזונות הוא בשיעור לא-מבוטל ביחס למכלול חובותיו של החייב (ראו והשוו: דברי חברי, השופט נ' סולברג, ב-ע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן (11.1.2015) (להלן: עניין פלונית), בפיסקאות 21-17). לפיכך, הכל צריך להיעשות, כמובן, בכפוף להתחשבות באינטרסים של נושי-החייב האחרים, ככל שישנם כאלה – וגם נתון זה יש לברר במסגרת האמורה. מטבע הדברים, ככל ששיעור נשייתו של הזכאי לכספי המזונות מהחייב, מכלל הנשייה, גבוה יותר – כך ייטה בית המשפט להעניק משקל רב יותר לאינטרס המיוחד של נושה-חוב-המזונות, בגדרי האיזון בין האינטרסים הפרטיים והציבוריים המונחים על כפות המאזניים.
- כאן המקום להעיר כי אופיו הייחודי של חוב המזונות והצורך לאזן בין אינטרס החייב להיפטר ממנו לבין האינטרס המיוחד של הנושה בגבייתו – עשוי להצדיק ביצוען של "התאמות" נדרשות בהליכים שמקיים הכנ"ר, מכוח הסמכויות המסורות לו בפקודת פשיטת הרגל, וכן בהליכים שמקיים בית המשפט בתקופה שבין מתן צו הכינוס לבין הכרזתו של החייב פושט רגל. כך, למשל, ובהמשך לדברי בפיסקאות 35-34 שלעיל – ייתכן שיהיה צורך, כבר בשלב זה, בבדיקה יסודית של תביעות החוב, של הנושים האחרים, לגופן (ראו בהקשר זה גם דברי חברי, השופט י' דנציגר, בעניין בלום, הנ"ל); כן עשויים להיות מצבים – כגון: כאשר החייב נמנע מלהעמיד עצמו בפני חקירת יכולת במסגרת הליכי הוצאה לפועל, טרם הגשת בקשת פשיטת הרגל – שבהם ראוי כי בית המשפט ישקול את האפשרות להזמין את החייב, לחקירה פרטית, מכוח סעיף 60 לפקודה, לפי בקשת הנושה, הזכאי לכספי מזונות מהחייב, וזאת חרף הנטייה שלא להיעתר לבקשות מסוג זה כעניין שבשגרה, כאשר הן מוגשות על ידי נושים "רגילים" (להרחבה, עיינו: לוין וגרוניס פשיטת רגל, בעמ' 146-141 והאסמכתאות שם).
- זאת ועוד – אחרת. "הליכי פשיטת הרגל נכנסים לתמונה, בדרך כלל, מקום בו הליכי ההוצאה לפועל מתבררים כבלתי יעילים מבחינת הנושים (הזוכים) [כאשר מדובר בהליכים הנפתחים לבקשתם – ח"מ], ולחלופין כאשר החייב מבקש להיחלץ מ'סחרחורת' הליכי ההוצאה לפועל מקום בו הלכה למעשה החייב הינו חדל פירעון" (דברי חברי, השופט י' דנציגר, בעניין בלום, בפיסקה 13).
חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) קובע הסדרים ייחודיים להליכי גבייה בתיקי מזונות. לאחרונה, בגדרי תיקון מס' 42 לחוק ההוצאה לפועל והוראת שעה, משנת תשע"ג (אשר תחולתה מתאריך 1.2.2014 ועד לתאריך 1.2.2020) אף הוסף לחוק האמור פרק שלם (פרק א'2), שעניינו: "הוצאה לפעול במסלול מזונות – הוראת שעה", בגדרו הוקנתה ללשכות ההוצאה לפועל סמכות לנקוט, ביוזמתן, בהליכים כנגד החייב, בתיק מזונות, במקום הזוכה. במצב דברים זה דומה עלי כי בבוא בית המשפט של פש"ר להחליט בבקשתו של חייב, שחוב מזונות נמנה על חובותיו, קל וחומר כאשר הוא מהווה את עיקר הנשייה – עליו ליתן משקל (במסגרת מכלול השיקולים שעליו להביא בחשבון), בין היתר, לשאלה האם מוצו הליכי ההוצאה לפועל לשם גבייתו של חוב המזונות בעניינו של החייב. יודגש: אין להבין מדברי כי יש להחזיר על כנו תנאי-סף שנכלל בעבר בפקודת פשיטת הרגל בהקשר זה (מיצוי הליכי הוצל"פ טרם כניסה להליך פש"ר) והוצא ממנה באופן מפורש (בגדרי תיקון מס' 3 לפקודה, משנת 1996), אלא שלשיטתי, לאור ייחודיותו של חוב המזונות, מן הראוי להביא בחשבון בגדרי הפעלת שיקול הדעת השיפוטי, גם את השאלה האמורה. לעיתים, הפתרון המידתי והצודק, המאזן כראוי בין זכויותיו של החייב לבין זכויותיו של הנושה, הזכאי לקבלתם של כספי חוב-המזונות ממנו – יימצא דווקא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ולא במסגרת הליכי פשיטת רגל, תוך הותרת הפתח לחייב לשוב ולפנות להליכי פשיטת רגל בהמשך, או לבקש הפטר בגדרי הליכי ההוצאה לפועל עצמם (להשלמת התמונה ראו לעניין זה גם את הוראת סעיף 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל וכן את הוראת סעיף 77א לחוק האמור, המאפשר לרשם ההוצאה לפועל להפנות את החייב להליכי פשיטת רגל אם מצא "כי אין תועלת בניהול הליכי הוצאה לפועל נגד החייב וסבר כי בנסיבות העניין יהיה בפנייה להליכי פשיטת רגל כדי להביא תועלת"; כן ראו: חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 47 והוראת שעה), התשע"ה-2015). כך כאשר בקשת פשיטת הרגל מוגשת מיד בסמוך לאחר התגבשותו של חוב המזונות, מבלי שננקטו הליכי הוצאה לפועל כנגד החייב, וכך בנסיבות שבהן החייב הצליח להתחמק מנושיו, להבריח נכסים וכיוב', וכתוצאה מכך עלה בידיו לנהוג בדרך של "שב ואל תעשה" ולהימנע מהתמודדות אקטיבית עם הליכי גבייה אפקטיביים. ודוק: במצבים שכאלה וכדוגמתם – לא מתקיים, הלכה למעשה, האינטרס החברתי שאותו, בין היתר, נועדה פקודת פשיטת הרגל להגשים: "להציל אסיר מידי אוסריו", דהיינו: לחלץ את החייב מידי נושיו, הרודפים אחריו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל (ראו בהקשר זה: עניין בנבנישתי והאסמכתאות המובאות שם, בפיסקה 8).
