פס"ד בתביעה לביטול הסכם

לפניי תביעה לביטול הסכם שנחתם ביום 29/4/08 בין הגב' י' כ' מ' (להלן: "המנוחה") לבין הנתבע מר מ.מ (להלן: "הנתבע" ו/או "מ" בהתאמה). התביעה הוגשה ע"י המנוחה ביום 3/9/2009 (להלן: "התביעה לביטול ההסכם").

התובענה נדונה כמקובל בהליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה במאוחד עם תביעות נוספות שהגיש מ.: תביעה בתמ"ש 53256-01-12 שהוגשה ביום 26/1/12 נגד הנתבעים: א.כ – בנה של המנוחה, ש' – בעלה של אחות המנוחה, מר א' – אחיינה של המנוחה והגב' ח'. עילת התביעה מבוססת על טענת מ.מ כי הנתבעים או מי מהם חדרו לדירת המנוחה והוציאו את כל חפציו של התובע, אכסנו אותם במכולה והציבו אותה בחברת אחסון. מ.מ עתר לצו עשה המורה לנתבעים להעביר לרשותו את תכולת הבית שפונתה על ידם. ככל ולא ניתן להעביר לנתבע את התכולה עתר לחיוב הנתבעים בסך כולל של 341,255 ש"ח  בגין ערך התכולה וכן עתר לחיוב הנתבעים בסך נוסף של 344,606 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לו, (להלן: "תביעת המיטלטלין"). ביום 1/1/13 הגיש מ.מ תביעה נוספת תמ"ש 863-01-13 תביעה כספית הצהרתית וצו איסור דיספוזיציה לפיו הינו הבעלים של 35% מהזכויות בבית המנוחה ולחילופין הוא זכאי להשבה של סך של 995,000 ש"ח בגין תשלום חלקו בשווי השבחת הבית ולחילופי חילופין זכאי להשבת השקעתו בבית בעין בסך של 800,000 ₪ (להלן: "התביעה ההצהרתית"). התביעה הוגשה כנגד בנה של המנוחה.

לשם שלמות התמונה אציין כי בין הצדדים התנהל אף הליך עפ"י החוק למניעת הטרדה מאיימת תמ"ש 5992/98 שהגישה המנוחה נגד הנתבע. בנוסף התנהלו בין הצדדים הליכים בעניין עזבונה של המנוחה תובענה למתן צו קיום לצוואת המנוחה שהגיש בנה והתנגדות לה שהגיש מ.מ ת"ע 40514-07-10 ו- ת"ע 40521-07-10. בנוסף הגיש מ.מ תביעה נוספת כנגד עזבון המנוחה ת"ע 42807-11-13 במסגרתה טען כי מקום מושבה של המנוחה בעת פטירתה היה במדינת ניו- יורק ולפיכך יש להחיל על עזבונה את דין ניו- יורק מכוחו זכאי הוא לקבל 1/3 מעזבונה. ההליכים בעניין עזבון המנוחה התקיימו בפני חברתי כב' השופטת מירה דהן. הליכים אלה הסתיימו בפסקי דין מיום 22.6.15 ולפיהן נדחו תביעותיו של מ. 

הצדדים וטענותיהם:

1. המנוחה והנתבע הכירו בשנת 1993 כשהנתבע היה בהליכי גירושין מאשתו הראשונה, גב' ל'. עפ"י הנטען בכתב התביעה בשנת 1995 התהדקו היחסים והצדדים הפכו לזוג. לטענת המנוחה משנת 1995 הם עברו להתגורר בדירתה ב***** ב-"פרויקט ******". לטענת הנתבע בשלב זה הוא התגורר בדירה אחרת בהרצליה פיתוח ב-"*** (ס' 3-1 לכתב התביעה, וס' 13-11 לכתב ההגנה).

2. ההליכים המשפטיים בין הנתבע ואשתו הראשונה הסתיימו בחודש פברואר 2001 ובמסגרתם קיבל הנתבע את הדירה ב***** שהיתה רשומה על שמו ועל שם גרושתו ל', בחלקים שווים.

3. ביום */*/2001 נישאו המנוחה והנתבע בנישואים אזרחיים ביוסטון טקסס ארה"ב, מקום מגורי בנה היחיד של המנוחה מנישואיה הראשונים ויורשה היחיד לפי פסק דינה של כבוד השופטת דהן, והצדדים נרשמו כנשואים במשרד הפנים בישראל. לעניין זה יצויין כי עבור המנוחה היו אלה נישואים שלישיים ולנתבע נישואים שניים ומנישואין אלה לא נולדו להם ילדים משותפים.

4. עוד עפ"י הנטען בכתב התביעה המנוחה מכרה את זכויותיה בדירתה בפרויקט "******" ביום */7/2001, במסגרת הליכים משפטיים שהסתיימו בפשרה ובהסכם מכר תמורתו קיבלה המנוחה 1,200,333 $ ארה"ב.

5. עוד נטען כי במועד בו הפכו המנוחה והנתבע לזוג היו בבעלות המנוחה חשבונות בנק שונים בארה"ב, וכן נכסי המקרקעין כמפורט להלן:

א.         בית המנוחה ב************* הידוע כחלקה ** בגוש 6916, נרכש על ידי המנוחה בתאריך 22.12.1989 וזאת כאמור בנסח הרישום שצורף כנספח א' לתצהיר עדותו הראשית של התובע/בנה של המנוחה (להלן: "בית המנוחה בתל אביב" או "הבית ברח' **" או "הבית נשוא התובענה").

ב.         בית המנוחה בניו-יורק, בכתובת **************** , מספר נכס ************ (להלן: "בית המנוחה בניו-יורק").

ג.          עוד נטען בכתב התביעה כי בחודש פברואר 2003 רכשה המנוחה מגרש הצמוד לביתה בניו יורק, וכתובתו **************************** מספר נכס ***********(להלן: "מגרש המנוחה בניו-יורק"). כמפורט בכתב התביעה לבקשתו של הנתבע המנוחה העבירה לו בשנת 2005, 50% מהזכויות במגרש, לאחר שהנתבע הבטיח לממן את פיתוח המגרש מהכספים שיקבל ממכירת דירתו *********, ולאחר שהנתבע ביקש לקבל גם 50% מזכויות המנוחה בביתה בניו יורק, בקשה שסורבה על ידי המנוחה. לאחר שהנתבע התמהמה עם המכירה, המנוחה שעבדה את ביתה בניו יורק כנגד הלוואת משכנתה בסך 380,000 $ מבנק "וקוביה", כדי לממן את עלויות פיתוח המגרש בעצמה (ס' 5 , 11-9 לתביעה).לטענת הנתבע בכתב הגנתו (ס' 15) המגרש נרכש מכספו. 

6. עפ"י הנטען בכתב התביעה בשנת 2006 מכר הנתבע את דירתו ב******** תמורת סך של 1.4-1.5 מיליון דולר ארה"ב, והעבירם לחשבון שפתח על שמו בבית ההשקעות ** בניו יורק (להלן: "פ. ") שבו גם למנוחה היו חשבונות .

7. משנת 2005 המנוחה והתובע התגוררו בבית המנוחה בתל אביב . לאחר מכירת דירתו ב******* ביקש הנתבע מהמנוחה לרשום על שמו 50% מהזכויות בביתה בניו יורק, ונימק זאת בכך שהוא חש חוסר בטחון, לאור זאת שאין לו דירה הרשומה על שמו, והבטיח לצרף את המנוחה לחשבונו */אליו הוא העביר את הכספים שקיבל ממכירת דירתו.

עפ"י הנטען המנוחה סירבה לבקשת הנתבע, הזכירה לו  כי בשנת 2005 היא העבירה לו מחצית מהזכויות במגרש בניו יורק כנגד התחייבות שהוא לא קיים, והבהירה לנתבע כי כל נכסי המקרקעין שלה מיועדים לעבור לבנה היחיד, וכי אין לו מה לחשוש ממחסור בקורת גג כל עוד הם נשואים וחיים יחדיו. הנתבע השיב למנוחה שכל עוד הם נשואים וחיים יחדיו הוא אינו חושש מכלום, אך הוא חושש ממצב שהמנוחה תלך לעולמה לפניו, ובנה, עלול להיות מושפע מכל מיני גורמים ויבקש לסלקו מביתה המנוחה בתל אביב, וביקש מהמנוחה לעגן את מגוריו בביתה בתל אביב בהסכם, שיקנה לו זכות מגורים גם לאחר מותה (ס' 13-15 לכתב התביעה).

8. היות וממילא הנתבע והמנוחה חיו בביתה בתל אביב ועל מנת להסיר את חששו, הסכימה המנוחה לבקשת הנתבע וביום 29/4/08 נחתם ההסכם בין המנוחה לבין הנתבע במשרדו של עו"ד יוסי שטרית בתל אביב (להלן:" ההסכם"), תוך הבהרה כי זכות המגורים ניתנה ללא כל תמורה, והנה זכות אישית, שאינה ניתנת להעברה ואינה עולה כדי זכות קניין מכל סוג שהוא, כאמור בס' 6-4 להסכם.

9. מפאת היותו של ההסכם מסמך מהותי ומרכזי לתובענה שלפניי אצטט את ההסכם במלואו:

"הואיל: ו****** הינה הבעלים של נכס מקרקעין המצוי ברחוב ************** והידוע כגוש **** חלקה ** (להלן :"המקרקעין או הדירה").