- להשלמת התמונה ולנוכח טענותיו של ב"כ המערערת, יצוין כי ב-פש"ר (ת"א) 1253/06 גמזו נ' כונס הנכסים הרשמי (2.9.2013) (להלן: עניין גמזו) נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ת' אברהמי) לבקשה שהובאה בפניו ונתן הפטר חלוט לחייב, שחובו היחיד היה חוב מזונות לעבר (עבור גרושתו, לתקופת היותה אשתו, ועבור בתו, לתקופת היותה קטינה). לאחרונה, אישר בית משפט זה (חברתי, השופטת א' חיות, בהסכמת חברי, השופט ע' פוגלמןוחברתי, השופטת ד' ברק-ארז) את קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין גמזו, והורה על דחיית הערעור שהוגש עליו, תוך אימוץ פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד מטעמיו (ראו: ע"א 6456/13 ישעיהו נ' גמזו (3.5.2015)).
בנסיבות אלה לא מיותר להביא כאן מדבריו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין גמזו. הדברים נאמרו, אמנם, בהתייחס לבקשה למתן צו הפטרביחס לחוב מזונות לעבר, אולם ניתן ללמוד מהם לדעתי גם על השיקולים הצריכים להדריך את בית המשפט המחוזי כאשר הוא דן בבקשות חייב (שחוב מזונות נמנה על חובותיו) בשלביו המוקדמים יותר של ההליך.
- כך התנתבה ההנמקה בעניין גמזו:
(א) בראשית דבריו בעניין גמזו עמד בית המשפט המחוזי על נסיבותיו של המקרה שבפניו, ובהן: גילו המתקדם של החייב (יליד 1931); מצבו הרפואי הלקוי; מצבו הכלכלי הירוד; הימשכות הליכי פשיטת הרגל למעלה מ-12 שנים, ו-העובדה שלא הוכח כי ברשות החייב נכסים נוספים, או כי צפוי שינוי ביכולתו לפרוע את החוב בעתיד.
(ב) עוד הזכיר בית המשפט המחוזי הנכבד באותו עניין, את האבחנה בין חוב מזונות שוטף (שם כלפי קטינים) לבין חוב מזונות עבר, אבחנה שעל נפקותה עמד בית משפט זה כבר ב-רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, הנ"ל (שניתן במהלך "סיבוב קודם" בין הצדדים לתיק שבפניו). בתיק האמור, דן בית משפט זה, אמנם, בשאלת פרשנותו של סעיף (69(ה)) בחוק ההוצאה לפועל ולא בשאלה הנוגעת לתחולתה של פקודת פשיטת הרגל על חיובי מזונות, ואולם הדברים הבאים שכתב השופט י' אנגלרד (בדעת יחיד) בחוות-דעתו שם – דברי טעם הם, היפים גם לענייננו. וזו לשונו:
"עם כל זאת ברצוני להוסיף כמה שיקולים הנוגעים במיוחד לחוב פסוק הנובע מחובת החייב לזון את בני משפחתו. לדעתי, יש להבדיל, גם בהקשר של דרך אכיפת החוב, בין חוב מזונות שהוא חלק מחיוב מתמשך לזון את בני המשפחה, לבין חוב מזונות הנוגע לחוב שצמח בעבר. יצוין, כי להבחנה מקבילה, אם כי לא זהה, יש השלכות מעשיות חשובות במסגרת ההלכה היהודית, שהיא הדין המהותי לגבי חיוב המזונות של יהודים...
בדומה לכך, כאשר אישה תובעת מזונות מבעלה לפרנסתה ולפרנסת ילדיה, יש להבדיל, במסגרת השיקולים בדבר דרכי ההוצאה לפועל, בין חוב לתשלום מזונות שוטפים, שהחיוב בהם מתחדש מחודש לחודש, לבין חוב שהצטבר על אי-פירעון של חוב מזונות בעבר. זה נכון במיוחד כאשר בזמן הדיון בהוצאה לפועל אין מוטלת עוד על החייב חובת מזונות. דומה, כי דאגתו העיקרית של המחוקק הייתה להבטיח את תשלום המזונות השוטפים, שהן ביטוי לצורכי המחיה המיידיים של בני המשפחה הזכאים להן. כאן, יחסו של הדין הוא נוקשה ביותר כלפי החייב...".
(ראו: שם, בפיסקאות 11-9).
ובהמשך דבריו שם (בפיסקה 12), הטעים השופט אנגלרד, כי:
"...אין להתייחס לכל הסוגים של חובות מזונות בצורה שווה... השיקולים [...] מן הראוי כי יהיו מודרכים על-ידי יחסו של חוב זה לצורכי המחיה השוטפים של בני המשפחה. יש להחמיר עם חייב מזונות שאינו ממלא את חובתו לספק את צורכי המחיה השוטפים לבני משפחתו הנזקקים להם. לעומת זאת אפשר להקל עם חייב שבשלב זה אינו חייב עוד לזון את בני משפחתו, והחוב שעליו לשלם נוגע לעבר הרחוק. בנסיבות אלה החוב איבד מאופיו המקורי בהיותו נוגע כעת למזונות העבר, ולכן הוא קרוב יותר במהותו לחוב פסוק רגיל... כמובן, על בית-המשפט להשתכנע כי אמנם אין לחייב אפשרות לשלם את החוב במלואו וכי הוא אינו מנסה להשתמט מתשלום החוב... כמובן, עדיין אפשר לתת משקל מסוים לעובדה כי מדובר בחוב מזונות. כוונתי לכך כי מן הראוי שתיבחן השאלה כיצד התגברו בני המשפחה על מחדלו של מפרנסם לזון אותם. במסגרת זו, מן הדין לבדוק אם בני המשפחה נכנסו לחובות לשם סיפוק צורכיהם, ואם חובות אלה עדיין מעיקים עליהם בשלב זה של הדיון...".
בתוך-כך הביא בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין גמזו מדבריו של כב' השופט י' אלון, אשר ציין בהחלטה קודמת (משנת 2002) בעניינם של הצדדים בתיק, כך:
"לעת הזו, כאשר [...] בתו של החייב הינה כבת 32 – הפכה יתרת חוב המזונות הפסוק זה מכבר לחוב כספי 'רגיל' שאיננו נושא יותר את האופי המיוחד והקפדני בו מובחן ממנו חוב מזונות לקטינים או לתלויים".
(ערעור על ההחלטה האמורה נדחה לאחר שהמערערות חזרו בהן מערעורן – ראו: ע"א 8176/03 (4.2.2003)).
(ג) לכל האמור לעיל – הוסיף בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין גמזו את ההלכה הכללית החלה, בשנים האחרונות, בהליכי פשיטת רגל, שלפיה "חלוף הזמן" עשוי להקהות את עוקצו של חוסר תום הלב ביצירת חובות, ולעיתים יהא בו כדי לרפא את הפגם שנפל בהתנהלותו של החייב, כאשר היא נגועה במידה מסוימת של חוסר תום לב. בהקשר זה הפנה בית המשפט המחוזי הנכבד לדבריו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, ב-ע"א 3224/07 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (3.5.2009) (להלן: עניין בן דוד), שלפיהם:
"אין להתייחס באותה אמת מידה לחייב שיצר חובות לפני שנים רבות ונוהלו נגדו הליכי הוצאה לפועל במשך שנים, תוך מימוש נכסיו, ואל חייב שיצר חובות רבים תוך תקופה קצרה ויוזם הליכי פשיטת רגל זמן קצר לאחר יצירת החובות ובלא שהתנהלו נגדו כלל הליכי הוצאה לפועל. אפילו אדם שהורשע בפלילים זכאים לכך שהרשעתו תימחק לאחר חלוף תקופה...".
(ד) בסיכומו של דבר הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין גמזו למסקנה כי באיזון האינטרסים במקרה שלפניו – הכף נוטה לעבר החייב. יחד עם זאת, מצא בית המשפט המחוזי הנכבד להטעים ולהדגיש כי:
"...המסקנה הנזכרת היא מסקנה חריגה... הכלל היה ועודו, כי הפטר בפשיטת רגל אינו כולל הפטר מחיובי מזונות וכי על פי רוב, טענותיו של חייב בעניין חוב מזונות, לרבות טענות בדבר מצב כלכלי ובריאותי המקשה עליו לפרוע את החוב, מקומן יהא בהליך ההוצאה לפועל".
(שם, בפיסקה 69).
- במאמר מוסגר אעיר כי לנוכח הוראות פקודת פשיטת הרגל, שנסקרו בתת-הפרק הקודם, ובמיוחד לנוכח המונח "חבות", שבו בחר המחוקק לעשות שימוש בסעיף 69(א)(3) לפקודה (להבדיל מהמונח "חוב" שבו בחר המחוקק לנקוט בס"ק (1) ו-(2) שלפניו) – ניתן להרהר אחר הקביעה הגורפת (המקובלת בהלכה ובדברי מלומדים), שלפיה הכלל הוא כי להפטר בפשיטת רגל אין, ככלל, תחולה ביחס לחוב מזונות לעבר – להבדיל מחיובי מזונות להווה ולעתיד, שזמן פרעונם לאחר מתן צו כינוס (עיינו בהקשר זה: שוקי פרידמן, "האמנם צו הפטר אינו חל על חוב מזונות?", עת סיוע 3, באתר האגף לסיוע משפטי, משרד המשפטים (2013)). יחד עם זאת, מאחר שההכרעה בדבר איננה נדרשת לענייננו, אין בכוונתי להרחיב פה בסוגיה האמורה ולערער כאן את ההלכה שהשתרשה בנושא זה.
ודוק: בהינתן שזו ההלכה, קרי: שככלל אין דין הפטר חל על חוב מזונות לעבר (אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת) – הרי שמתחזקת, ביתר שאת, ההצדקה, ומתגבר עוד יותר הצורך לערוך בחינה קפדנית של סוגיית תום לבו של החייב ביצירת החוב, כבר בשלבים המוקדמים של ההליך. הטעם לדבר כפול:
מחד גיסא, אין הצדקה לאפשר לחייב ליהנות במשך שנים מהיתרונות שמקנה הליך פשיטת הרגל (כגון: עצירה או הגבלה של "מירוץ הריבית" שבהוצאה לפועל – ראו: עניין בלום, בפיסקה 21), ביחס לחוב מזונות לעבר, אם בסופו של יום וככלל ממילא לא תצמח לו תועלת מהליך הפש"ר ביחס אליו.
מאידך גיסא, מן הדין ומן הצדק לצמצם את הפגיעה העלולה להיגרם למי שזכאית לגבות את חוב המזונות הפסוק מהחייב, במשך השנים שבהם מתנהלים הליכי פשיטת הרגל נגד החייב, בהן נמנעת מהזוכה האפשרות לגבות את חוב המזונות הפסוק, מבלי שהיא זכאית להקצבה מתוך הכנסותיו ונכסיו של החייב. גם בשל כך קיים, איפוא, טעם טוב לברר את שאלת תום לבו של החייב ולשקול את יתר השיקולים הנדרשים לצורך האיזון בין האינטרסים המתנגשים – כבר בשלב מוקדם של ההליך.
סיכום ביניים: התווית שיקול הדעת בבקשת פשיטת רגל של חייב נוכח חוב מזונות לעבר
- הנה כי כן, מן המקובץ לעיל ניתן לגבש רשימה, לא ממצה, של עקרונות, כללים ואמות-מידה, אשר ראוי כי בית המשפט יביאם בחשבון, במכלול שיקוליו, בגדרי הדיון בבקשת פשיטת רגל של חייב, אשר חוב מזונות לעבר נמנה על חובותיו (ובמקרים המתאימים לכך אף בגדרי הדיון בבקשה למתן צו כינוס על נכסי החייב). ואלו הם:
(א) הימנעות מתשלום חוב מזונות פסוק (לאישה, לקטינים, או לאדם אחר) עשויה להשפיע על בחינת תום לבו של החייב ועלולה להיחשב כחוסר תום לב במובן סעיף 18ה(א)(2) לפקודה.
(ב) יחד עם זאת, בחירתו של חייב לפנות להליכי פשיטת רגל בגין חוב מזונות (לאשתו, לילדיו, או לאדם אחר) – בין אם חוב זה עומד לבדו ובין בהצטרף לחובות אחרים – אין בה, כשלעצמה, כדי להעיד על כך שהבקשה "הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל", במשמעות סעיף 18ה(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל.
(ג) בתוך-כך, אין בהגשת בקשת פשיטת רגל בנסיבות כאמור בס"ק (א)+(ב) הנ"ל כדי לשלול א-פריורית, מהחייב, את הגנותיה של הפקודה.
(ד) מן העבר השני, אין בעצם קיומם של חובות נוספים, לצד חוב המזונות, כדי להוביל, מניה וביה ומטעם זה בלבד, למסקנה שבקשת החייב הוגשה בתום לב. בהקשר זה כבר נפסק בעבר כי: "חובה לזכור שחוסר תום לב הינו מושג רחב ביותר, ויש להתייחס אליו על רקע הנתונים הספציפיים הנוגעים לחייב המסוים" (דברי חברי, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, בעניין בן דוד, בפיסקה 8). השאלה אם דבק חוסר תום לב בפעולתו של חייב, המבקש לחסות בצילה שלפקודת פשיטת הרגל, כאשר חוב מזונות נמנה על חובותיו, מושא הבקשה – צריכה להתקבל, איפוא, לאחר בחינת מכלול הנתונים הקונקרטיים בשים לב לנסיבות הפרטניות של כל מקרה ומקרה לגופו.