והואיל והצדדים עברו לגור בדירה וברצונם להסדיר את זכויותיהם ביחס לדירה בלבד;

            לפיכך הוצהר, הוסכם והותנה בין הצדדים כדלקמן:

1. המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד הימנו.
2. הצדדים מצהירים כי ***** הינה הבעלים הבלעדי והיחיד של מלוא הזכויות בדירה וכל זכות אחרת הנובעת מהמקרקעין וכי למ.מ אין ולא תהיה כל זכות שהיא בדירה ו/או במקרקעין, מכל מין וסוג שהוא;
3. ******* מצהירה ומתחייבת בזאת כי כל עוד יהיה בעלה מ.מ בחיים, הוא יהיה זכאי להתגורר ולהשתמש ללא כל הפרעה ו/או הגבלה שהיא בדירה, ללא כל תמורה ובהתאם להוראות הסכם זה.
4. מ.מ מצהיר בזאת כי לא שילם ו/או התחייב לשלם ל****** כל תמורה מכל סוג ומין שהוא כנגד קבלת זכות המגורים האמורה בהסכם זה. מ.מ מתחייב בזאת כי כל עוד יגור בדירה הוא יישא בחלק מהוצאות החזקת הדירה השוטפות כפי שיוסכם בין הצדדים.
5. מוסכם על הצדדים כי זכות המגורים הנתונה למ. עפ"י הוראות הסכם זה הינה זכות מגורים אישית בלבד, אשר איננה ניתנת להעברה ואשר תהיה תקפה למשך כל תקופת חייו של מ.מ בלבד לרבות לאחר פטירתה של *****. מ.מ יהיה רשאי לרשום הערה בלישכת רישום המקרקעין בגין זכותו עפ"י הסכם זה.
6. למען הסר ספק מובהר בזאת כי אין בזכות המגורים שהוקנתה למ.מ בהתאם להסכם זה כדי להקנות ו/או להעניק למ. כל זכות קניינית ו/או זכות דיירות מוגנת, מכל סוג ומין שהוא בדירה ו/או במקרקעין ו/או כדי למנוע מ***** לעשות שימוש זהה בדירה ו/או למכור את זכויותיה בדירה ובמקרקעין בכפוף לזכותו של מ.מ עפ"י הסכם זה.
7. הצדדים יהיו רשאים לשנות מהוראות הסכם זה, בכל עת ובלבד שהשינוי יעשה בכתב וייחתם ע"י שני הצדדים יחדיו.

10. פרט להסכם חתמה המנוחה ביום 29/4/08 על כתב הצהרה והתחייבות המופנה אל הנתבע/מ.מ (להלן: "כתב ההתחייבות") ולפיו:

"בהתאם להסכם שנחתם ביננו ביחס לזכות מגורים בדירה ברחוב ה********* ועל אף הוראות ההסכם, אני מאשרת, מצהירה ומתחייבת בזאת כי זכות המגורים שנתנה לך ביחס לדירה הנ"ל, הינה זכות אישית, אשר אינה ניתנת להעברה לכל צד ג', ואולם זכות המגורים ניתנה לך הינה בלתי חוזרת, אשר איננה ניתנת לביטול על ידי ו/או ע"י יורשיי, מכל סיבה שהיא אלא בהסכמתך בלבד אשר תנתן בכתב.

כמו כן, אני מסכימה כי במידה ולא ניתן יהא לגור בדירה ב************** בשל הריסת הדירה ו/או מצב הדירה, הרי שלצורך מימוש זכות הדיירות אני מסכימה כי תהא נתונה לך זכות בלעדית ובלתי חוזרת לבנות את הדירה ו/או להשיבה למצב הראוי למגורים וזאת על חשבונך בלבד. בכל מקרה לא יהא בכך כדי להעניק לך כל זכות קניינית בדירה למעט זכות השימוש בדירה כאמור בהסכם ובנספח זה.

התחייבותי זאת תהיה עדיפה וגוברת על פני כל הוראה אחרת בהסכם.

כל יתר הוראות ההסכם תשארנה ללא כל שינוי".

11. אין חולק, כי במועד חתימת ההסכם היו יחסי המנוחה והנתבע טובים ותקינים ובמקביל להסכם ולכתב ההתחייבות ערכו המנוחה והנתבע צוואות הדדיות, כשהמנוחה הנחילה את כל רכושה לבנה היחיד וקבעה כי לנתבע, "בעלה", תהיה זכות מגורים לכל ימי חייו בביתה בתל אביב, גם לאחר מותה, והנתבע הוריש את כל עיזבונו לבן המנוחה ולא הוריש מאומה לבתו מנישואיו הראשונים (ס' 18-17 לתביעה וסעיפים 27-28 להגנת הנתבע).

12. ביום 13/1/2009 כשמונה חודשים לאחר מועד חתימת ההסכם חשה המנוחה ברע, אושפזה בבי"ח איכילוב והתברר כי היא חלתה בסרטן ממאיר בשלבים מתקדמים, שבגינו נותרו לה חודשים ספורים לחיות. לאחר גילוי המחלה הגיע בנה של המנוחה ארצה בחודש פברואר 2009, על מנת ללוות את אמו בטיסה לארה"ב, כדי לקבל טיפול במכון " **N ".

13. ממועד זה נפער בין המנוחה והנתבע קרע עמוק קשה ובלתי ניתן לאיחוי. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לסיבות והרקע לקרע. לטענת המנוחה לאחר פרוץ מחלתה וגילוייה זנח אותה הנתבע, לא הגיע לסעוד אותה בעת ששהתה בארה"ב כדי לקבל טיפול מאריך חיים וכשלבסוף הגיע לארה"ב, התעלל בה נפשית בתקופה הקשה ביותר בחייה תוך שביצע פעולות לגזילה והשתלטות על נכסים: כספים ונכסי מקרקעין. הנתבע מנגד טוען כי התביעה הינה תולדה ופועל יוצא של שטיפת מוח, ניצול ציני של מצוקתה וחוליה של המנוחה והשפעה בלתי הוגנת שנעשתה על ידי בנה,  אשר למעשה הביא למצב בו ממערכת יחסים נפלאה וטובה של המנוחה והנתבע, וחיי נישואים נהדרים, מצא עצמו הנתבע עומד בפני טענות הזויות וצווי הרחקה אשר הוציאה התובעת כנגדו בארה"ב.

הצדדים ניהלו חקירות ארוכות בעניין זה ועל הטענות ההדדיות של הצדדים בעניין זה (הרלוונטיות שבהן) אעמוד בהמשך פסק הדין.

14. התובענה כאמור לעיל הוגשה ביום 3/9/2009.

15. ביום 25/1/10 התקיים דיון ראשון בפני כב' השופט פאול שטרק. הדיון התקיים במעמד המנוחה וב"כ ונסוב בעיקר על דיון בבקשה שהגישה המנוחה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, תמ"ש 5992/98. 

16. ביום 28/2/10 הלכה התובעת לבית עולמה ממחלת הסרטן הקשה ממנה סבלה.

17. כתב הגנה הוגש ביום 2/12/10, בחלוף למעלה משנה ושלושה חודשים לאחר הגשת התביעה. בין לבין נדונו בקשות לתחליף המצאה לנתבע אצל ב"כ שייצגו אותו בהליך שעניינו תביעת עו"ד אילן רויטר לתשלום שכ"ט ת.א (י-ם) 13546/08, בקשה לחילופי בעל דין שהגיש בנה של המנוחה לאור פטירתה כמו גם בקשה למחיקה על הסף שהגיש הנתבע.

18. ביום 15/3/11 התקיים בפני כב' השופט פאול שטרק קד"מ נוסף ובו נקבע כי: "על ב"כ הצדדים להודיע בהודעה משותפת עמדתם על המשך ההליכים ומועדים מוסכמים נכונים לחודש יוני ועד תחילת הפגרה לקד"מ נוסף".

19. ביום 22/5/12 ועם חילופי המותב התקיים בפני קד"מ בתובענה זו ובתובענה שהוגשה ע"י הנתבע תמ"ש 53256-01-12. בתום הדיון נתנה החלטה לפי יגישו ב"כ הצדדים הודעה מוסכמת ובה יקבעו מתווה דיוני לגבי ניהול שתי התביעות לרבות מועד, הגשת כתב הגנה, תצהירי עדות ראשית והליכים מקדמיים. עוד נקבע כי ככל שלא יצליחו להגיע להסכמות יקבע קדם משפט נוסף.

20. ביום 27/7/12 נתנה על ידי החלטה ולפיה טרם הוגשה כל הודעה מטעם הצדדים. בהחלטתי הוריתי לצדדים להגיש הודעת עדכון עד ליום 20/8/12. ב"כ הצדדים בקשו לקבוע התובענה לשמיעת הוכחות.

21. ביום 28/4/14 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובע. בקשה למחיקת סעיפים מתצהירי העדות הראשית של התובע נדחתה על ידי בהחלטה מיום 26/10/14 בה קבעתי: "המדובר בשאלה משפטית אשר ב"כ הצדדים יהיו רשאים לטעון לענין משקל העדות במסגרת הסיכומים שיוגשו בהליך זה לאחר שמיעת הראיות בתיק". ביום 23/10/14 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע.