(ה) הדגש בבדיקת תום לבו של החייב בתקופה שלפני הגשת הבקשה, מושם על דרך יצירתם של החובות. במקרה שבו עניינה של הבקשה, רובה או חלקה, בחוב מזונות לעבר – ראוי לתת משקל למידת אי-ההגינות, או חוסר-המוסריות, שדבק בהתנהלותו של החייב, כלפי הזכאים למזונות ממנו, אשר פרנסתם היתה (וייתכן שעודנה) עליו. נטישה של בית המגורים, על ידי החייב, הפקרתם של הזכאים למזונות ממנו למחסור ממשי, תוך ניתוק הקשר עימם והתחמקות מהם לאורך שנים (בתקופה שבה הם נחשבים כמי שזכאים למזונות ממנו), קל וחומר כשמדובר בקטינים – נוגדת, באופן מהותי, את "תקנת הציבור" (יוער כי מדובר בהתנהלות, אשר עלולה להיחשב, כשלעצמה, "מעשה פשיטת רגל" לפי סעיף 5 לפקודה). התנהלות כאמור, בהיעדר הסבר מניח את הדעת מצד החייב עלולה, עשויה לעלות כדי חוסר תום לב קיצוני, אשר יצדיק, מלכתחילה, את דחיית בקשתו של החייב (ראו והשוו: עניין בנבנישתי, בפיסקה 13). בנסיבות שכאלה ממילא גם לא מתקיימת התכלית העיקרית של פקודת פשיטת הרגל: "לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על ידי קבלת הפטר מן החובות" (ראו: שם, בפיסקה 8).
(ו) הנה כי כן, בעיקר רלבנטית במקרים כגון-דא השאלה: באילו נסיבות נמנע החייב מתשלום חוב המזונות הפסוק? כך, למשל, יש לברר האם היתה לחייב מניעה אמיתית לעמוד בתשלום המזונות, לאחר שנקבעו, או שמא הוא השתמט במכוון מתשלום החוב הפסוק, חרף יכולתו הכלכלית לעשות זאת? במישור זה יש לזכור כי פסיקת המזונות נעשתה על ידי ערכאה שיפוטית לאחר בחינת יכולתו הכלכלית של החייב לעמוד בתשלום דמי המזונות, וכי עומדת לרשות החייב האפשרות לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להפחית את תשלום המזונות במקרה של שינוי נסיבות המצדיק זאת. מכאן, שבהיעדר פניה לבית משפט כאמור – קמה חזקה בדבר יכולתו הכלכלית של החייב לעמוד בתשלום המזונות, אשר הנטל לסתור אותה ולשכנע כי לא היה בידיו לעמוד בתשלום החוב הפסוק – מוטל על החייב.
מטבע הדברים במסגרת הבדיקה האמורה נדרשים, הן הכנ"ר והן בית המשפט, להתחקות אחר יכולתו הכלכלית של החייב, בכוח ובפועל, במועדים הרלבנטיים ליצירת החוב ולהתגבשותו, ולבחון את התנהלותו הכספית של החייב באותה העת, לנוכח קיומו של חוב המזונות.
(ז) בהקשר זה יש מקום לבחון גם את אופן והיקף הפירעון של חוב המזונות בעבר, על ידי החייב. כאן דומה עלי כי יש לתת משקל לשאלה אם החייב עשה מאמצים לפרוע את החוב, או חלקו, ביוזמתו, או שמא החוב נפרע במקצתו רק בעקבות הליכים שנקטו הזכאים למזונות ממנו – לשם גבייתו.
(ח) עוד יש מקום לבדוק את העיתוי של הגשת הבקשה ולבחון האם החייב מיצה את האפשרויות העומדות לרשותו בגדרי הליכי ההוצאה לפועל, לפי חוק ההוצאה לפועל, טרם שפנה לבית המשפט. במקום שבו בקשת פשיטת הרגל הוגשה מיד בסמוך לאחר התגבשותו של חוב המזונות, מבלי שננקטו נגד החייב הליכי הוצאה לפועל, או מיד בסמוך לאחר שננקטו נגדו הליכי גביה אפקטיביים – נחלשת במידה רבה ההצדקה לאפשר לחייב להיכנס להליכי פשיטת רגל, הצדקה הנובעת (בין היתר) מהרצון לאפשר לחייב "להיחלץ מ'סחרחורת' הליכי ההוצאה לפועל" מקום שהוא חדל-פירעון. ייתכנו מצבים שבהם הפתרון המידתי הראוי יהיה לפיכך דחייתה של הבקשה, באופן שיאפשר לצדדים להמשיך ולהתנהל במסגרת ההוצאה לפועל, תוך הותרת הפתח לחייב לשוב ולפנות לבית המשפט, או לרשם ההוצאה לפועל, בבקשה מתאימה כעבור זמן מה, ובלבד שיתברר שנהג בתום לב.
(ט) יש, איפוא, מקום לבחון, לעיתים, האם החלופה של ניהול הליכי ההוצאה לפועל – יהיה בה כדי להועיל לנושים באופן ממשי, יותר מהליכי פשיטת הרגל של החייב, או שמא לא צפויה לצמוח לנושים תועלת ממשית כתוצאה מחסימת הליכי פשיטת הרגל מהחייב. במישור זה יש ליתן את הדעת גם לשאלה מהו שיעורו של חוב המזונות מכלל היקף הנשייה, בשים לב לתביעות החוב שהוגשו. ככל ששיעורו של חוב המזונות גבוה יותר, כך יש ליתן משקל רב יותר לאינטרס של הנושה, הזכאי לפירעון חוב המזונות (לא כל שכן כאשר מדובר במי שעודנו בגדר "הזכאי למזונות" מהחייב), לעיתים גם "על חשבון" האינטרסים של הנושים האחרים. מכאן נובע גם כי על הכנ"ר לבדוק בצורה יסודית את חובותיו של החייב ובית המשפט עשוי להידרש, כבר בשלב הדיון בהכרזת המבקש כפושט רגל, לבחינה מהותית של תביעות החוב הנוספות שהוגשו כנגד החייב (ככל שהוגשו), ולוּ כדי לקבוע את שיעורו של חוב המזונות ביחס לחובותיו "האמיתיים" של החייב.
(י) בהקשר הנ"ל, יש, כמובן, לבדוק גם את כושר הפירעון של החייב בנקודת הזמן הנוכחית ואת השינויים שצפויים לחול בכושר פירעון חובותיו בעתיד. ממילא יש להתחשב בהקשר זה גם במצבו האישי והבריאותי של החייב ובשאלה אם נותרו בידיו נכסים מהם ניתן להיפרע. כאן יש לזכור כי אין להביא את החייב לתוצאה של פגיעה במינימום הקיום האנושי שלו בכבוד.
(יא) חלוף הזמן מאז יצירת החוב ועד למועד הגשת הבקשה לפשיטת רגל עשוי, אמנם, להילקח בחשבון במסגרת שיקולי בית המשפט. יחד עם זאת, לא תמיד יהיה בחלוף הזמן כדי להטות את הכף לטובת החייב דווקא ו"לרפא" פגמים שנפלו בהתנהלותו עד למועד הגשת הבקשה (ראו: עניין פלונית, בפיסקה 18). בהקשר זה ישנה חשיבות רבה בעיני לשאלה באיזו מידה תרם החייב להמשכם של הליכי גביית חוב המזונות הפסוק ולתפיחתו. ככל שהחייב גרם, או סייע, בהתנהלותו, לכך שלא ניתן יהיה לנקוט נגדו בהליכי גבייה אפקטיביים ולכך שהחוב הפסוק לא ייפרע במשך שנים רבות (חרף קיומה של יכולת כלכלית מצדו לשלמו, כולו, או חלקו) – הרי שאין מקום לזקוף את חלוף הזמן לטובתו. אין הצדקה לאפשר לחייב שהשתמט, במשך שנים, מתשלום חוב מזונות פסוק לאשתו, או לילדיו הקטינים (או לאדם אחר שהוא חב בפרנסתו) – את שמיטת החוב, אך מחמת חלוף הזמן. מי שלא נשא בפועל ולוּ במקצת בנטל תשלומו של חוב המזונות הפסוק, למרות שהוא מוחזק (לנוכח אופן פסיקתם של דמי המזונות), כמי שמסוגל לעשות כן, למצער בתקופה הסמוכה לפסק-דין המזונות – אין הצדקה להתיר לו "לפרוק את נטל משא המזונות" מעליו (לשון ב"כ החייב), באמצעות הליכי פשיטת רגל. אסור ליצור מצב דברים שבו חייבים יעדיפו להימנע מתשלום חוב מזונות פסוק משך שנים ארוכות (חרף יכולתם לעמוד בתשלום הסכום, אשר נקבע ע"י ערכאה שיפוטית מבררת), ובתוך כך יגדילו ויאדירו אותו, והכל במטרה לזכות, בסופו של דבר, בהפטר – מטעמים הנעוצים בהתנהלותם. במקרים מסוג זה על כורחך אתה אומר כי חוב המזונות נוצר ותפח תוך זלזול בנושים – דבר המהווה, כשלעצמו, חוסר תום לב המצדיק את דחיית בקשתו של החייב לפשיטת רגל (השוו: עניין בנבנישתי, בפיסקה 11).
(יב) היבט נוסף של חלוף הזמן, שיש לתת עליו את הדעת נוגע לשאלת אופיו של החוב הפסוק למזונות במועד הגשתה של הבקשה. יש מקום להחמיר עם חייב שהגיש את בקשתו במועד שבו עדיין מוטלת עליו חובה לספק את צורכי המחייה השוטפים של בני משפחתו, הזכאים למזונות ממנו ואשר פרנסתם עליו, בפרט כשמדובר בקטינים. לעומת זאת, אפשר להקל עם חייב שבשלב זה איננו חייב עוד לזון את בני משפחתו, אשר אינם עוד בגדר מי ש"זכאים למזונות" ממנו – והחוב שעליו לשלם להם נוגע לעבר הרחוק. אכן, בנסיבות שכאלה, וככל שעובר הזמן, חוב המזונות הפסוק מאבד מאופיו המקורי ומתקרב יותר במהותו לחוב כספי רגיל (ראו בהקשר זה גם את טענתו של ב"כ המערערת עצמו ביחס לתחולתו של צו הפטר על חוב מזונות כלפי המל"ל ולהבחנה בינו לבין חוב כלפי מי ש"זכאי למזונות" מהחייב, בפיסקה 17 שלעיל).
הנה כי כן, גם אם החייב גרם בהתנהלותו לכך שחוב המזונות הפסוק לא נפרע במלואו משך תקופת זמן ארוכה, הרי שמכאן ועד למסקנה שלפיה מתן צו לעיכוב הליכים להמשך גביית יתרת החוב שתפח בתיק ההוצל"פ, משמעותו היא "הבאתה של האישה לקריסה כלכלית, לעוני ולאובדן צלמה וכבודה" (כלשון ב"כ המערערת) – עוד ארוכה הדרך. יוער כי טענות כמו אלה שהעלתה המערערת, עשויות, כשלעצמן, במקרים מסוימים ובנסיבות מסוימות (כגון: כאשר חלף זמן רב מאז יצירת חוב המזונות והוא איבד את אופיו המקורי) – להביא לדחיית התנגדותה של הנושה. יודגש: האינטרס המיוחד של הנושה, הזכאי לגביית כספי חוב-מזונות מהחייב – איננו מצדיק התעמרות שאיננה לשמה בחייב. במקרים שבהם בית המשפט מתרשם כי התנהלותו של הנושה בגדרי הליך פשיטת הרגל נגועה בחוסר תום לב ועולה כדי התעמרות בחייב, תוך ניצול לרעה של ההליך מצדו – בית המשפט רשאי לדחות את התנגדותו של הנושה מטעם זה בלבד, וזאת מכוח סמכותו הטבועה, בהתבסס על עיקרון תום הלב הדיוני, החל על בעלי הדין בכל הליך משפטי.
משכך, ראוי שתיבחן בהקשר זה, בין היתר, השאלה כיצד התגברו בני המשפחה על מחדלו של מפרנסם מלזון אותם. מן הדין, איפוא, לבדוק בהקשר זה גם אם בני המשפחה נקלעו בעצמם לחובות לשם סיפוק צורכיהם, ואם חובות אלה עדיין מעיקים עליהם, במועד הגשת הבקשה. אם אכן כך הדבר – נחלשת במידה רבה ההצדקה לאפשר דווקא לחייב "לפתוח דף חדש" בחייו, בשעה שבני משפחתו, אשר נעזבו על-ידו בעודו חב במזונותיהם, נושאים עימם את "צלקות" העבר ומנסים לפרוק מעליהם את משא חוב המזונות, שהחייב נמנע מתשלומו. דומה עלי כי במקרים כגון אלה נסוג האינטרס השיקומי של החייב מפני האינטרס החברתי בשיקומם של בני משפחתו, אשר נקלעו למחסור כלכלי בעקבות התנהלותו, חסרת תום הלב, של החייב (אשר חזקה עליו כי היה סולבנטי בשעתו והיה בידיו לשאת בתשלום דמי המזונות בשיעור שנפסק על-ידי ערכאה שיפוטית).
(יג) לצד השיקולים הנ"ל עשוי בית המשפט להידרש לשאלות נוספות הטעונות, ברגיל, בחינה, וזאת הן ביחס לתום-ליבו של החייב לפני הגשת הבקשה והן ביחס לתום-ליבו של החייב לאחר הגשת הבקשה להכריזו פושט רגל, כגון: האם החייב המשיך ביצירת חובות באופן בלתי אחראי לאחר הגשת הבקשה, הבריח נכסים, לא שיתף פעולה עם הכנ"ר, מסר נתונים כוזבים, לא התייצב לחקירה אליה זומן וסרב למסור מידע ומסמכים, או לא שילם את התשלומים החודשיים שהושתו עליו עת ניתן צו הכינוס, וכיוב'.
גישה דומה ניתן להסיק גם מהמשפט המשווה, אליו אפנה בתמציתיות להלן.