22. במועדים 1/6/14, 2/6/14 ,4/1/15 ו- 5/1/15 נשמעו הוכחות בכל התובענות התלויות ועומדות בין הצדדים. ביום 1/6/14 נשמעה עדות התובע/הנתבע בתביעה זו. בתום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה לפיה בדיון הקבוע ליום 2/6/14 ייחקרו תחילה הנתבעים 4-2 בתמ"ש 53256-01-12: הגב' ח', מר א' ומר ש'. לאחר מכן נשמעה עדות הנתבע 1 בתמ"ש 53256-01-12 מר א.כ.  בתום הדיון נתנה החלטה ולפיה צו לסיכומים יינתן בתום שמיעת העדויות בתיקים הנוספים שבין הצדדים. ביום 4/1/15 נשמעה עדות התובע בתובענה זו ועדות מר י'. בדיון מיום 5/1/15 נשמעה הגב' ש' - אחותה של המנוחה והנתבע.

23. בתום הדיון מיום 5/1/15 נתן צו לסיכומים ולפיו נקבע כי התובע בכל אחת מהתביעות בה הוא תובע יגיש סיכומיו תוך 45 יום תוך וסיכומי הנתבע בכל אחת מן התביעות יוגשו 45 יום מיום קבלת סיכומי התובע. עוד נקבע כי הסיכומים לא יעלו על 20 עמודים.

24. ביום 14/6/15 הוגשו סיכומי התובע בתביעה דנן. בניגוד להחלטתי מיום 5/1/15 הוגשו הסיכומים בהיקף של 58 עמודים. ביום 15/6/15 עתר הנתבע למחיקת סיכומי התובע (בקשה מס' 17). לאחר קבלת תגובה ותשובה לבקשה נתנה החלטתי מיום 10/7/15 ולפיה: "לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה דין הבקשה למחיקת הסיכומים להידחות. הסעד של מחיקה הינו דרקוני ותוצאותיו קשות ואין מקום למתן סעד זה. עם זאת בוודאי שאין לקבל סיכומים בהיקף של 58 עמודים (פי 3 כמעט מההיקף עליו הורה בית המשפט). הדבר גורם לאי שוויון בין הצדדים. לפיכך יוגשו סיכומים מתוקנים בהתאם להחלטתי וזאת בתוך 15 ימים מהמסירה. ימי הפגרה במניין הימים".

25. ביום 23/8/15 הוגשו סיכומים מתוקנים מטעם הנתבע וזאת לאחר בקשות שהוגשו ואשר אף הן הצריכו תגובות ותשובות.

26. ביום 13/12/15 הגיש ב"כ התובע בקשה בה עתר כי בית המשפט יורה לב"ב הנתבע להגיש לאלתר את סיכומיו בתביעה , לאפשר לבן המנוחה/התובע  לבקר בדירה נשוא התובענה ואשר אותה ירש מאמו המנוחה וכן לקבל את מפתחות הבית או עותק מהם מהמשיב. כן עתר למתן  צו המופנה למשרד הפנים על מנת לספק תעודת בירור פרטים על נוסע בקשר לנתבע (תדפיס יציאות וכניסות לארץ) מיום פטירת המנוחה 28/10/10 עד היום, כחלק מחומר הראיות בתיק. לאחר קבלת תגובה ותשובה נתנה החלטתי מיום 21/12/15 ולפיה סיכומי הנתבע יוגשו לא יאוחר מיום 27/12/15 . במסגרת החלטתי דחיתי בקשת התובע לבקר בדירת המנוחה וקבעתי כי זו תוכרע במסגרת פסק הדין. כמו כן ניתן על ידי צו המאפשר לב"כ התובע לקבל ממשרד הפנים תעודת בירור פרטים על נוסע של הנתבע תוך שקבעתי כי הראיה המבוקשת הינה "תעודה ציבורית" וראיה אשר הגשתה אינה מצריכה או מצדיקה שמיעת ראיות.

27. ביום 27/12/15 הוגשו סיכומי הנתבע. משכך ניתן פסק הדין.

דיון והכרעה:

28. התובע ביסס תביעתו ועתירתו לביטול ההסכם בין המנוחה והנתבע על מס' עילות וטענות משפטיות. אדון בכל אחת מן הטענות שהועלו ע"י הצדדים במסגרת סיכומיהם אולם לא עפ"י הסדר בו הועלו הטענות ע"י הצדדים.

זכות המגורים שניתנה לנתבע בהסכם, הינה "התחייבות לתת מתנה":

29. בסעיפים 170- 182לסיכומיו טען התובע כי זכות המגורים שנתנה לנתבע הינה התחייבות לתת מתנה. התובע בסיכומיו מפנה להוראות סעיפים 5 ו-6 לחוק המתנה, תשכ"ח- 1968 (להלן "חוק המתנה").

            סעיף 5 לחוק המתנה שכותרתו "התחייבות לתת מתנה" קובע:

            (א)        התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

                        (ב)        כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

                       (ג)         מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו        

                                    אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה    

                                        כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו   

                                   הכלכלי של הנותן.

           סעיף 6 לחוק המתנה שכותרתו "דרכי ההקניה" קובע :

"בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

לטענת התובע העובדה כי המתנה הנה "זכות מגורים" שניתנה על פי ההסכם, ולאור העובדה כי הנתבע גר בפועל בבית המנוחה אזי המתנה "הושלמה", ואולם, סיפת סעיף 6 קובעת לאמור: "והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון". לטענתו הדין האחר בענייננו, הנו: חוק השכירות והשאילה וכן חוק המקרקעין. המתנה שניתנה לנתבע על ידי המנוחה היא זכות מגורים לכל ימי חייו בביתה בתל אביב, שהינה זכות שאילה כהגדרתה בסעיף 27 לחוק השכירות והשאילה, הקובע: "שאילה היא זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות , כשהזכות הוקנתה שלא בתמורה". מוסיף וטוען התובע כי סעיף 7(א)  לחוק המקרקעין קובע, כי עסקה במקרקעין טעונה רישום, וסעיף 7(ב) לחוק המקרקעין קובע, כי עסקה שלא הסתיימה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. לטענתו חוק המקרקעין קובע 5 זכויות במקרקעין בלבד: בעלות, חכירה, שכירות, זיקת הנאה ומשכנתה.

לעניין שכירות והגם שמדובר בזכות במקרקעין הטעונה כאמור רישום, וככל שלא נרשמה רואים בה כהתחייבות לעשות עסקה, סעיף 79 לחוק המקרקעין שכותרתו "דינה של שכירות קצרה" קבע הוראות מיוחדות לשכירות קצרת מועד, שלפיהן על אף האמור בסעיף 7(א) המחייב רישום של עסקה במקרקעין, וככל שמדובר בשכירות שאינה עולה על תקופה של 5 שנים, אזי אין צורך ברישום והתחייבות לעשות עסקה כזאת אינה טעונה מסמך בכתב. סעיף  7(ב) לחוק המקרקעין קובע, כי הוראות סעיף 79(א) והפטור מרישום ומחובת הכתב, לא יחולו על שכירות שניתן להאריכה לתקופה העולה על 5 שנים, קרי – שכירות העולה על 5 שנים מחויבת בכתב וברישום, ושכירות מסוג זה שלא נרשמה, הנה התחייבות לעשות עסקה, ולא עסקה. לטענת התובע הזכות שנתנה לנתבע להשתמש במקרקעין של המנוחה לכל ימי חייו של הנתבע, אינה זכות לצמיתות אלא זכות המוגבלת במשך חייו של הנתבע, אולם מדובר בתקופה שעולה על 5 שנים המחייבת רישום.

30. לפיכך, טוען התובע כי לאור העובדה כי סעיף 6 לחוק המתנה קובע, שהבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו אלא אם כן קיימות הוראות מיוחדות בדין אחר כלשהו, ולאור ההוראות שנסקרו מחוק השכירות והשאילה ומחוק המקרקעין כאמור לעיל, ולנוכח העובדה כי עסקת המתנה בענייננו מחייבת רישום, הרי שכל עוד היא לא נרשמה, היא מהווה התחייבות לתת מתנה. מוסיף וטוען התובע כי בעניינו הנתבע רשם הערת אזהרה בגין הסכם המתנה עם המנוחה רק ביום 13/4/00, כאשר התביעה לביטול ההסכם הוגשה על ידי המנוחה ביום 3/9/2009, והגשת התביעה כמוה כהודעה על חזרה מהמתנה שהמנוחה נתנה לנתבע, כאמור בסעיף 5(ב) לחוק המתנה. משכך טוען התובע כי המנוחה רשאית הייתה לחזור בה מן המתנה לא רק משום היעדר ההסתמכות של מקבל המתנה, אלא גם משום התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפי המנוחה.

31. דין טענות התובע בעניין זה להידחות. הוראה סעיף 5 לחוק המתנה עליה נסמך התובע אינה חלה בעניינו ואפילו היה מדובר בחוזה מתנה. לשון סעיף 5 לחוק המתנה הינה פשוטה וברורה ועניינו בהתחייבות לתת מתנה בזמן עתיד, ולא במתנה שהוענקה והושלמה עם נתינתה. הבחנה בין התחייבות להעניק מתנה לבין מועד הענקתה עשויה להיות בעלת נפקות כאשר מדובר בזכות במקרקעין, שאז ההענקה נגמרת ברישום, וכל עוד לא נרשמה ההתחייבות הרי היא חשופה לביטולה לפי סעיף 5 לחוק המתנה. במקרה שלפנינו אין חולק על כך שההסכם בין הצדדים לא העניק ולא התיימר להעניק לנתבע זכות במקרקעין, אלא רק זכות אישית-חוזית מסוג רישיון/זכות מגורים ראה למשל סעיף 2 להסכם :"וכי למ. אין ולא תהיה כל זכות שהיא בדירה ו/או במקרקעין, מכל מין וסוג שהוא" וכן סעיף 6 להסכם הקובע: "למען הסר ספק מובהר בזאת כי אין בזכות המגורים שהוקנתה למ.מ בהתאם להסכם זה כדי להקנות ו/או להעניק למ. כל זכות קניינית ו/או זכות דיירות מוגנת, מכל סוג ומין שהוא בדירה ו/או במקרקעין...". הרישיון /זכות המגורים הבלתי הדירה שנתנה לנתבע היא בת-פועל על-אתר, והיא השתכללה מיד עם חתימת ההסכם שנסב על הענקתה. לפיכך אין כאן התחייבות ליתן דבר-מה לעתיד לבוא, עליה יחול סעיף 5(ג) לחוק המתנה. לעניין זה אוסיף כי כעולה מההסכם במועד חתימתו (ס' ההואיל השני להסכם) כבר התגורר הנתבע בדירת המנוחה: "והצדדים עברו לגור בדירה וברצונם להסדיר את זכויותיהם ביחס לדירה בלבד".