הדין באנגליה ובארה"ב
- פשיטת הרגל של הפרט מוסדרת בבריטניה, מכורתה של פקודת פשיטת הרגל שלנו, בחלק IX של ה-Insolvency Act of 1986. בדומה לכלל הקבוע אצלנו, סעיף 281(5)(b) לחוק האנגלי קובע כי כלל, הליך פשיטת הרגל לא "ישחרר" את פושט הרגל מכל חוב אשר: "arises under any order made in family proceedings", אלא אם כן בית המשפט יורה אחרת. בתוך-כך, נקבע בכלל 12.3(2)(a) לכללים שהותקנו מכוח החוק האמור, כי התחייבויות הנובעות מצווים שניתנו במסגרת הליכי משפחה – אינן ניתנות "להוכחה" במסגרת הליך פשיטת רגל (אך ניתן לקבל בעבורן קצבה חודשית מתוך הכנסותיו של החייב). יחד עם זאת, בשנת 2005 תוקנו הכללים באופן שנקבע כי חוב עבר בגין סכום קצוב למזונות, שטרם שולם – הינו חוב בר "הוכחה" בפשיטת רגל, וזאת מבלי לגרוע מהכלל שלפיו, בעיקרו של דבר, אין ב"הפטר" שיינתן כדי "לשחרר" את פושט הרגל מהחוב האמור. מסקירת הפסיקה עולה כי בתי המשפט באנגליה נדרשו, בין היתר, לשיקולים הבאים בבואם להכריע בשאלה אם ליתן הפטר לחוב מזונות בפשיטת רגל: האם הגשת הבקשה לפשיטת רגל היתה צעד טקטי, שיש בו משום ניצול לרעה של ההליך?; האם היה שיהוי בהגשת הבקשה?; מה צפויה להיות ההשפעה של קבלת הבקשה על המבקש ועל הזכאי לתשלום המזונות?; כושר הפירעון העתידי של החייב והשאלה אם יהיה בידו לעמוד בתשלום החובות לנושיו.
ראו: Mekarska v. Ruiz [2011] EWHC 913 (Fam) ; Artman v. Artman [1996] BPIR 511; Owo-Sampson v. Barclays Bank & Boyden [2003] EWCA Civ 714).
בארה"ב: סעיף 523(a)(5) לחוק הפדרלי האמריקאי לפשיטת רגל ( U.S.C11) קובע כי ככלל, אין בהליך פשיטת רגל כדי לפטור את החייב מ: "domestic support obligations". עוד נקבע כי בעיקרו של דבר, אין בהליך פשיטת רגל כדי לפטור את החייב מכל חוב אשר: "incurred by the debtor in the course of a divorce or separation or in connection with a separation agreement”. בתוך-כך, נפסק כי התנהלות, שממנה עולה כי תכליתה היחידה של בקשת פשיטת הרגל הינה התחמקות מתשלום חוב מזונות לגרושהּ – מהווה ניצול לרעה של ההליך, המצדיק את דחיית בקשתו של החייב מטעם זה (ראו: Kestell v. Kestell ,99 F.3d 146 (4th Cir.1996). באותו מקרה התבססה הקביעה על כך שבתקופה הרלבנטית החייב פרע את חובותיו לנושיו האחרים, זולת גרושתו).
מן הכלל אל הפרט
- בענייננו, בית המשפט קמא הנכבד דחה את התנגדותה של המערערת למתן צו כינוס על נכסיו של המשיב ונתן צו עיכוב הליכים גורף, אשר כלל גם את ביטול העיקולים שהטילה המערערת על כספי המשיב, שהיו מוחזקים אצל צדדים שלישיים. בעטיו של הצו האמור חדלה המערערת מלקבל את כספי הקיצבה שהגיעו למשיב מהמוסד לביטוח לאומי ושהועברו לידיה עד לאותו מועד. כספים אלה, שהצטברו בתיק ההוצאה לפועל, מאז שניתן צו הכינוס – מועברים החל מתאריך 2.1.2013 (מועד מתן החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד בעניין) – למשיב עצמו ומצטרפים להכנסותיו משכר עבודתו. בנסיבות אלה, הכנסותיו של המשיב עולות לכאורה, על פני הדברים (לנוכח הנתונים שנמסרו בגדרי הבקשה לפשיטת רגל) – על הוצאותיו (יוער כי מהנתונים שנמסרו בבקשת פשיטת הרגל, עולה, לכאורה, כי נפלה שגגה בעמדתו של הכנ"ר מתאריך 27.12.2012, שעל-יסודה נתן בית המשפט קמא הנכבד את החלטתו בהקשר זה ולפיה "התשלום החודשי שנקבע לחייב, הביא בחשבון גם הכנסה זו").
הדבר נעשה מבלי שנבדקה האפשרות להחריג, למשל, חלק מכספי הקצבה, ממסת הנכסים של החייב, ומבלי לבחון את האפשרות להתיר למערערת להמשיך ולנקוט בהליכי גבייה ביחס לכספים אלה, והכל בשעה ששיעורו של חוב המזונות למערערת מהווה כ-60% מהיקף החובות שעליהם הוצהר בגדרי הבקשה (וכ-70% מהיקף החובות שבגינם הוגשו תביעות חוב, לאחר שניתן צו הכינוס) – דבר שהצדיק התחשבות מיוחדת באינטרס הנשייה של המערערת.
- זאת ועוד – אחרת. בית המשפט קמא הנכבד הסתפק בהצהרת ב"כ הכנ"ר שלפיה הוגשה תביעת חוב נוספת כנגד המשיב, ובהצהרה כי המשיב ממלא אחר הנדרש ממנו בגדרי ההליך, כדי לקבוע כי בקשתו לא הוגשה בחוסר תום לב. זאת מבלי לבחון, באופן מהותי, את התנהלותו של המשיב לפני מועד הגשת הבקשה, בשים לב לנסיבות הפרטניות של המקרה, בהתאם לאמות המידה ולעקרונות שהותוו בפסיקה הרלבנטית ופורטו לעיל.
- בית המשפט קמא הנכבד אף נמנע מלבחון, באופן מהותי, את תביעת החוב הנוספת שעל קיומה דווח לו במעמד הדיון בבקשת ההכרזה (תביעת החוב מטעם עיריית בת-ים, אשר נמסרה לכנ"ר בתאריך 23.1.2013), או את התנהלותו של המשיב בגדרי ההליך, לאחר הגשת הבקשה, וזאת למרות שהדבר התבקש, לכאורה, בנסיבות מהטעמים הבאים:
ראשית, מפני שעל פני הדברים נראה כי יש ממש בטענת המערערת שלפיה המשיב ביקש "לנכס" לעצמו, בחוסר תום לב, חוב (לעיריית בת-ים), שהמערערת חבה בו באופן בלעדי מכוח היותה המחזיקה בדירה מאז שנת 1998 ולנוכח העובדה שאין חולק עליה כי מאז המועד האמור – המשיב איננו מתגורר בדירה (יוער כי מדובר בחוב שהמשיב עצמו כפר בו במסגרת בקשה שהגיש לביטולו של פסק הדין שעיריית בת-ים נטלה כנגדו – ראו: ההחלטה שצורפה בהקשר זה לבקשת החייב לפשיטת רגל; כן ראו דברי המשיב עצמו בסעיפים 6-5 לתצהיר שצורף לבקשת פשיטת הרגל, שלפיהם: "עיריית בת-ים פתחה כנגדי בהליכי הוצאה לפועל לאחר שהגישה כנגדי תביעה על תשלום ארנונה ומסי עירייה לתקופה שבכלל לא הייתי בדירה והיא הועברה למרשתי. גרושתי מחזיקה בדירה בבת-ים... משנת 1998...").