            יתר על כן הסיפא לס' (ב) המאפשרת למתחייב ליתן מתנה בעתיד לחזור ממנה (מה שכאמור אינו חל בעניינו) אף קובעת "זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". המנוחה ויתרה בסעיף 6 על אפשרות זו ונקבע בסעיף 7 להסכם כי " הצדדים יהיו רשאים לשנות מהוראות הסכם זה, בכל עת, ובלבד שהשינוי יעשה בכתב ויחתם ע"י שני הצדדים יחדיו" ובאם מתעוררת מחלוקת לגבי ויתורה של המנוחה על אפשרות זו הרי שבכתב ההתחייבות שנחתם יחד עם ההסכם עליו חתומה המנוחה נקבע במפורש: "ואולם זכות המגורים ניתנה ( צ.ל שניתנה י.א)  לך הינה בלתי חוזרת, אשר איננה ניתנת לביטול על ידי ו/או ע"י יורשיי, מכל סיבה שהיא אלא בהסכמתך בלבד אשר תנתן בכתב".

32. לפיכך אף דין טענות התובע כי למנוחה היתה זכאות לבטל את המתנה בשל הנהגות מחפירה של הנתבע מכוח דיני המתנה (במובחן מדיני החוזים עליה אעמוד בהמשך) דינה להידחות לאור האמור לעיל.

טענת התובע כי ההסכם מתיימר להקנות לנתבע זכות מגורים לאחר מות המנוחה ולא בצוואה:

33. בסעיפים 191-189 לסיכומים טען התובע כי ההסכם מקנה לנתבע זכות מגורים בבית המנוחה לאחר מותה, ולא באמצעות צוואה, וככזה הוא נוגד את 8(א) +(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). סעיף 8 שכותרתו עסקאות בירושה עתידה קובע: (א) "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". (ב) "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
34. כאמור לעיל, קבעתי כי המנוחה העניקה לנתבע זכות מגורים במתנה, זכות אשר השתכללה באופן מיידי ועם חתימת הצדדים על ההסכם ולא זכות עתידית.
35. סעיף 8 לחוק הירושה אוסר על עסקאות בירושה עתידה. הרציונל העומד מאחורי סעיף 8(ב) לחוק הירושה הינו שהמחוקק התכוון שלא לכבול את ידיו של המוריש בירושתו באמצעות עריכת הסכם ו/או מתנה, ובחר לעגן ולהבטיח את חופש הצווי ולפסול התחייבויות הבאות לכבול את ידיו של המצווה. ראה לעניין זה  דבריו של כב' השופט קיסטר בפרשת ע"א 155/73 שמואל שרון נ' אסתר ליבוב פ"ד כ"ח (2), 673 בעמ' 676 וכן ראו דבריו של המלומד ש' שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965" נבו הוצאה לאור, 1995, כרך ראשון, עמ' 99 ).
36. סעיף 8(ב) לחוק הירושה, עפ"י לשונו הפשוטה ותכליתו כמפורט לעיל חל רק במקרה של התחייבות ליתן מתנה לאחר המוות ורק זו וככל שלא נעשתה בצוואה מבוטלת. בעניינו משהמדובר במתנה אשר השתכללה באופן מיידי אין כל תחולה להוראת ס' 8(ב) לחוק הירושה.

            בנוסף, הפסיקה קבעה כי יש לפרש את סעיף 8(ב) לחוק הירושה בפרשנות מצומצמת. גישה הנובעת מהעיקרון ה"מקדש" את חופש החוזים והרואה באור שלילי כל ניסיון להגביל אדם מלעצב את חיוביו בעצמו.

            הפסיקה נתנה תוקף להסכמים בהם הוענקה זכות מגורים בחיים תוך דחיית הטענה כי הם נוגדים את הוראת ס' 8(ב) לחוק הירושה (ראו: תמש (ת"א) 37302-02-10 א' נ' ג' [פורסם בנבו, 3.5.12]; תמש (ת"א) 13103-07-13 ג.ח.ב.א נ' ק.ס [פורסם בנבו, 14.2.14] ו- תהס (נצ') 47590-04-13 ש.נ. נ' א.נ.ב.מ [פורסם בנבו, 11.5.14]).

37. משכך אף דין טענת התובע לבטלות ההסכם מכוח סעיפים 8(א) +(ב) לחוק הירושה דינה להידחות.

בטלות ההסכם מכוח דיני החוזים

38. בכתב תביעתה טענה המנוחה בסעיפים 56 , 57 , 61 , 62 , 70 לתביעתה, כי זכות המגורים שנתנה לנתבע הייתה מותנית בקיום קשר של נישואים, אהבה וזוגיות בינה לבין הנתבע, וזה ההיגיון שעמד בבסיס ההסכם ובלעדיו אין כל מקום למתן זכות המגורים. כאשר הקשר הסתיים באופן סופי ומוחלט אין כל הגיון שהנתבע ידור עמה בביתה.

39. טענת המנוחה והתובע כחליפה הינה כי קשר נישואין וחיי זוגיות תקינים והרמוניים בין המנוחה לנתבע הינם בבחינת תנאי מתלה או תנאי מפסיק לפי ס' 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

40. הנתבע בכתב הגנתו טען: "עיון בהסכם אשר נחתם ביום 29/4/08 מגלה, כי אין ולא נכתב בכל מקום בו כי הוא נערך על סמך נישואיהם של הנתבע והתובעת ו/או על סמך התחייבויות שונות. אין ולא צוינו בו הצהרות כלשהן מצד הצדדים, אין בו כל התחייבויות הדדיות לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם או ביחס לנישואיהם, וכל שנכתב בהסכם הוא כי הוא נועד להסדיר את מעמדו של הנתבע בבית המגורים, לאחר שהצדדים עברו להתגורר בו, ובשים לב לעובדה כי הבעלים הרשומים של הבית היא התובעת. משכך, כל טענות התובעת בדבר הפרת ההסכם בשל טענות שונות ומשונות (המוכחשות מכל וכל) באשר לדרך התנהגותו של הנתבע כלפיה - אין להן על מה לסמוך" (ס' 7 לכתב ההגנה עוד ראו ס' 52 לכתב ההגנה וסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית).

41. לאחר עיון בטענות הצדדים ועיון מדוקדק בהוראות ההסכם נחה דעתי כי דין טענות התובע בעניין זה להתקבל.

ס' 27 לחוק החוזים קובע:

"חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן – תנאי מפסיק)".

            יודגש כי בהסכם שנערך בין הצדדים לרבות ובפרט בכתב ההתחייבות אין זכר לקיומו של תנאי מפסיק ו/או תנאי מתלה ולכאורה ועפ"י ההסכם וכתב התחייבות מדובר בהתחייבות בלתי הדירה ובזכות מגורים אשר אינה ניתנת לביטול- בלתי הדירה. הצדדים לא קבעו בהסכם כפי שמקובל בהסכמים מסוג זה והמובאים לפתחו של בית המשפט חדשות לבקרים סעיף הקובע כי מעמדו של הנתבע בדירת המנוחה הוא כמעמד של בר רשות אותו יכולה המנוחה לפנות בהודעה מתאימה או במקרה של פרוד או מסיבה אחרת. לשונו הפשוטה והברורה של ההסכם תומכת לכאורה בטענות הנתבע בעניין זה. לפיכך ובצדק מפנה הנתבע לס' 25 (א) לחוק החוזים שעניינו "פירוש של חוזה" והפסיקה מכוחו השמה דגש על לשון החוזה.

לעניין זה אדגיש כי הצדדים לא טרחו להביא לעדות את עוה"ד יוסי שטרית אשר ערך עבור הצדדים את ההסכם וכתב ההתחייבות ע"מ שישפוך אור על נסיבות החתימה ואומד דעת הצדדים, כפי שהיה מצופה מהם לעשות.

42. קיתונות של דיו נכתבו על פרשנותם הראויה של חוזים, ונדמה שלא נותרה אבן שלא נהפכה בשאלה מה בין לשון החוזה לנסיבות עריכתו, מה קודם למה ומתי?

פסיקתו המרכזית של בית המשפט העליון החלה בפרשת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: "הלכת אפרופים") ועד להלכה בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.5.2006) (להלן: "פרשת ארגון מגדלי הירקות").

לאחר הדברים הללו, נתן המחוקק דעתו לסוגיה, וחוקק את תיקון 2 לחוק החוזים הקובע בסעיף 25(א) לחוק החוזים לעניין פרשנות חוזה כי:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

            ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 28 לפסק דינו של השופט ריבלין [פורסם בנבו] (26.2.2012) (להלן: "פרשת סהר") נקבע כי התיקון לחוק עיגן בחוק החוזים את כללי הפרשנות שפותחו בפסיקה ולפיהן החוזה יפורש הן על פי לשון החוזה והן מנסיבות העניין, ורק מקום בו אומד דעת הצדדים משתמע מפורשות מלשון החוזה, תינתן הבכורה ללשון. בסעיף 26 בפרשת סהר נקבע ע"י כב' השופט ריבלין: 

"תכלית זו מצביעה בבירור על כך שהפירוש הנכון לסעיף המתוקן הוא כדלקמן: חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי".

בסעיף 28 לפסה"ד נקבע:

"גם התכלית האובייקטיבית של התיקון תומכת בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים ועוצבה בעניין מגדלי הירקות, תוך עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רק כך מושג האיזון הראוי בין רצון הצדדים לבין השאיפה לוודאות משפטית; ונבהיר: איזון זה, בין שני הערכים, נקבע בפועל כאיזון הראוי בפסק הדין בעניין אפרופים. בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, קבע בית משפט זה – בהרכב מורחב של תשעה שופטים – כי איזון זה הוא אכן האיזון הראוי. כך היה גם בעוד עשרות פסקי דין שניתנו בנושא זה על-ידי בית המשפט העליון בשנים שחלפו מאז פסק הדין בעניין אפרופים; וכך הוא הדבר גם לאחר התיקון לחוק. המחוקק, כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק המתוקנת, ומן הפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, לא ביקש לבטל איזון זה, ולבכר את אחד הערכים על-פני השני; אלא, ביקש הוא, תחת זאת, אך לחדד ולהבהיר, כי עיקרון הוודאות המשפטית מחייב לתת ללשון החוזה משקל משמעותי בתהליך הפרשנות. כאמור, משקל מסוג זה – לא יותר, אך גם לא פחות – ניתן ללשון באמצעות פירוש הסעיף, באופן שעליו עמדנו לעיל".

הלכה זו אומצה בהסכמה על ידי בית המשפט העליון בפסקי דין נוספים  (ראו רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי [פורסם בנבו] (5.7.2012) ע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בינר [פורסם בנבו] (27.3.2012)),

43. אכן נראה, כפי שציינתי לעיל, כי לשון ההסכם ובפרט כתב ההתחייבות מעלים בפני המנוחה והתובע בנעליה קושי למצוא בלשון ההסכם תימוכין לקונסטרוקציה המשפטית של תנאי מתלה ו/או תנאי מפסיק. יתר על כן לשונו הפשוטה והברורה של ההסכם וכתב ההתחייבות אף שוללת אותו לכאורה.

עם זאת ולטעמי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הצדדים לחוזה אינם אנשים זרים אלה בני זוג. בסעיף ההואיל השני להסכם נקבע : "והצדדים עבור לגור בדירה וברצונם להסדיר את זכויותיהם ביחס לדירה בלבד". מגורי הצדדים תחת קורת גג אחת אינה כמגורים של שני זרים ואינה בגדר חוזה מסחרי/כלכלי גרידא. הדבר עולה גם מסעיף 3 להסכם הקובע: "**** מצהירה ומתחייבת בזאת כי כל עוד יהיה בעלה מ. בחיים"- הינו ברקע והנסיבות לחתימת ההסכם בין הצדדים עומד קשר הנישואין, המעבר למגורים משותפים והרצון להסדיר את זכויות הצדדים על רקע זה.

מלשון ההסכם עולה כי הצדדים לא התייחסו כלל לאפשרות של פרדה ו/או קרע בלתי ניתן לאיחוי וההסדר שיחול במקרה שכזה. נראה כי ההסכם אכן נועד לעגן ולהגן על הנתבע מפני מקרה בו תלך המנוחה לעולמה לפני הנתבע והיורש מטעמה ירצה לפנות אותו- כטענת המנוחה בכתב תביעתה. עם זאת הצדדים לא התייחסו כלל לאפשרות כי בטרם פטירתה של המנוחה יקלעו יחסיה עם הנתבע למשבר עמוק ובלתי ניתן לאיחוי ואשר בעטיו תחפוץ היא עצמה בסילוק ידו של הנתבע מן הדירה.

לעניין זה אציין כי לא נסתרה מעיני העובדה כי כתב ההתחייבות נוקט בלשון "אשר איננה ניתנת לביטול על ידי ו/או ע"י יורשיי, מכל סיבה שהיא". בכך אין לטעמי כדי לשנות מהתוצאה אלי הגעתי כמפורט לעיל וכמפורט להלן. 

44. כאמור לעיל המנוחה והנתבע אינם שני זרים ו/או צדדים לחוזה מסחרי גרידא. הצדדים הינם בני זוג, בעל ואשה וככאלה יש לראות בהסכם ביניהם כ"חוזה משפחתי" כפי שהוא מכונה ע"י חברי כב' השופט ארז שני בתמ"ש (ת"א) 1353-09-10 י' כ' נ' ש' כ' ק' [פורסם בנבו] (27/9/12) בסעיפים 85 ו-86 לפסה"ד :

"החוזה המשפחתי כולל בתוכו פרקים שונים, חלקם כתובים כנובע מטיב ההתקשרות (למשל כתובה או חוזה הנישואין שבשריעה), חלקם כתובים מכח רצון הצדדים (הסכם יחסי ממון לדוגמא), חלקם, כפי שהדגמתי לעיל, כתובים בספר החוקים או בדין האישי, חלקם מובנים מאליהם כך שאינם צריכים כתב, וחלקם נלמדים או נעשים ספציפית למשפחה ספציפית, לפי נסיבות החיים. ואולם, ובשל מיוחדותו של החוזה המשפחתי, חלים עליו, לטעמי, בגדר מובן מאליו, גם שני כללי יסוד שאינם דורשים כתב:

א.         חלות סעיפים 12, 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי) (וראה בע"מ 5939/04 שם, וכן ע"א 700/81, מיכל פז נ' אליהו פז, פ"ד ל"ח(2)736), והרי לא תמצא כמעט חוזה ובו נמצא צורך להוסיף בכתב ובמפורש, כי חלים עליו תום לב ודרך מקובלת.

ב.          חיוב הצדדים בדרגה נוספת שהיא מעל עקרון תום הלב הרגיל, אותה מדרגה שכונתה על ידי כב' השופט רובינשטיין בשם "הגינות" (וראה בע"מ 5939/04,       שם)".

45. בנסיבות הקיצוניות והקשות של תיק זה הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין המנוחה והנתבע, והתנהלות הנתבע עליה אעמוד בהמשך מצדיקים לקרוא לתוך ההסכם מכוח עקרון תום הלב ומכוח ס' 26 לחוק החוזים שכותרתו "השלמת פרטים" – תנאי מתלה ו/או תנאי מפסיק, ולפיו עם סיום הקשר הזוגי בין הצדדים תפקע זכות המגורים של הנתבע. כל תוצאה אחרת מביאה בהכרח לעיוות דין, תוצאה בלתי נסבלת וכמו גם ובעיקר נוגדת את אומד דעת הצדדים ואת עקרון תום הלב. לטעמי המדובר בחסר (לאקונה) בהסכם ואשר אותו יש למלא על פי הנוהג ,סעיף 26 לחוק וכן על פי עקרון תום הלב, המשמיע לנו כי  -

"יש להשלים את החוזה באופן המגשים את תכליתו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) של החוזה. יש לפתוח תחילה בניסיון להשלים את החוזה על-פי התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים ("אומד דעתם של הצדדים")... אם ניסיון זה נכשל - שכן התכלית הסובייקטיבית המשותפת ("אומד דעתם") של הצדדים אינה ידועה, או שהיא אינה רלוואנטית לבעיה הטעונה הכרעה - יש להשלים את החוזה על-פי התכלית האובייקטיבית של החוזה... בשני המקרים יש לנהוג על-פי קנה מידה של צדדים הוגנים לחוזה. תום הלב לא נועד לשנות מההסדר החוזי. הוא לא בא לכרות חוזה חדש לצדדים. מטרתו היא להשלים את שהצדדים החסירו. הוא ממשיך, לשם כך, את קווי הפעולה שהצדדים קבעו, על-פי הגיונם הפנימי שלהם. בית המשפט משתמש לשם כך באמות המידה ובהנחות היסוד שהצדדים עצמם קבעו. הוא מבקש לקיים את האיזון החוזי שהצדדים קבעו ביניהם" (עניין אפרופים, 326) (כן ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי) 443-442 (2005))".

46. לעניין זה אפנה לדבריו הקולעים של כב' השופט צבי כספי ת.א (ת"א) 56894-04 Bravura Holdings Inc וארבע חברות נוספות נ' קבוצת יובל פיתוח פרוייקטים ושיווק בע"מ [פורסם בנבו] (26/4/10) אשר חלים לטעמי מקל וחומר לעניינו ובהיות הצדדים צדדים לחוזה משפחתי – בני זוג ולא שני זרים:

"...הוראת סעיף 39 לחוק החוזים היא הוראה 'מלכותית ' רבת פנים. יש שהיא מטילה חובות שזכרן לא בא במפורש בחוזה שבין הצדדים יש שהיא מעניקה סעדים חדשים הדרושים להגשמתה... יש שהיא פועלת כחרב, יש והיא מהווה אך מגן, יש שהיא פועלת במישור הזכויות, יש שהיא פועלת במישור הסעדים." [ בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', פד"י מז4 עמ' 702 בעמ' 708 ]; "...היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת" [ בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע בע"מ ואח' נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', פד"י לה1 עמ' 828 בעמ' 838; "...בית המשפט נוטה לייחס נפקויות חד-משמעיות ומוחלטות להיעדר תום-לב. כך יש בהיעדר תום-לב של צד לחוזה כדי לשלול ממנו תרופה או כדי להעניק תרופה לצד שכנגד." [ ע"א 3912/90  EXIMIN S.A  תאגיד בלגי נ. טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פד"י מז4 עמ' 64 בעמ' 78; וראה גם ריכוז כל הפסיקה הנ"ל בע"א 9447/06 דניאל פוקס ואח' נ. משה אלבס ואח'  [פורסם בנבו] "פדאור" (לא פורסם) 08 (9) 900; כן ראה גם : ע"א 986/93 קלמר נ. גיא, פד"י נ1 עמ' 185; ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בעמ' ואח' נ. יוסף ברנדר ואח' פד"י נז1 עמ'  158 ].