שנית, מפני שההצהרה של ב"כ הכנ"ר, שלפיה לא נפל דופי בהתנהלותו של המשיב בגדרי ההליך לאחר מתן צו הכינוס – עמדה, לכאורה, בסתירה להצהרה קודמת שנמסרה מטעם הכנ"ר במסגרת עמדתו ביחס לבקשה לביטול צו הכינוס, מתאריך 25.2.2013, שבה נכתב כך:
"נכון למועד כתיבתה של תגובה זו [כארבעה חודשים לאחר מתן צו הכינוס – ח"מ] לחייב פיגור אחד בתשלום חודשי [כזכור: מדובר בסכום חודשי של 200 ש"ח בלבד – ח"מ] ודו"חות על הכנסות והוצאות לא מוגשים. מטעם זה, מוצא הכנ"ר כי יש טעם בבקשה לביטול ההליך ומציע... לקבוע מועד לדיון בבקשת הביטול..." (ההדגשה שלי – ח"מ).
בנוסף, תביעת החוב שהוגשה מטעמו של אחי-המשיב (בתאריך 22.5.2013, בחלוף למעלה מ-6 חודשים לאחר שנחתם צו הכינוס) – מעוררת, אף היא, על פני הדברים, תהיות לכאורה, שראוי היה לבררן, בנוגע לתום לבו של החייב, מחד גיסא, ובנוגע ל"אמיתותה", כמו גם ל"כושרו" של הנושה לתבוע אותה בגדרי הליך הפש"ר, מאידך גיסא. זאת, הן לנוכח העובדה שתביעת החוב האמורה הוגשה על ידי מי שמייצגת כיום את המשיב; הן לנוכח הפער בין סכום החוב שעליו הוצהר בגדרי הבקשה לפשיטת רגל, לבין הסכום שננקב בתביעת החוב עצמה; והן לנוכח הוראת סעיף 72(2) לפקודה, שלפיה:
"אדם שידע על מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה הבקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל, לא יוכל לתבוע מכוח צו הכינוס כל חוב או חבות שחלו על החייב לאחר היום שבו נודע לו המעשה".
כפי שצוין לעיל, נטישת המשיב-החייב את ביתו וזניחתם של הזכאים למזונות ממנו, תוך ניתוק הקשר איתם והתחמקות מהם לאורך שנים – עולה, כשלעצמה, כדי "מעשה פשיטת רגל" במובן סעיף 5 לפקודה. בתסקיר הכנ"ר צוין כי "הסתבכותו הכלכלית של החייב נבעה מקשיי מחייה כתוצאה מגירושיו". בתביעת החוב מטעם אחיו של החייב הוצהר, ללא פירוט ובאופן לאקוני, כי התביעה הוגשה "בעד הלוואה שניתנה לו [לחייב – ח"מ] לצורך מחייה". מכאן ניתן להסיק כי ההלוואה הנטענת ניתנה, לכאורה, לאחר שהחייב ביצע "מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת פשיטת רגל נגד החייב". חזקה על אחיו של החייב כי הוא ידע על "מעשה פשיטת רגל" שעשה אחיו (בשנת 1998), ביום שבו הוגשה על ידי החייב הבקשה שעל פיה הוא הוכרז פושט רגל, ומכאן שלכאורה אין הוא "יכול לתבוע מכוח צו הכינוס כל חוב או חבות שחלו על החייב לאחר היום שבו נודע לו על המעשה" ובכלל זה – החוב, לכאורה, בגין ההלוואה הנטענת (חוב, אשר מהחומר המונח בפנינו עולה כי עד למתן צו הכינוס לא ננקט הליך שיפוטי ולא נפתח הליך הוצאה לפועל בגינו).
- אף על פי כן ולמרות האמור לעיל – נעתר בית המשפט קמא הנכבד (בין היתר על-יסוד עמדתו של הכנ"ר) לבקשתו של המשיב והכריזו פושט רגל. בכך שגה לדעתי בית המשפט קמא הנכבד.
יתרה מכך. בחינה מהותית של התנהלות המשיב במועדים שלפני הגשת הבקשה להכריזו פושט רגל מעלה כי יצירתו של חוב המזונות (להבדיל מקשיי פירעון מאוחרים, שאליהם נקלע, לכאורה, המשיב, לטענתו) – לא נעשתה בתום לב. אכן, עשויים להיות מצבים שבהם אדם ייקלע למצוקה כלכלית שממנה יקשה עליו להיחלץ, בעטיו של הליך גירושין ארוך ויקר. יחד עם זאת, כפי שניתן להתרשם בענייננו, מקורו של חוב המזונות איננו ב"הסתבכות כלכלית שנבעה כתוצאה מגירושיו" של החייב, כפי שצוין בתסקירו של הכנ"ר – אלא בהתנהלותו של החייב עצמו עובר לגירושין. התנהלותו של החייב, אשר התבטאה בנטישת בית המגורים, בעזיבתה של אשתו, הזכאית למזונות ממנו, תוך ניתוק הקשר עימה (ועם ילדיו) ובהתחמקות ממנה לאורך שנים, בתקופה שבה היא נחשבה עדיין כמי שזכאית למזונות ממנו – היא שהובילה לכאורה ליצירת חוב המזונות. התנהלות שכזו נוגדת באופן מהותי את "תקנת הציבור" ועולה, כשלעצמה, כדי חוסר תום לב משמעותי ביצירת החוב, אשר מצדיק את דחיית בקשתו של החייב.
במיוחד אמורים הדברים בשעה שהמשיב השתמט באופן מכוון מתשלום דמי המזונות החודשיים שנפסקו לטובת אשתו דאז, על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. כפי שצוין לעיל, פסיקת המזונות בידי בית המשפט מקימה חזקה (שהמשיב לא ניסה להרים את הנטל לסתור אותה, וממילא – היא לא נסתרה), בדבר יכולתו הכלכלית של המשיב לשאת בתשלום המזונות, למצער בתקופה הסמוכה למתן הפסק. אף על פי כן המשיב נמנע מלשלם את דמי המזונות שנפסקו, מבלי לספק הסבר מניח את הדעת לכך. מחדלו של המשיב מתשלום דמי המזונות לאשתו, חייב את המערערת לנקוט בהליכי הוצאה לפועל נגדו. גם מהליכים אלה הצליח המשיב להתחמק ואף במסגרתם נמנע הוא, במשך שנים ארוכות, מלשלם, ביוזמתו, כספים על חשבון חוב המזונות הפסוק למי שהיתה אשתו למן שנת 1970 ועד לשנת 2005.