האפשרות השנייה להתערבות הדוקטרינה הנ"ל היא באמצעות "תנאי מכללא"; דומני שכל "טרדן מתערב" שהיה עומד נפעם מול הניסוח של  מסמך יובל, היה שואל מיד ומה יקרה אם תוותר התובעת על זכויותיה או אם תעשה בהן שימוש האם גם במקרה זה, שלא תקבל את החזר ההלוואה והתשואה מטופז זכאית היא לקבל מנתבעת את הכתוב במסמך? הגם סיבות אלה הן בגדר "כל סיבה שהיא" ?

נראה שתשובה סבירה וראויה לשאלה זו מצויה בתוצאת פסק דין זה [ על משמעותו של מבחן "הטרדן המתערב" ראה (בין היתר): ע"א 131/71 דוד בנמאיור נ. תיאטרון קומדיה ואח', פד"י כה2 עמ' 744; ע"א 597/72 יגאל בן שחר נ. יוסף מחלב, פד"י כז2 עמ' 449

שאלת דבר קיומו של תנאי מכללא בדין הישראלי, שלאחר חקיקת חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 ראויה להרחבה או לסוג של הבהרה.

מקובל הוא שמאז חקיקת החוק הנ"ל, אין דין החוזים מכיר ב"תנאים מכללא" או לפחות אין קוראים להם כך [ ראה, ג. שלו, "דיני חוזים" מה' 2 עמ' 296 – 297; וכן דברי כב' השופט ח. כהן בפסק הדין ע"א 627/78 ויצמן נ. אברמזון ואח', פד"י לג3 עמ' 295 בעמ' 298 כפי הבאתם בפסק דינו של כב' השופט ברק בפסק הדין 4628/93  מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מט2 עמ' 265 בעמ' 328 (להלן: "פס"ד אפרופים") ].

מאידך, מקובל הוא שביטול המוסד הנ"ל של "תנאי מכללא" לא ביטל את האפשרות להסיק תניות משתמעות או מוסקות (ג.שלו, שם, בעמ' הנ"ל); המחברת הנ"ל בקובעה כאמור, מסתייגת מהאפשרות ליצור את התנאים הנ"ל באמצעות המנגנונים הקבועים בסעיפים 25, 26 ו 39 לחוק החוזים, אך, אינה מוצאת, בכל הכבוד, מקום אחר לעגן בו את קביעתה העקרונית בדבר האפשרות להסיק קיומן של תניות משתמעות ובכך סתמה ולא פרשה.

נראה לעומת זאת, שפסיקת בית המשפט העליון אמצה את סעיף 39 לחוק החוזים כמקור לאותן "תניות מכללא" הנדרשות לפרשנות או השלמת החוזה, מקום שיש צורך בהן, בין אם הן נקראות כך ובין אם לאו [ "פס"ד אפרופים" הנ"ל בעמ' 328 פיסקה 36 וראה גם רע"א 8256/99 פלונית נ. היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נח2 עמ' 213 בעמ' 231 ].

בעניין זה, חלה התפתחות נוספת; מבלי משים, בלא התייחסות לשאלות הנ"ל, החזיר בית המשפט העליון את מוסד התנאי מכללא לדין, כדבר מובן מאליו בין שהוא בגדר דוקטרינת תום הלב, ובין מכך שלא עזב את שיטת המשפט הישראלי מעולם  [ ראה:  בג"צ 1800/07 לשכת עורכי הדין נ. נציבות שירות המדינה, פורסם באתר "נבו"; ע"א 136/92 בייניש – עדיאל - עורכי דין ואח' נ. דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פד"י מז5 עמ' 114; רע"א 1053/10 עו"ד אביחי ורדי נ. אבי זלצמן, פורסם באתר "נבו"], (ההדגשה אינה במקור י.א).

כך לטעמי, כל "טרדן מתערב" בפניו היה מובא ההסכם , בין שופט, בין עו"ד ובין אדם חסר כל השכלה משפטית היה שואל מיד ומה יקרה אם תרצה המנוחה להיפרד מעם הנתבע בחייה ו/או אם יגיעו יחסי המנוחה והנתבע לסיום- האם גם אז עומדת לנתבע זכות המגורים לכל ימי חייו? הגם סיבות אלה הן בגדר "כל סיבה שהיא" כאמור בכתב ההתחייבות?

47. לעניין זה יודגש כי בפרוטוקול הדיון מיום 5/1/15 עמ' 75 שורות 9-1 אישר הנתבע כי זה היה אומד דעת הצדדים וכי כך הוא מבין את ההסכמה בין הצדדים. יודגש כי תשובותיו לשאלות ב"כ התובע בעניין זה היו מתחמקות מעט אולם משנשאל לעניין זה ע"י בית המשפט הייתה תשובתו ברורה וכך באו לידי ביטוי הדברים בפרוטוקול הדיון:  

"ש.      האם יש איזשהו היגיון או אפשרות שבהנחה שאתם כבר רבים ולא רוצים להיות אחד עם השניה, שאתה תרצה לאכוף את ההסכם הזה, למרות שאישרת שלא שילמת כל תמורה עבור זכות המגורים?

ת.         ההסכם הזה הוא מאפריל 2008.

ש.        נניח אחרי שגילו אצל ***** את מחלת הסרטן בינואר 2009 אחרי חודשיים היו מגלים שזו טעות והיא בריאה?

ת.         הם גילו שזו טעות.

ש.        אוקיי. אבל אתם כבר לא מאוהבים, האם כוונתך, כשחתמת על ההסכם הזה כשלא תהיו ביחד מסיבה כלשהי עדיין תוכל לגור בבית?

ת.         לא, אהבתי את ***** ואני לא יודע.

ש. ביהמ"ש: בהנחה שהמנוחה עדיין היתה בחיים, הייתם מנהלים הליך גירושין ואולי אפילו מתגרשים, אתה חושב שעדיין היית יכול להמשיך לגור בבית הזה מכח ההסכם הזה?

ת.         לא.

חקירה חוזרת

ש.        כשחתמת על ההסכם ב- 2008 יצאת מנקודת הנחה שאם אתם מתגרשים ההסכם אינו בתוקף יותר?

ת.         אני לא זוכר".

48. 48. לטעמי באם היו נשאלים הצדדים בזמן אמת ובעת החתימה על ההסכם האם זה מתיימר או מתכוון ליתן לנתבע זכות מגורים בדירת המנוחה גם במקרה שהקשר הזוגי ביניהם יסתיים- היו משיבים בשלילה וכך היה גם משיב כל בן זוג סביר והאדם הסביר.

49. התובע ייחד חלק ניכר מסיכומיו עמודים (עמ'16-3) ע"מ לעמוד על כל הסתירות הרבות בטענותיו ובעדותו של הנתבע. אציין כי לטעמי הדיון הארוך והמפורט בעניין זה אינו רלוונטי לתובענה שלפניי וחלקים רבים ממנו רלוונטיים לצורך הכרעה בתביעה ההצהרתית. הרלוונטיות היחידה שעשויה להיות לכך הינה מהימנות הנתבע.

            לצורך הכרעה בתובענה זו די לטעמי לעמוד בקצרה על ניתוח הנסיבות והאירועים אשר הובילו לנתק ולקרע בין המנוחה והנתבע, זאת ע"מ לקבוע האם הקרע ביניהם היה סופי וקשה והמונע המשך מגורים משותפים תחת קורת גג אחת. לעניין זה אין לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו (ס' 13) ולפיה "ואולם בסופו של דבר, גם אם נקבל את טענות התובע - וכבר עתה יאמר כי יש לדחות את כולן בהיותן עדויות שמועה וסברה, ובשל היותן טענות שיקריות אשר אולי עומדות עם ה"נרטיב" אשר רקחו ובנו התובע והמנוחה, אולם בינם ובין המציאות אין דבר - הרי שמדובר באירועים שאין בהם לשנות מלשונו הברורה של ההסכם, ועוד יותר - מלשונו הברורה והמפורשת של כתב ההצהרה וההתחייבות עליו חתמה המנוחה באפריל 2008".

50. בסעיף 11 לסיכומיו על כל סעיפי המשנה לו מציין הנתבע: "עובדות אלה אינן מצויות במחלוקות ושני הצדדים מאשרים אותן בעדויותיהם ובכתבי טענותיהם". עובדות אלה לטעמי מצביעות על נתק ומשבר סופי, מוחלט וקשה ביחסים בין המנוחה והנתבע – משבר ושבר בגינו הגיעו היחסים הזוגיים לכדי סיום אשר הופך את המשך מגוריי הנתבע בדירת המנוחה לבלתי אפשרי ובלתי סביר וכל טענה אחרת עולה כדי חוסר תום לב של ממש. אירועים אלה הינם כדלקמן:

50.1      בחודש ינואר 2009 התגלה סרטן סופני בגופה של המנוחה, ונאמר לבני הזוג כי להערכת הרופאים בישראל נותרו למנוחה כשישה עד תשעה חודשים לחיות.