ודוק: כפי שניתן להיווכח בעיקר לנוכח סכומי התקבולים בתיק ההוצל"פ (שאינם "עגולים" וכוללים לעיתים גם אגורות בודדות) ולנוכח מועדי התקבולים הקבועים – מקורם של הכספים שנצברו בתיק ההוצל"פ הינו בעיקולים שהוטלו על קצבת הגמלה/זיקנה שהגיעה לחייב מהביטוח הלאומי, ולא בתשלומים שהחייב שילם מיוזמתו לתיק ההוצל"פ (ראו: פירוט התקבולים בתדפיס ההוצל"פ החלקי, שצורף לבקשה שהגיש המשיב לבית המשפט קמא הנכבד).
התנהלותו המתוארת לעיל של המשיב – היא שהובילה, מניה וביה, לתפיחתו של החוב בתיק ההוצל"פ. לכן, בעניין זה, אין למשיב להלין בגדרי ההליך שבפנינו, אלא על עצמו בלבד, וממילא אין בחלוף הזמן כדי להטות את הכף לטובתו דווקא.
- בנסיבות שתוארו לעיל, נחה דעתי כי הגשתה של בקשת פשיטת הרגל על ידי המשיב, מיד בסמוך לאחר שעלה בידי המערערת לאתרו וננקטו הליכי גבייה אפקטיביים כנגדו – נעשתה בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי פשיטת הרגל, במשמעותם ובנפקותם המשפטית של מונחים אלה לעניין סעיף 18ה(א)(2) לפקודה. הכל – נעשה לכאורה מתוך כוונה להתחמק מתשלום חוב המזונות למערערת אשתו לשעבר (שהוא, כפי שעולה מהניתוח לעיל החוב בר-התביעה "האמיתי" היחיד, לכאורה, שניתן לתבוע כיום בגדרי הליך פשיטת הרגל בעניינו של החייב), אשר, ככלל (בהתאם לפסיקה הנוהגת) – איננו בר-הפטר.
- במצב הדברים המתואר לעיל ולנוכח השיקולים והטעמים שפורטו בהרחבה שם, לעיל, אני סבור כי האיזון הראוי בענייננו, בין האינטרס של המשיב (אשר אינני מתעלם מגילו וממצבו הבריאותי) לבין אינטרס הנשייה של המערערת, הראוי להתחשבות מיוחדת (וזאת אף מבלי שאתחשב במצבה האישי והכלכלי הנטען שלא הוכח ודומה עלי כי ב"כ המערערת הפליג יתר על המידה בתיאוריו במישור זה) – יימצא דווקא בהמשך קיומם של הליכי ההוצאה לפועל כנגד המשיב, שמהם צפויה לצמוח למערערת תועלת רבה יותר מהמשך קיומם של הליכי פשיטת הרגל נגדו.
בהקשר זה אציין עוד שלא התרשמתי כי בהמשך קיומם של הליכי ההוצאה לפועל כנגד המשיב יש כדי לפגוע באינטרס הציבורי בשיקומם של חייבים, או בזכותו של המשיב למינימום קיום אנושי בכבוד. יתרת סכום החוב המיוחס לחייב בתיק המזונות אמנם איננה מבוטלת, אך לא ניתן לומר כי מדובר בחוב "אסטרונומי", אשר אין סיכוי כי ניתן יהיה לפרוע אותו, ולוּ בחלקו. חרף גילו ומצבו האישי הנטען – המשיב עובד לפרנסתו וקורת-גג לראשו. למשיב הכנסות מעבודה, מקצבה וכן מופקדים לזכותו כספים בקופת פנסיה ובביטוח מנהלים. טענותיו של המשיב באשר: לפירעון חוב המזונות לנוכח התקבולים שנצברו בתיק המזונות עד כה, להיקף ההפחתה בחוב לאור העברת זכויותיו בדירה למערערת, וכן באשר ליכולתו הכלכלית לעמוד בתשלום חוב המזונות, לנוכח מצבו האישי והבריאותי – מקומן בגדרי הליכי ההוצאה לפועל. טענות המשיב במישורים אלה שמורות לו, כמובן. המשיב יהיה זכאי להעלותן במסגרת המתאימה לכך, מבלי שפסק דין זה יעמוד לו לרועץ וחזקה כי הן תתבררנה כדבעי. בתוך-כך, ולמען הסר ספק יובהר כי אין בפסק-דין זה כדי למנוע מרשם ההוצאה לפועל לפרוס את חוב המזונות לשיעורים, אם ימצא לנכון לעשות כן, מכוח סמכותו לפי סעיף 69 לחוק ההוצאה לפועל, ואף לפעול, בבוא העת, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 77א לחוק ההוצאה לפועל, באם יימצא, בחלוף הזמן, כי אין עוד תועלת בהמשך קיומם של הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב.
- אשר על כן ולנוכח כל האמור לעיל, אציע לחברי ולחברתי כי נקבל את הערעור ונבטל את הכרזתו של המשיב 1 פושט רגל, על כל המשתמע מכך, בכפוף להערה שבפיסקה 48 שלעיל.
כן אציע שלא נעשה בנסיבות צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
פסק דין נכון וחשוב כתב חברי השופט ח' מלצר; אני תומך בו.
בשולי הדברים אעיר שתי הערות:
(א) 'הערת אזהרה' כללית: ביודענו כי ישנם במקומותינו חייבים אשר מנסים לנצל חוב מזונות כדי להבריח נכסים לבנות-זוגם, לעיתים גם באופן פיקטיבי, מן הראוי לשים לב, לשקול אם תביעת המזונות היא כּנה, ולהתחשב בדבר הזה.
(ב) הערה פרטנית ישׂוּמית: כזכור, זכויותיו של המשיב 1 בדירה בבת-ים הועברו על-שם המערערת כנגד חלק מהחוב הפסוק למזונות, והיא כיום בעליה של הדירה. במהלך השנים גבתה המערערת מאת המשיב 1 סכומי-כסף נוספים. על רקע זה, בהתחשב בכך שהמשיב 1 כבן 70 שנה, גם המערערת בגיל דומה, בשים לב לטענות על מצב אישי, רפואי וכלכלי, טענות שלא נתלבנו כל צרכן, ופרטים עובדתיים נוספים שחסרים להשלמת התמונה, יעשה ראש ההוצאה לפועל כחכמתו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, על-פי מה שיוּכח ויטען לפניו. מצִדנו, איננו נוקטים עמדה לגבי התוצאה הקונקרטית הצודקת במחלוקת שבין המערערת לבין המשיב 1, לבד מביטול הכרזתו של המשיב 1 כפושט רגל.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברק-ארז:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
ניתן היום, כ"ט בתשרי התשע"ו (12.10.2015).
|
ש ו פ ט
|
ש ו פ ט
|
ש ו פ ט ת
|
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13070920_K14.doc נח+מה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il