50.2      בסוף חודש פברואר 2009 טסה המנוחה יחד עם התובע לביתו, ביוסטון, טקסס, לשם קבלת חוות דעת שניה וטיפולים במרכז הרפואי "**" - מרכז ידוע ונחשב לסרטן הנמצא שם.

50.3      הנתבע נותר בישראל, ונוסע אל המנוחה ביוסטון ביום 5/4/09 ושוהה בביתו של התובע כ-7-10 ימים בסיומם ובשל מריבות עם המנוחה בקשה זו ממנו לעזוב את דירת התובע. בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר הסיבות לכך – המנוחה והתובע בנעליה טוענים כי הנתבע בחר להפקיר את המנוחה, ואילו הנתבע טוען כי המנוחה הורתה לו להישאר בישראל לשם קבלת מספר בדיקות רפואיות, ובהמשך דרשה ממנו להישאר בישראל ולא להגיע אליה. לעניין זה מצאתי כי יש לקבל גרסת התובע כאמור בסיכומיו סעיפים 25-28 וזאת בהיותה נתמכת בעדויות אחות המנוחה, גב' ש', האמור בסעיפים 7-19 לתצהיר עדות ראשית בתביעה דנן ועדותה מיום 1.5.15 בעמ' 38 ש' 7-5 ועמ' 39 ש' 30-21 לפרוטוקול. כמו כן גרסה זו נתמכה בעדות התובע אשר הייתה מהימנה עליי, עדותו בדיון מיום 4/1/15 בעמ' 25 ש' 25-11 וסעיף 30 לתצהירו, סעיפים 16-12 לתצהיר עדותו הראשית של העד ש' בתמ"ש 53256-01-12, גיסה של המנוחה ובעלה של אחות המנוחה, א', נתבע 2 בתביעת המיטלטלין ותצהיר עדותה הראשית, עדותה של אחות המנוחה ג' בת"ע 40521-07-10 וראו לעניין זה סעיף 12 לפסה"ד שניתן ע"י חברתי כב' השופטת מירה דהן ביום 22/6/15. כל העדויות האלה מצטרפות למארג שלם וקוהרנטי. לאלה מצטרף השינוי בגרסת הנתבע לסיבות בגינן לא הצטרף למנוחה (טענה בסעיפים 36.6 ו-36.7 לכתב ההגנה לפיה טען כי סוכם כי יתארגן ויצטרף תוך זמן קצר למול גרסתו בדיון מיום 1/6/14 עמ' 4 ש' 21-1 לפיה המנוחה הורתה לו להישאר כדי לקבל תוצאה של בדיקת ביופסיה). 

50.3      נסיעת הנתבע לדירת המנוחה, הזמנת המשטרה ע"י המנוחה, החלפת הקוד ע"י הנתבע וטענתו כי מסר הקוד החדש לשכנים.  

            50.4      משיכת סך של 700,000 $ ע"י הנתבע מחשבון הבנק שלו ביום 16/4/09.

50.5      הגשת תביעה למתן צו הצהרתי לנאמנות קונסטרוקטיבית על בית המנוחה  בניו יורק ע"י הנתבע ביום 7/5/09. לעניין זה אפנה בקצרה לכל האמור בסיכומי התובע תוך שאציין כי עדות הנתבע בעניין זה הייתה בלתי מהימנה לחלוטין, רצופת סתירות ומתחמקת. כך למשל טענתו המופרכת כי עוה"ד הגסטרום שייצגה אותו בתביעה היא זו אשר יזמה את הפנייה אליו (עדותו מיום 1/6/14 עמ' 7 שורות 32-7ועמ' 8 שורות 19-1), התנהלותו בכל הנוגע לביצוע החלטות בית המשפט בעניין המצאת יפוי הכוח שניתן לעוה"ד הגסטרום. 

50.6      הוצאת צו הרחקה פדרלי במעמד צד אחד ע"י המנוחה ביום 19/5/09 כנגד הנתבע, המונע ממנו מלהתקרב אליה או ליצור עימה קשר.

50.7      הגשת בקשה לגירושין ע"י המנוחה כנגד הנתבע בחודש יוני 2009.

50.8      הגשת תובענה זו ע"י המנוחה ביום 3/9/09 לסעד הצהרתי על בטלות ההסכם.

50.9      הגשת בקשה למתן צו הגנה ו/או צו למניעת הטרדה מאיימת ע"י המנוחה כנגד הנתבע תמ"ש 5992/98 ביום 3/11/09.הבקשה נתמכה בתצהיר עליו חתמה המנוחה ביום 18/10/09 ואשר במסגרתו העלתה טענות קשות כנגד הנתבע והתנהגותו כלפיה וחששה ממנו  ראה לעניין זה טענותיה באותו תצהיר:

"4.       ... אני הבעלים של בית הנמצא ברחוב *********.  בית זה נרכש על ידי בשנת 1989, הרבה לפני שהכרתי את מ.מ, והוא ביתי היחיד בישראל.

5. יש לי בית נוסף בניו יורק, שגם הוא בבעלותי המלאה ואינו שייך למ.מ.
6. בתאריך 29.4.08 חתמתי על הסכם במסגרתו הקניתי למ.מ., זכות מגורים בבית שלי ברחוב ה*******. הרעיון לערוך את הסכם הנ"ל, היה של מ.מ., ולמעשה הוא שכנע אותי לערוך הסכם זה כפי שאפרט להלן...
7. במועד חתימת ההסכם, מ.מ. ואני גרנו יחדיו כזוג נשוי, ולא ידעתי כי בשעה שהוא מעמיד פנים שהוא בעל טוב ומסור, הוא גונב לי כספים מחשבונותי, ואף עושה דברים חמורים מכך, לרבות ניסיונות לפגוע בבריאותי.
8. מ.מ. שכנע אותי לחתום על מסמך שנותן לו זכות מגורים בביתי בישראל גם לאחר מותי. הוא טוען בפני שהוא חושש ממצב שבו אני אמות לפניו, ואז בני א.כ., שהנו יורשי החוקי היחיד, יסלק אותו מהבית בישראל ולא יהיה לו היכן להתגורר בערוב ימיו.  הואיל ומ.מ. הוא בעלי, וממילא חיינו יחדיו בביתי בישראל, הסכמתי לחתום על הסכם שהקנה לו זכות מגורים.
9. כפי שאפרט להלן, מ.מ. זנח אותי לאנחות לאחר שהתברר בתחילת שנת 2009 כי חליתי במחלת הסרטן, ואז התגלתה לי התמונה האמיתי בקשר למ.מ., והתברר לי שמ.מ., במשך שנים רבות, תכנן לנשל אותי מרכושי ולגזול את נכסי. בנסיבות אלה, הגשתי כתב תביעה שבמסגרתו ביקשתי לבטל את ההסכם שהקנה למ.מ. זכות מגורים בביתי (תמ"ש 5991/98).
10. בתאריך 13.01.09 חשתי ברע ואושפזתי בחדר מיון בבית החולים איכילוב בתל אביב. בבדיקות שערכו לי גילו כי אני חליתי במחלת הסרטן בדרגה המתקדמת (שלב 4), שתקף את המעיים, כיס המרה והריאות.

הרופאים המליצו לי להתחיל מיד בטיפולים כימותרפיים, ואמרו שבלעדיהם לא אשרוד אלא חודשים ספורים.  להפתעתי הרבה, מ.מ. התנגד להמלצת הרופאים, ועמד בתוקף על דעתו שאני צריכה לקבל רק טיפולים אלטרנטיביים...

15. כאשר הייתי נאנחת מכאבים בשל הטיפולים הקשים שאני מקבלת, הוא היה מחקה את אנחות הכאבים שלי ומגחך מול פרצופי בצורה זדונית. כל פעם שהייתי נכנסת לשירותים להקיא, הוא היה צועק עלי וגוער בי שאני 'מתעכבת יותר מידי זמן בשירותים'... דרשתי ממנו שיניח לי לנפשי והוא "קפץ" על ההזדמנות ועבר להתגורר בבית מלון...
16. לאחר שמ.מ. עזב את ביתו של בני, טסתי לביתי בניו יורק. כאשר הגעתי לבית נדהמתי לגלות שמ.מ. שינה את הקוד האזעקה בבית.  כאשר נאלצתי במצבה הבריאותי (צ"ל – במצבי מ.ד.) הקשה ותחת תופעות הלוואי של הטיפולים הקשים שעברה (צ"ל שעברתי), להמתין במקום עד לניתוק האזעקה, דבר שגרם לה (צ"ל – לי) לסבל פיזי ונפשי רב מאוד שאף פגע בבריאותי הרעועה...
17. באותו רגע הבנתי שמ.מ. מנסה לגזול את כספי ואף לפגוע בבריאותי. נגשתי לבית המשפט לענייני משפחה בניו יורק ובקשתי לקבל צו הגנה / הרחקה נגד מ.מ ובתאריך 19.05.09 ניתן צו הרחקה נגדו.  בתאריך 26.05.09, ניתן צו הגנה נוסף נגד מ.מ....
18. לאור המצב שנוצר וחששי מפני מ.מ., החלפתי את המנעולים בביתי בישראל ב*******, על מנת שמ.מ לא יוכל להיכנס לבית ולפגוע בבריאותי בזמן שאני בארץ ולמנוע ממנו לגזול מסמכים וחפצים מהבית. כמו כן ביקשתי ממוקד האבטחה להחליף את הקוד של האזעקה ולהימנע מלתת למ.מ. להיכנס לבית.
19. לצערי הרב, בסמוך להוצאת צו ההגנה בניו יורק, הגיע מ.מ. לביתי בישראל, פרץ אל הבית, החליף את המנעולים וכן את קוד האזעקה. הוא גם שלח אלי דוא"ל שבו הוא "הודיע" לי שהכספת בביתי בארץ נפרצה, ונלקחו משם כסף, תעודת הזהות של התובעת וחפצים יקרים נוספים....
20. עוד גיליתי לתדהמתי כי כבר משנת 2006 ואולי אף לפני כן, מ.מ החל לבצע פעולות גזל שיטתי על כספיי בחשבונות השונים שלי בארה"ב....
21. כאשר חזרתי ארצה בסוף חודש אוגוסט 2009, גיליתי שנעלמו מהבית כלי כסף יקרים מאד וחפצים נוספים יקרי ערך, שקיבלתי ממשפחתי במועד נישואיי הראשונים...
22. אינני יודעת היכן נמצא היום מ.מ., וייתכן שהוא נמצא בחו"ל, אולם אין לי ספק שגם אם הוא היה בחו"ל, הוא מתכוון להגיע חזרה ארצה ואני חוששת מאד מהמפגש אתו ואני חוששת שהוא ינסה לפגוע בי...
23. אני חוששת שהוא ינצל את הזמן הזה על מנת לפרוץ לבית ולקחת משם דברים נוספים. בעיקר אני חוששת שמ.מ. ינסה לפגוע בי ובבריאותי.
24. אני היום אשה חולה מאד בגלל מחלת הסרטן עמה אני מתמודדת, ואין לי כוחות נפש להתמודד עם מ.מ. ואני חוששת ממפגש עמו.

50.1      בדיון שהתקיים בפני כב' השופט פאול שטרק ביום 25/1/10 נחקרה המשיבה והעידה על המשבר בזוגיות והתנהלותו הקשה והמחפירה של הנתבע כלפיה.

"זה התחיל בישראל כשגילינו שיש זה התחיל בישראל כשגילינו שיש לי סרטן בינואר 2009 ומרגע שהוא גילה שיש לי סרטן שלב 4 ויש לי חצי שנה לחיות הוא איבד ענין. הבן שלי טס מיד מיוסטון וניסינו כמשפחה לשים את כל הניירות ביחד ויצטרף אלינו עד פברואר. טסנו בפברואר ונכנסתי למרכז הסרטן בעלי פשוט סירב לענות לטלפונים ואמר שהסוכר שלו... (הופסקה) אחרי שהגיע לאחר שהוא עצר את כל החשבונות שלי והכל קרס לי ואני בטיפולים הוא הגיע לבית של הבן שלי והחליף לי את התרופות, עשה בלאגן בתרופות ואמר לי דברים שעד היום קשה לי ואנחנו כמעט שנה לאחר מכן, אנחנו ביחד 15 שנה ואמר לי שאני פשוט מקנאה שהוא עומד לחיות ואני עומדת למות ולא יכולה להגיד שום דבר ולעשות שום דבר.

עו"ד בכר:  ביקשנו הסעד לפי חוק מניעת אלימות במשפחה וצו אלימות מאיימת.

המבקשת ממשיכה

אני מזריקה לעצמי זריקות שצריכות להיות בטמפ' מסוימת. ממתינה לקבל אישור שתבוא לגור אצלי 24 שעות מישהי. אני מפחדת מהחיים שלי ממנו. לפני שנתיים באוקטובר הוא הרעיל אותי ברעל עכברים בטעות ולקחתי את זה בטעות והייתי חולה מאוד. לא לקחתי את זה כהרעלה...

הוא לא עזר לי ללכת להתקלח בבוקר.  כשהייתי פותחת את הדלת היה מחקה את ההתנשפויות שלי והוא עם כוס ויסקי ביד ולא שאל אם אני צריכה כוס תה או משהו.  זה היה כל ההתנהגות שלו.  הצחוק שלו, סרקזם מסוים אני רק בבית שלי.  אני נתתי לו ב-2008 זכות מגורים לכל חייו כי האמנתי שהוא בעל.  עשינו צוואות באותו מעמד.

עו"ד בכר: ביטל הצוואה על ידי עריכת צוואה חדשה.  לא הייתה לו שום זכות בבית חוץ מזכות מגורים".

50.10    חתימת המנוחה על צוואה מיום 26/2/10 בה היא מנשלת את הנתבע מכל רכושה צוואה לה התנגד הנתבע- התנגדות אשר נדחתה בפסק דין ארוך ומנומק שניתן ע"י חברתי כב' השופטת מירה דהן ביום 22/6/15 ( ת"ע 40521-07-10 ות"ע 40514-07-10). מפסק הדין עולה גם כי ביום 9/6/09 ערכה המנוחה צוואה בכתב יד בפני הנוטריון הציבורי בטקסס ובו הורתה על ביטול הצוואה שנערכה בפני עוה"ד יוסי שטרית ובמסגרתה העניקה לנתבע זכות מגורים.

50.11    פטירת המנוחה ביום 28.2.10 וטענת הנתבע בסיכומיו והודאתו המפורשת כי מתחילת חודש יוני 2009 ועד לפטירתה של המנוחה היה ביניהם נתק מוחלט. מס' 27 לתביעת הנתבע בתמ"ש 53256-01-12 וס' 3 (ט) לפסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת מירה דהן עולה כי הנתבע אף טען כי לא ידע על פטירת המנוחה והדבר נודע לו אך במהלך ההליכים המשפטיים.

50.12    רישום הערת אזהרה עפ"י ההסכם ביום 13.4.10.

51. כמפורט לעיל לא מצאתי לנכון לדון באריכות בטענות ההדדיות של הצדדים והסתפקתי בסקירת ההליכים והעובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים ואשר יש בהן ללמד על עומקו של הקרע והתהום שנפערה ביחסי המנוחה והנתבע ולמעשה קיצם של חיי הנישואין והזוגיות, באלה די לטעמי לצורך הכרעה בתובענה וכל הדיון הארוך של הצדדים בסיכומיהם אינו רלוונטי.

למותר לציין כי הגשת התביעה לנאמנות קונסטרוקטיבית ע"י הנתבע כנגד המנוחה פרט לעיתוי הקשה של הגשתה יש בה ללמד יותר מכל על אומד דעתו של הנתבע והבנתו כי חיי הנישואין הסתיימו.

52. בשולי פסה"ד אשוב ואציין כי משפסה"ד מבוסס כאמור על העובדות וההליכים עליהם עמדתי כמפורט לעיל ואשר הנתבע מודה בהן ומציין במפורש כי הן אינן שנויות במחלוקות בין הצדדים, אין גם כל מקום להידרש לטענותיו של הנתבע כנגד קבילותן ו/או משקלן של העדויות של בנה של המנוחה ואחיותיה ואשר לטענתו אינן ממקור ראשון כמו גם הטענה כי המנוחה לא נחקרה כלל וכי בדיון בו נכחה בפני כב' השופט שטרק , התקיים ההליך הדיון במעמד צד אחד ובלא שהמנוחה עמדה לחקירה נגדית על טענותיה. לעניין אסתפק בציון כי עדויות אלה היו מהימנות עליי, השתלבו יפה האחת עם השנייה וגם תאמו את השתלשלות הדברים והאירועים המשפטיים כמפורט לעיל. זאת לעומת גרסת הנתבע ועדותו אשר הייתה בלתי מהימנה , פתלתלה ומתחמקת.

            לכל אלה גם מצטרפות הקביעות העובדתיות של חברתי כב' השופטת מירה דהן בהליכים בעניין עזבון המנוחה, לרבות הקביעות באשר לרצונה הברור של המנוחה והעדר השפעה בלתי הוגנת. למותר לציין כי המדובר באותם צדדים, באותן טענות וכי פסקי הדין הפכו חלוטים.

סיכום:

53. אשר על-כן אני נעתר לתביעה וקובע כדלהלן:

53.1      ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו זכות המגורים שנתנה לנתבע בהסכם שנחתם בין המנוחה והנתבע מיום 29/4/08 ועפ"י כתב ההתחייבות שנחתם באותו היום בטלה וכי המנוחה והתובע בנעליה זכאים היו לבטלה וכי ביטולה בנסיבות העניין היה כדין.

53.2      משהוריתי על ביטול זכות המגורים של הנתבע מכוח ההסכם הנני מורה כי הערת האזהרה שנרשמה מכוחו של ההסכם בלשכת רישום המקרקעין בטלה והנני מורה על מחיקתה.

53.3      הנני נעתר לבקשת התובע ומורה לנתבע לאפשר לתובע ביקור בדירה. טוב יעשו הצדדים אם יגיעו להסכמה באשר למסירת החזקה בנכס לידי התובע ללא צורך בהגשת תביעה לפינוי.

53.4      הנני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000₪.

54. המזכירות תמציא את פסה"ד לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

55. פסה"ד ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים של הצדדים, העדים הנכס ו/או כל פרט אחר שיש בו להביא לזיהוי מי מהצדדים ו/או העדים. 

ניתן היום,  כ"ח שבט תשע"ו, 07 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.